$
מוסף כלכליסט

האדם שבקלנועית ינצח: הקרב האחרון של פלוגת פולג

112 קשישים שמתגוררים באחוזת פולג גילו שהתשלום החודשי שלהם מזנק בכל שנה, ויצאו למאבק. הם מסבירים שפשוט לא רצו להרגיש שהם הופכים למסחטת כסף בת 80 פלוס. שבע שנים חלפו, 15 מהמתקוממים כבר מתו, וכעת המאבק העיקש שלהם מספק הצצה נדירה למערכת היחסים המורכבת בין דיירי הדיור המוגן למי שאחראי על ניהול התחנה האחרונה בחייהם. אחוזת פולג: "אנחנו לא עושקים, ההוצאות שלנו מתייקרות"

בלב השרון, בין מטעים ושדות, בין איקאה נתניה לצומת דרור ותל מונד, משתרעת לה אחוזת פולג. זה אחד מבתי הדיור המוגן היפים בארץ. בית דירות אחד, בתים פרטיים גדולים (100 מטר), גינות מוריקות, שבילים קסומים, נוף פתוח וקלנועיות חונות. כשנכנסים אליו, הוא משרה תחושה של כפר נופש ציורי.

 

אבל מאחורי הפסטורליה הזאת הרוחות סוערות. בשבע השנים האחרונות מתנהל במקום מאבק בין הדיירים להנהלה. ב־2006 הגישו כחצי מהדיירים דאז תביעה נגד הבעלים, חברת אחוזות רובינשטיין, על כך שהאחוזה גובה מהם סכומי כסף לא מוצדקים, לטענתם, על סמך סעיף בעייתי בחוזה. הם טענו, ועדיין טוענים, שהאחוזה עושקת אותם ו"מתייחסים אלינו כנדל"ן מניב".

 

הגבייה שבמחלוקת נמשכה גם לאחר הגשת התביעה, עד שלבסוף התובעים ניצחו: בית המשפט המחוזי קבע שאכן, "המשיבה עושקת את דיירי הבית בכך שהיא מודעת ואף מנצלת באופן אקטיבי את חוסר יכולתם, גילם המתקדם, מצוקתם הרפואית ותלותם הכמעט מוחלטת בה". אלא שזה היה רק ניצחון בקרב. העניין עצמו לא הוסדר מאז, 15 מהתובעים כבר מתו, והנותרים טוענים שההנהלה מושכת זמן, בידיעה שגילם המתקדם משחק לטובתה.

 

לכאורה, מדובר רק במחלוקת משפטית על סעיף בחוזה שנחתם בין דייריו של בית דיור מוגן לבין בעלי המקום. למעשה, המקרה הזה מספק הצצת עומק נדירה למערכת היחסים בין הצדדים בשלב בחיים שבו צד אחד נהפך לתלוי במידה רבה בצד האחר. ההצצה הזאת מתאפשרת דווקא משום שרבים מדיירי אחוזת פולג, כולל ראשי המאבק, הם אנשים אמידים, חזקים ומקושרים. העובדה הזאת מאפשרת להם לצאת בגיל 80 פלוס למאבק משפטי עקרוני, על כספם ועל מה שהם רואים כצדק שהם זכאים לו.

 

נדיר להיתקל במאבקים כאלה, שמנהלים אנשים הנמצאים בתחנת חייהם האחרונה. קשישים אחרים אינם מסוגלים לקרוא תיגר, בהנחה שהם בכלל מודעים לסכומים שנגבים מהם. מהבחינה הזאת, דווקא הדיירים האמידים, החזקים והמקושרים של פולג יכולים ליצור תקדים שישרת את כל הדיירים בדיור המוגן.

 

אברהם דשא (משמאל), שמואל רותם, דוד אילני, משה גורן ואריה איתני, חלק מהדיירים התובעים. "מתייחסים אלינו כנדל"ן מניב" אברהם דשא (משמאל), שמואל רותם, דוד אילני, משה גורן ואריה איתני, חלק מהדיירים התובעים. "מתייחסים אלינו כנדל"ן מניב" צילום: אוראל כהן

 

החיים הם קאנטרי קלאב, אבל המחיר עולה ב־20%

מי שחי באחוזת פולג יודע שזאת התחנה האחרונה. הם מתבדחים על זה, על המוות, על המחלות. "אני מכאן יוצא רק בארון", צוחק אחד. "אשתי עוד חכמה, אין לה אלצהיימר", אומר אחר. הז'רגון המקובל מציין גילים כ"פרס קטן עליו", "רק בן 91", "רק בן 83" וכן הלאה. אבל הם פעילים מאוד. קשה לקבוע איתם פגישות, בין כל ההרצאות והחוגים. חלקם עדיין עובדים יום או יומיים בשבוע, או עוסקים בפעילויות שונות בהתנדבות. ובתחנה האחרונה הזאת לא לכולם יש עוד כוחות להיאבק. אבל הגרעין הקשה לא מתכוון לוותר, למרות המחלות, למרות המוות. אולי דווקא בגללם הם נחושים כל כך.

 

אחד ממנהיגי המאבק הוא שמואל רותם, "רק בן 87", שעבר לאחוזת פולג עם אשתו עליזה לפני תשע שנים. רותם הוא לא איש שאפשר לבלבל בקלות עם סעיפים בחוזה. הוא אחד המנהלים הוותיקים בישראל, שהיה המנכ"ל המוערך של נייר חדרה, יו"ר ודירקטור בחברות נוספות וגם ממקימי הכור בדימונה. לקח לו זמן עד שהחליט לעבור לאחוזה. "עזבתי בית של דונם בחופית. זו היתה החלטה קשה מאוד לאדם בגילי, אתה לא יכול לקבל החלטה כזאת פעמיים", הוא מספר. אבל מערכת השיקולים המורכבת שלו הכריעה בעד דיור מוגן. "זה נכון שקשה לחיות, אבל גם קשה למות, ועל כך אנשים לא חושבים. זה שיש כאן אחות ורופא, זה אין לכל אחד בבית. ישנה גם תקופת הנפילה - שוברים ירכיים, נשארים על כיסא גלגלים. מעט אנשים פשוט הולכים לישון ולמחרת לא קמים. כיוון שיש רק דבר אחד בטוח בחיים והוא המוות, השאלה היא איך להגיע לשם הכי יפה, ובגלל זה חשבתי על דיור מוגן. נוסף על כך, סטטיסטית הזכרים מחזירים ציוד קודם, ורציתי שיהיה לאשתי מקום מוגן ומסודר".

 

בהתחלה הוא היה מאושר. "כשהגעתי לכאן חשבתי שאני בקאנטרי קלאב. יש פה חדר כושר, בריכה. אחרי שנתיים הבנתי שהגעתי לפה לסיים את חיי".

 

כשרותם עבר לאחוזה, ב־2004, הוא שילם פיקדון של כמיליון שקל וחתם על חוזה שלפיו הפיקדון יישחק ב־2.5% בכל שנה. נוסף על כך, נקבעו לו דמי שימוש חודשיים של 3,680 שקל לא כולל מע"מ (כ־4,300 כולל מע"מ), שמממנים את התחזוקה, השירותים והפעילויות שמציעה האחוזה לכל דייריה, כולל ניקיון, בריכה, חוגים וליווי רפואי. היום, אגב, הפיקדון הנדרש מדיירים חדשים בבתים צמודי הקרקע כבר עומד על 2 מיליון שקל, ודמי השימוש הם כ־7,500 שקל בחודש.

החוזה של רותם כלל גם סעיף אחד, שמתיר לאחוזה להעלות את דמי השימוש החודשיים מעבר להצמדה למדד, העלאה של עד 2.8% בכל שנה ולפי שיקול דעתה הבלעדי, בלי לפרט את הסיבות לגבייה הנוספת ואת השינוי בעלויות.

 

שמואל רותם שמואל רותם צילום: ענר גרין

 

מ־2006 האחוזה התחילה לממש את הסעיף הזה היטב. מי שרושם כל העלאה, מחשב כל חלקיק אחוז ולא זז בלי טבלאות האקסל שלו הוא הדייר אברהם דשא, מהנדס אזרחי פעיל שמסרב להסגיר את גילו כדי לא לזעזע את מעסיקיו, וגם אביו של אייל דשא, סמנכ"ל הכספים של טבע. לפי הטבלאות של דשא, מאז 2006 דמי השימוש החודשיים עלו בלא פחות מ־14.5% מעבר לעליית המדד. "זה מביא אותי ל־20.2% עם המדד והמע"מ", הוא אומר. לדבריו, מדובר בתוספת של מאות עד יותר מאלף שקלים בחודש, תלוי בדייר ובוותק שלו במקום. רותם, למשל, אומר ששילם החודש כ־5,200 שקל - כ־900 שקל יותר מבראשית דרכו באחוזה. טבלאות האקסל של דשא מראות שהוא התחיל עם תשלומים של 3,320 שקל וכיום משלם 4,865, הבדל של כ־1,500 שקל. לפי חישוביו זה מצטבר כבר לגבייה עודפת של כמעט 29 אלף שקל, כולל מע"מ.

  

פיני קפלן פיני קפלן צילום: נמרוד גליקמן

 

העלייה של כ־20% בדמי השימוש היתה מדורגת. חלקה כאמור כולל את ההצמדה למדד, אבל חלקה מתבסס על אותו סעיף בחוזה שמתיר להעלות את דמי השימוש בסכום נוסף מעבר למדד, בגלל העלייה בעלויות התפעול. כך, ב־2006 האחוזה העלתה את דמי השימוש ב־1.7%, ב־2007 בעוד 2.4%, ב־2008 בעוד 2.4% ובשנים 2011–2009 ב־1% בכל שנה. לדברי הדיירים, המאבק שלהם גרם לכך שהם משלמים הרבה יותר מדיירים אחרים, שחתמו לאורך השנים על חוזים חדשים שעליהם התובעים סירבו לחתום. מבחינתם, זה רק מוסיף לתחושה שרודפים אותם באופן מכוון.

 

ביהמ"ש: הדיירים נתונים לחסדי האחוזה, והיא עושקת אותם

כבר אחרי ההעלאה הראשונה הדיירים החליטו שהם לא מוותרים. הם לא אנשים שהתרגלו לוותר, ומבחינתם לא היתה סיבה להתחיל לעשות זאת עכשיו רק בגלל גילם המתקדם. אם מבחינתם נעשה להם עוול עקרוני, הם לא ישתקו.

 

רותם, דשא ופיני קפלן (83), אז יו"ר ועד הדיירים ובעברו גזבר חיל הים, נכנסו בעובי הקורה והתחילו לגייס דיירים נוספים. לטענתם, אף שההעלאה חוקית על פי החוזה, אין לה שום סיבה מוכחת והיא אינה מוצדקת. "שלחתי לאחוזה מכתב עם ניתוח של המדד והראיתי שכל הרכיבים שעלו במדד אינם רלבנטיים לעלויות התפעול של האחוזה, אז לא היתה שום סיבה לגבות סכום כזה מאיתנו", מספר דשא. זה לא הועיל, אבל האחוזה הציעה לכל הדיירים לחתום על חוזה חדש, שמתיר לה להעלות את התשלום עד 1% בשנה בלבד, ולא עד 2.8%. המתקוממים סירבו לחתום. "על פני שנים זה יכול להסתכם ביותר מ־100 אלף שקל", אומר רותם, "לא רצינו להתפשר על העלאה שרירותית קבועה".

 

אריה איתני אריה איתני צילום: ענר גרין

 

הם התעקשו על המאבק העקרוני, ולקחו אותו לבית המשפט. ב־2006 הגישו 112 דיירים את התביעה שזכתה לשם "גד אבני ואחרים נגד אחוזת פולג". הם טענו כי הסעיפים הנוגעים להעלאה על דעת האחוזה בלבד, בין אם של עד 1% ובין אם של עד 2.8%, הם מקפחים ועושקים.

 

לאחר חמש שנים, בדצמבר 2011, קבע בית משפט השלום בתל אביב שסעיף כזה אינו מקפח. התובעים ערערו, וביוני 2012 קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב שאחוזת פולג לא יכולה להעלות את דמי השימוש כראות עיניה ועל דעת עצמה, לא משנה בכמה.

 

"זאת היתה זכיית ענק תקדימית", מספרת עו"ד דנה מליחי־חכמון ממשרד וייס את פורת, שייצגה את הדיירים. "נקבע חד־משמעית שכל העלאה מעבר למדד תיעשה רק בידי גורם חיצוני אובייקטיבי, ונקבע לראשונה שהעלאה על דעת ההנהלה בלבד מקפחת ועושקת את הדיירים, ודאי כשמדובר באוכלוסיית קשישים שתלותה בבית הדיור המוגן לאורך השנים הולכת ועולה".

 

אברהם דשא אברהם דשא צילום: נמרוד גליקמן

 

 

הפסיקה היתה נחרצת, חריפה ועקרונית: "חלופת האחוז מתיימרת להיות אובייקטיבית אך הינה בלתי סבירה", כתב בית המשפט. "...חלופה זו מותירה למשיבה (אחוזת פולג) את שיקול הדעת הבלעדי לגבי עילות העלאה וגובה דמי השימוש. הדבר עלול להוביל לכך שדיירי הבית יידרשו לשלם תוספות הולכות וגדלות לדמי השימוש, בהיקף מצטבר עצום, בלי שיוכלו להיערך ולתכנן זאת מראש (...) דיירי הבית נתונים באופן מוחלט ל'חסדיה' של המשיבה, ובלית ברירה ולעתים אף בחוסר ידיעה מקבלים על עצמם את החוזה כפי שניתן להם (...) המשיבה עושקת את דיירי הבית בכך שהיא מודעת ואף מנצלת באופן אקטיבי את חוסר יכולתם, גילם המתקדם, מצוקתם הרפואית ותלותם הכמעט מוחלטת בה".

 

אחוזת פולג אחוזת פולג צילום: ענר גרין

 

בית המשפט קבע, החוק בלבל, עוד העלאה הגיעה

גם לאחר פסק הדין, באחוזת פולג לא ששו לוותר על זכותם להעלות את דמי השימוש. בית המשפט חייב למצוא לשם כך גורם חיצוני אובייקטיבי, ואחוזת פולג אכן הציעה לדיירים לבחור רואה חשבון מטעמם שיעיין בספרים, מתוך רשימת רואי חשבון אפשריים. כולם, אומרים הדיירים, נמנים עם המשרדים הגדולים בארץ, כלומר היקרים ביותר. לטענתם, האחוזה הודיעה לדיירים שעלות הבדיקה החיצונית היא 100 אלף שקל, ושהדיירים יישאו במחצית מהעלות. הם סירבו. המחיר נחתך בחצי, ואז התפתחה אי־הסכמה מהותית על אופן הבדיקה, שלא הוגדר בפסק הדין.

 

בלי בודק מוסכם ובלי הסכמה על אופן הבדיקה, לא ניתן היה להעלות את דמי השימוש. כך קרה שב־2012 הם אכן לא הועלו. לדיירים היה נדמה שהם יכולים לנשום לרווחה.

 

אלא שב־2012 קרה עוד משהו: חוק הדיור המוגן נכנס לתוקף. החוק נועד להסדיר כמה בעיות מרכזיות בענף הפרוץ, וכך חייב בין היתר את המוסדות להתיר לדיירים להלין מטפל אישי, קבע כי מוסדות גדולים (יותר מ־250 דיירים) מחויבים להפעיל מחלקה סיעודית, והכיר בוועדי הדיירים כגופים מייצגים. החוק גם התייחס להעלאת דמי השימוש, והתיר העלאה "אם היה שינוי בעלויות התפעול של הבית". החוק לא פתר את השאלה מי הגורם שיקבע את העלאת דמי השימוש.

וההעלאה הבאה כבר יצאה לדרך. "האחוזה פשוט פירשה את החוק כחופש להמשיך לעשות מה שהיא רוצה", אומר רותם. "ב־1 בינואר 2013 העלו לנו, לתובעים הנותרים - 15 כבר מתו, כולל גד אבני שעל שמו הוגשה התביעה - את דמי השימוש ב־5%".

 

רוני עוזרי, יו"ר איגוד בתי האבות רוני עוזרי, יו"ר איגוד בתי האבות צילום: Ariel Jerozolimski

 

עיון במכתב הרשמי ששלחה מנכ"לית אחוזת פולג איילה קרן לרותם מלמד כיצד פירשה האחוזה את הוראות החוק החדש במקרה של הדיירים שהגישו תביעה נגדה: "לפי הוראות סעיף 26(א)(2) לחוק הדיור המוגן", כותבת קרן, "עדכון דמי האחזקה... ייעשה בהתאם לשינוי בעלויות התפעול... ולא יותר מהשיעור המרבי שנקבע בהסכם ההתקשרות. יחד עם זאת... בהסכמי התקשרות שנחתמו לפני כניסתו לתוקף של החוק ואשר לא נקבע בהם שיעור עדכון מרבי, לא תחול כל מגבלה (מספרית) ביחס לעדכון דמי האחזקה.

 

"כידוע", ממשיכה קרן, "בהסכם ההתקשרות שנקבע בינך לבין האחוזה, לא נקבע שיעור עדכון מרבי וככל שנקבע כזה... הוא בוטל על ידי בית המשפט בפסק הדין בהליך... אשר היית צד לו". בשורה התחתונה, קרן מודיעה כי החל מינואר 2013 יעודכנו דמי השימוש בשיעור של 5%. לטענתה במכתב, תחשיב שערך בעבור האחוזה משרד קסלמן וקסלמן העלה שההתייקרות היתה כ־10%, ולמרות זאת בשלב זה מעודכנים דמי השימוש "בשיעור של 5% בלבד, כלומר כמחצית מן השינוי המצטבר בעלויות".

 

את הדיירים המכתב לא סיפק. "איך מחייבים אותי ב־5%, בלי שום פירוט?", שואל דשא. "אתה מוריד לי כסף? תגיד לי למה, תן לי פירוט מינימלי".

 

"כשהגשנו את התביעה הייתי יו"ר הוועד", מספר קפלן. "היה לי ויכוח עם מנהל האחוזה דאז באיזה עניין פרטי. לא הגענו לעמק השווה, ניסיתי לרסן את עצמי ולדבר בשקט. והוא ישב עם הרגליים על השולחן, ובדרך החוצה אמר לי: 'ואני לא שוכח שאתה הגשת נגדי תביעה'. אמרתי לו: 'מה פתאום אני הגשתי נגדך? התפקיד שלי כראש הוועד הוא להגן על הדיירים'".

 

גם פ"ק (76) מתארת תחושה של התנכלות אישית. היא ניצולת שואה, אלמנה ששכלה את בנה היחיד, גמלאית של משרד החינוך שמרבה כיום להתנדב וגם מלמדת יידיש בהתנדבות באחוזה עצמה. היא נענתה להצעת ההנהלה לחתום על החוזה החדש, שמגביל את העלאת דמי השימוש ל־1%, אבל לא מחקה את שמה מהתביעה. "בחוזה שלי כתוב שאסור לגבות ממני יותר מ־1% מעבר למדד, אבל השנה העלו לי ב־5%. כשהלכתי למחלקת חשבונות לשאול למה, אמרו לי שמטילים עליי עונש משום שהגשתי תביעה, שכל מה שכתוב בחוזה שלי בטל ושהם יכולים לקחת ממני עוד 5%. אין לי אף אחד, מי יגן עליי? אני ממש לבד ומנסה להגן על הזכויות שלי, אז איפה הצדק?", היא מתקשה להחניק בכי, "זה ממש מתסכל. מה עשינו? אסור היה לנו להגן על עצמנו? בשביל מה בכלל יש חוזה? שיכניסו לי ישר את היד לכיס, שישלחו אותי מפה וגמרנו. אם הגנה משפטית לא מקובלת בארץ, לאן עוד אפשר לפנות? גמלאית שמנסה להגן על עצמה צריכה לקבל עונש? צריך להצדיע לגמלאים ששומרים על עצמם.

 

גיל רובינשטיין, הבעלים של אחוזת פולג גיל רובינשטיין, הבעלים של אחוזת פולג צילום: אוראל כהן

 

"אני לא מבקשת הקלות, אבל כן צדק. יש דין אחד שצריך לקבוע לגבי כולם, בלי נקמות. אני תורמת לאחוזה ולא לוקחת משכורת, וקשה לי להבין את הגישה הזאת כלפיי. כנראה זה משום שאנחנו זקנים, אז מי אנחנו שישמעו לנו בכלל. ישנה אוזלת יד של אדם מבוגר, מתייחסים אליו כאל 'מה הוא כבר יודע'. הם חושבים שאין לנו הכוח, לא הפיזי, לא הרוחני, לא במצב הרוח. נכון שכל אחד כאן עם החולי והצרות שלו, אבל זה אבסורד. מה שמגיע להם - שייקחו, אבל בלי עושק. אסור לדיירים לקבל את הגזירות, על מה שמגיע לנו אני לא מוותרת".

 

גם אריה איתני (86), ניצול שואה ופדוי שבי מסוריה במלחמת השחרור, ממשיך להיאבק. "יש פסק דין, אבל מענישים אותנו", הוא אומר. "לא מתביישים להגיד לנו את זה. איפה זה נשמע? אנחנו בגן? זה לא הכסף כמו ההשפלה, זה כל כך משפיל אותנו".

 

זקן התובעים שעדיין בחיים הוא אביגדור ליפשיץ, "רק בן 94", ובכל זאת כבר עייף. "הגעתי לכאן עם אשתי המנוחה לפני כמעט עשר שנים. אני לא אוהב מלחמות. הצטרפתי לתביעה, אבל אין לי כוחות לנהל מאבקים. אני חי בצנעה, והוצאות המחיה גבוהות. דמי השימוש כאן הם סביב 5,000 שקל, ועוד לא התחלתי את החודש. יש מים, טלפון, חשמל, הכל עליי. גם מזון, לפחות כאן בקיבוץ (תל יצחק) אפשר לקנות ארוחה ממש בזול, מנה עולה 37 שקל ואני אוכל אותה פעמיים ביום".

 

גם דיירים שלא הצטרפו לתביעה מתקשים להתמודד עם גביות נוספות של אחוזת פולג. "יש חוזה ויש חיים", אומרת הדיירת גבי אל על (77), אגרונומית שעדיין מדריכה חקלאים. תחת הסעיף בחוזה שמאפשר לגבות "דמי שירותים נוספים", היא אומרת, נכנסים הרבה "דברים קטנים ומעצבנים. כשרק הגעתי לכאן, לפני שבע שנים, אם היה נשרף ספוט היו מחליפים. היום על ספוט שעולה 3.90 שקלים, תראי, הנה החשבונית, לוקחים 17 שקל. כל עזרה שאת מבקשת זה 40 שקל לשעה, וזו תמיד עזרה של חמש דקות. רציתי לתלות תמונה - 40 שקל. אף פעם לא גבו לנו על זה שהביאו לנו תרופות, היום מבקשים 10 שקלים. לסדר תרופות בקופסה - עוד 10 שקלים. נכנסתי למנכ"לית, אמרתי לה: 'נניח שאין לי בעיה של כסף, אני עשירה, אבל אני אתן את הכסף שלי לצער בעלי חיים, לאנשים שאני אוהבת, כי כל אגורה הרווחתי לבד בעבודה שלי, אני לא מוכנה שמישהו יגנוב או ייקח לי אגורה'. מאז אני לא מדברת איתה. זה כל כך עקום".

 

אחוזת פולג אחוזת פולג צילום: ענר גרין

 

חוד החנית במאבק המקיף של דיירים בכל הארץ

רותם אומר שבקרב התובעים, הוא רואה כיצד הכוח אוזל. "אנחנו בני 80–90, ומבחינתם אפשר לסחוב ולהתיש אותנו. 15 כבר הלכו, עוד לא הבנת את השיטה? יש גבול כמה אפשר ללכת לבתי משפט. חושבים שכאן גרים עשירים ולכן מצווה לסחוט מהם. במקום שילך לילדים שלכם לירושה - אנחנו ניקח. אפשר ללכת לבית אבות אחר, לקום ולארוז שוב, אבל בגיל שלנו זאת טראומה. יש מי שלא מוכנים להתאמץ, הם רוצים לגמור את החיים בשקט, בלי מאבקים - יהיה טוב, נשאיר לילדים יותר או פחות. אני עשיר, אבל לא כולם עשירים.

 

"אני לא רוצה לדפוק אף אחד, אני רוצה שאחוזות רובינשטיין תרוויח, אבל מפריעים לי חוסר יושר וחוסר צדק. ניהלתי מערכות גדולות מאלה ואני יודע שאפשר לנהל מערכות בצורה הוגנת. יש לנו דירות יפות, יש צוות שמטפל בנו יפה. אבל זכינו לניהול גרוע. דיור מוגן זה אחד העסקים הרווחיים שיש היום במשק, אז למה להתנהג בצורה כזאת?".

 

דיור מוגן הוא אכן תחום משגשג, שעל פי ההערכות מגלגל כ־8.5 מיליארד שקל בשנה. לפי נתוני מחלקת המחקר של הכנסת, כ־7% מהקשישים בישראל מתגוררים כיום בדיור מוגן ומסגרות סיעודיות, ולפי א.ב.א (איגוד בתי האבות והדיור המוגן) כ־15 אלף מהם חיים במסגרות של דיור מוגן. בתי הדיור המוגן מאפשרים לדיירים לנהל משק בית עצמאי ביחידות דיור משלהם. המוסד מציע להם שירותי ניקיון ופנאי, חיי חברה, עזרה רפואית בעת הצורך, ובתשלום נוסף גם ארוחות. בתמורה הם משלמים 4,000 עד 12 אלף שקל בחודש, תלוי בתנאים, במיקום וביוקרה של המוסד. זה בנוסף לפיקדונות ששילמו, שסכומם המצטבר כיום כ־11 מיליארד שקל.

 

עמותת דיירי הדיור המוגן מנסה להסדיר את הענף, למשל בכל הנוגע לבטוחות עבור הפיקדונות ולהלנת מטפל אישי ביחידת הדיור. בסוגיית העלאת דמי השימוש, מי שמובילים את המאבק הם דיירי אחוזת פולג ("אנחנו בחזית, אחרינו עומדים כל בתי הדיור המוגן האחרים, אנחנו קייס סטדי של כל המגזר", אומר רותם), והעמותה הולכת בעקבותיהם. ובעמותה עוקבים אחרי מאבקם בעניין רב. בעקבות פסק הדין של המחוזי, העמותה פנתה בינואר לבית הדין לחוזים אחידים וביקשה פסיקה שתמנע מ־24 מוסדות נוספים להעלות את דמי השימוש על סמך סעיף בעייתי בחוזה ובלי בדיקה חיצונית. אפילו ביקשו צווי מניעה לשישה מוסדות שכבר החלו בגביית יתר.

 

אנחנו צריכים למהר, הם צריכים לסחוב, וזה הסיפור כולו

מאבקים משפטיים הם לא עסק פשוט, גם כשאתה צעיר ועשיר. הם תובעים זמן, כסף, סבלנות ואנרגיות רגשיות. והם מסובכים במיוחד בגיל מתקדם, ומול המקום שבו אתה חי. "זה לא פשוט להיאבק על האמת שלך מול הנהלה שהכסף שלך נמצא בידיים שלה. נדרשת הרבה מאוד תעוזה כדי להגיש תביעה נגד הבית שאמור לדאוג לצרכיך", אומרת עו"ד מליחי־חכמון.

 

המאבק מחלחל ליומיום של הדיירים, הוא נוכח במוסד כל הזמן, והמתח רק גובר. לפני כמה שבועות כינסה מנכ"לית אחוזת פולג איילה קרן ישיבת דיירים, וכמו בישיבות קודמות גם הפעם הטונים עלו ודיירים צעקו, אבל לפחות הפעם לא היתה חטיפת מיקרופונים כמו בישיבה קודמת. "כינו אותנו ועד עובדי הרכבת", מספרים הדיירים.

 

קרן אמרה לדיירים שמותר לה לגבות עוד 5%, ואז דשא התקומם. "יש לי קול משבר הרים ומפרק סלעים, אז צעקתי שהיא מרמה. הגביות הקטנות מבחינתי הם לא כסף; כמה פעמים נשרפת נורה, תולים תמונה? רוצים 10 שקלים? קחו ותרדו ממני. צריך לדבר על דברים גדולים. הם צריכים להחזיר לנו את הכסף שנגבה מעבר לשינוי המדד ולקבוע רואה חשבון שמקובל על שני הצדדים לדיון בכל העלאה. אני מדבר על סכומים שמסתכמים ב־33–25 אלף שקל, אלה סכומים גבוהים למדי גם לאלה שיש להם. ואנחנו צריכים לבקש סעד מבית המשפט כדי לגבות את הכסף, הוצאה לפועל, הגשת תביעה — או לגלח את הכסף בעצמנו ולחכות שייתבעו אותנו".

 

הקול של דשא באמת משבר הרים, ושבע שנים אחרי תחילת המאבק נראה שהוא עצמו רחוק מלהישבר. "אומרים לי שאני וואן טרק מיינדד, חושב רק על הכסף. זה נכון. את יודעת כמה חודשים אפשר לחיות מעוד 30 אלף שקל? אין לי שום כוונה לדפוק את רובינשטיין, התכלית היא לקבל את הכסף שקוזז מאיתנו מעבר למדד, ואני רוצה לראות את הכסף שלי בחזרה אצלי. מכרנו דירה כדי להגיע לכאן. לא רוצים שיצפצפו עלינו, שיחשבו עלינו כעל זקנים, כעל מסחטת כסף.

 

"אבל אני לא יכול ללכת לבד. לבד זה כמו הסיפור על הזרדים - אחד נשבר בקלות, אבל עשרה זרדים קשה לשבור. אתה לא יכול בלי פלוגה. אנחנו לא סיירת, אבל נוכל לארגן מחלקה, או שני צוותי קרב. למשוך אותנו בזמן זה כלי הנשק העיקרי שלהם. רובינשטיין הצעיר (מנכ"ל אחוזות רובינשטיין גיל רובינשטיין) הוא חצי מאיתנו בגיל. אנחנו צריכים למהר, הם צריכים לסחוב זמן, וזה הסיפור כולו. סיכמתי עם אשתי שנוציא להם את הנשמה, ששנינו נחיה לפחות עד גיל 100".

 

תגובות

 

מנכ"ל הרשת: הם תמיד הלכו נגד ההצעות שלנו

גיל רובינשטיין, בעלים ומנכ"ל רשת אחוזות רובינשטיין, הבעלים של אחוזת פולג, דוחה את טענות הדיירים שתבעו את האחוזה. "זה לא נכון להציג אותי כגוזל קשישים, לוקח להם מהכיס. יש דברים שמתייקרים, והמחירים עולים", הוא אומר. "אם יש התייקרות של תשומות הדיירים צריכים לשאת בה, ולא תמיד זה תואם את המדד. אנחנו מחתימים את הדיירים על חוזה של העלאת דמי השימוש בעד 1% במקום עד 2.8%, וזו היתה הצעת פשרה כדי לפתור את העניין עם 112 הדיירים. המלצנו לדיירים הוותיקים לקבל את זה, אבל חלקם לא רצו לחתום על החוזה הזה והמשיכו עם התביעה. באחוזת ראשונים, למשל, כולם בחרו מרצון במנגנון של 1%. אין פה שום קיפוח, שרירותיות או היטפלות. מי שנכנס לאחוזת פולג הפקיד פיקדון בסכום נכבד, הם גרים בווילה של 100 מטר, דמי השימוש שלהם הם כמה אלפי שקלים בחודש, לא מדובר באוכלוסייה נזקקת. אלה אנשים שלא רוצים שנעלה להם את דמי השימוש בשום מקרה. כשזה היה 2.8% אמרו שזה לא חוקי, הצעתי 1% והלכו נגדי לבית משפט. כשהיום אני מנסה להעלות במה שחוק הדיור המוגן נותן לי הם אומרים לא".

 

למה השנה דמי השימוש שלהם עלו ב־5%?

"חוק הדיור המוגן מ־2011 קבע שאפשר להעלות את דמי השימוש בהתאם לעלייה בעלויות התפעול. העלינו להם ב־5% כי עשינו תחשיב שבשנתיים האחרונות התשומות שלנו עלו ב־10%. שכר המינימום עלה בצורה ניכרת, החשמל קפץ, המים קפצו, מחסור באחיות הקפיץ את השכר. אני רואה את זה בדו"חות. הצעתי להם מנגנונים לבקרה, שימנו אדם אחד שיוכל לראות את הנתונים ויהיה חייב לשמור על סודיות, והם סירבו".

 

לטענתם, הם היו משלמים אם היו מבינים שבהעלאה מוצדקת.

"זה יפה כסיסמה, אבל המטרה שלהם היא בסוף לא לשלם, כי הם יודעים שאנחנו גוף פרטי ושלא נפתח ספרים. היו להם את כל המסלולים פתוחים, הם תמיד הלכו נגד".

 

וההצמדה למדד לא אמורה לכסות את ההתייקרויות?

"עובדתית לא, המדד לא מכסה את העלויות. אין בו שכר עבודה — אצלי רוב העלויות הן שכר עבודה — והתמהילים הם שונים. אבל מובן שאנחנו עושים חשבון ומפחיתים את המדד ריאלית".

 

ולמה לא ללכת לרואה חשבון שמקובל עליהם?

"זה מאוד יקר לבדוק את הדברים שהם רוצים. העולם מורכב, אין פה צד עושק וצד מסכן. יש פה התייקרויות שצריך לספוג ולכן החוק מתיר זאת".

 

מנכ"לית האחוזה איילה קרן מוסיפה:

"אני לא מוכנה שכל רואה חשבון יבדוק ספרים מאוד מסובכים, הוא חייב להיות בעל שיעור קומה". לדבריה, "חבל לי שכל הבעיות המשפטיות לא נותרות במסגרת בית המשפט, אני מצטערת שהם מוציאים את הכביסה המלוכלכת החוצה ויוצרים אווירה כזאת בבית. הם מפסידים שנים של חיים טובים יחד ובהרמוניה. ההתייחסות אלינו נובעת מחוסר אמון בסיסי, ישנו קומץ שמקצין וזה מחלחל לאחרים בנושאים אחרים. זה מעגל קסמים מיותר".

 

לגבי גביית תשלומים על עבודות קטנות שבעבר נעשו בחינם אומר רובינשטיין: "יש חוזה שמגדיר אילו שירותים יש לדייר, ומה שמגיע לו הוא מקבל. מה שלא בחוזה הוא לא צריך לקבל בחינם. אולי בעבר לא גבו, אולי נתנו למישהו בחינם פעם והוא התרגל. אומרים: 'הייתם מאוד נחמדים בעבר, נתתם לנו בניגוד לחוזה, עכשיו אתם דופקים אותנו'. זו טענה לא פיירית".

 

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה על הענף כולו?

 

רוני עוזרי, מנכ"ל רשת נווה עמית ויו"ר א.ב.א. - איגוד בתי אבות ודיור מוגן בישראל:

"האווירה באחוזת פולג כפי שתוארה בכתבה לא משקפת את רוב הענף, שבו האווירה בעיקרה חיובית מאוד. דמי השימוש מורכבים מעלויות הכוללות הוצאות שונות, כגון חשמל, מים, ארנונה, שכר עבודה, סולר ועוד. לצערנו הרב בישראל מדד המחירים לצרכן לא משקף את ההתייקרויות בכל אלה, את יוקר השירותים בדיור המוגן. אם יש התייקרות חריגה, ומדובר באחוזים ספורים בשנה, חובה על מפעיל המוסד להראות ממה נובעת ההתייקרות, להציג זאת לדיירים כדי שיידעו שאין כוונה לעשוק אותם".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x