הרפואה בפריפריה מחייבת אפליה תקציבית מתקנת
במשרד הבריאות כבר הבינו שיש בעיה בשירותי הרפואה אם אדם בפריפריה מת שמונה שנים לפני אדם במרכז הארץ. "כלכליסט" סוקר את כל העיוותים במערכת הבריאות שיוצרים מציאות בלתי שוויונית שמחייבת תיקון
אחד האבסורדים במערכת הבריאות הוא העדפת הצעירים, הבריאים והעשירים במרכז הארץ על פני כל השאר. המערכת שאמורה לטפל בקשישים ובחולים ללא קשר לכמות הכסף בכיסם ולמקום מגוריהם, בנויה כך שקופות החולים משקיעות בעיקר באלו שממילא בריאים, ובתי החולים במרכז הארץ מקבלים יותר כסף מהמדינה מאשר אלו שבפריפריה.
- פשרה בייצוגית: קופות החולים ישקיעו 30 מיליון שקל ברפואה בפריפריה
- הכלכלה היא המנוע של הפריפריה
- בלעדי ל"כלכליסט": בחירת המנתח חוזרת, אבל רק בפריפריה ורק בסוף שבוע
פרופ' שלמה מור יוסף, עד לאחרונה מנהל בית החולים הדסה וכיום מנכ"ל ביטוח לאומי, אמר אתמול ל"כלכליסט", כי "אי־השוויון בשירותי הבריאות הוא הדבר הראשון שצריך לשים בסדר העדיפויות שלנו".
לאי־השוויון הזה יש השלכות מהותיות - אדם בפריפריה ימות שמונה שנים לפני אדם בגיל דומה במרכז הארץ, ומספר התינוקות שמתים בדרום הארץ גדול פי שניים ממספר התינוקות שמתים באזור המרכז, לפי נתוני משרד הבריאות ל־2010. במילים אחרות, אלו שאמורים לקבל יותר מקבלים פחות, ואלו שאמורים לקבל פחות מקבלים יותר מהמדינה.
זוהי ההגדרה הקלאסית של אי־שוויון בנטל, ודווקא במערכת עם רגישות כה גבוהה כמו מערכת הבריאות בולטת הבעייתיות שבאי־השוויון.
פרופסור שלמה מור יוסף, מנכ"ל ביטוח לאומי צילום: אלכס קולומויסקי
הפתרון טמון גם בתשתיות ולא רק בשכר
רופא צעיר שסיים את ההתמחות שלו יכול לבחור בדרך כלל בין שתי אפשרויות: לעבוד במרכז הארץ או בירושלים או לחלופין לעבוד בפריפריה, אבל מכיוון שהרפואה הפרטית שם מפותחת פחות, ספק אם יגיע לאותה רמת הכנסה כמו במרכז הארץ.
משום כך נוצרים פערים אדירים בין מספר הרופאים במרכז לבין מספרם בפריפריה. בקרב האחיות הפערים הם לא פחות גבוהים (ראו מסגרת), וכתוצאה מכך מי שגר במרכז הארץ יקבל טיפול טוב יותר מאשר מי שגר בפריפריה, במיוחד בצפון.
המדינה מודעת לבעיה, וב־2012 נחתם הסכם עם ההסתדרות הרפואית שנותן מענקים נדיבים לרופאים צעירים שיבחרו לעבוד בפריפריה. עוד מוקדם לדעת מה תהיה ההשפעה של ההסכם על הפערים בכוח אדם. עם זאת, הפתרון יכול להימצא גם בשיפור התשתיות הרפואיות בבתי החולים בפריפריה, מתן אפשרות לרופאים צעירים בפריפריה לבצע מחקר ואולי גם הגדלת שכר האחיות בפריפריה על חשבון תל אביב.
באזור הצפון יש מיטה אחת לכל 3,200 קשישים
שבעה מרכזי שיקום לקשישים קיימים בישראל תחת אחריות קופות החולים, ואף אחד מהם לא ממוקם צפונית לעפולה או דרומית לראשון לציון. לקופות לא שווה להשקיע בקשישים שלהן. גם בבתי החולים לא יינתן לקשישים טיפול אופטימלי, במיוחד אם הם תושבי הפריפריה.
כ־750 אלף מאזרחי ישראל הם בגיל 65 ומעלה - כ־10% מהאוכלוסייה - ועד 2030 מספרם צפוי להכפיל עצמו ולהוות 14% מהאוכלוסייה. למרות זאת, מספר המיטות במחלקות הגריאטריה השיקומית בבתי החולים ירד מ־1,047 בסוף 2003 ל־847 בסוף 2011. התוצאה היא ששיעור התפוסה הממוצע במיטות אלו עומד על 106%, והרופאים נאלצים לשחרר קשישים לאחר כ־3.5 שבועות מאשפוז לעומת 5.5 שבועות אשפוז ב־2003.
לפי דו"ח מבקר המדינה מ־2011, חוסר ההשקעה התקציבית במיטות לשיקום קשישים מביא לכך שנוצרת תופעה שמכונה "ביקוש כבוש", שבו קשישים הנדרשים לטיפול לא מופנים אליו, שכן ידוע כי המיטות תפוסות.
הסיכוי של קשיש לקבל טיפול שיקומי בבית חולים הולך ופוחת ככל שמקום מגוריו מתרחק ממרכז הארץ.
באזור הצפון ישנה רק מחלקה אחת לגריאטריה שיקומית הנמצאת בבית החולים פוריה בטבריה, ובה 18 מיטות. בבית החולים בנהריה יש מחלקה כללית לשיקום, כלומר לא בהכרח של קשישים, ובה 11 מיטות. גם אם נחבר את שתי המחלקות ביחד, נגלה כי באזור הצפון יש מיטה אחת לכל 3,200 קשישים לעומת ממוצע ארצי של מיטה אחת ל־486 קשישים. בירושלים היחס עומד על מיטה אחת ל־1,268 קשישים.
מכאן לא קשה לנחש מה התוצאה של אי־השיוויון הזה. במקרים מסוימים, עולה מדו"ח המבקר, אותם קשישים אינם מקבלים טיפול שיקומי כלל, אף לא בביתם. לדוגמה 20% מהחולים לאחר אירוע מוחי שהיו בני־שיקום לא קיבלו שיקום כלל, ובמחוז הצפון רק 43% מהלוקים בשברי צוואר הירך ואירוע מוחי קיבלו שיקום באשפוז לעומת 76% במחוז תל אביב.
ביה"ח יקבל כסף מהמדינה אם יש לו תורמים עשירים
גם במשרד הבריאות מודים כי הקצאת המשאבים של המדינה לבתי החולים היא מעוותת. זאת מכיוון שחלק משיטת התקצוב של המשרד בנוי על שקל מול שקל. אם לבית חולים ישנה מחצית הכסף הנדרש למימון הקמת מגדל אשפוז, הוא יקבל מהמדינה את ההשלמה של החצי השני. אם אין לבית החולים, הוא לא יקבל ולו שקל אחד. כך, לדוגמה, הקמת מגדל האשפוז בבית החולים הדסה עלתה כ־350 מיליון דולר, ו־15% מהסכום הגיעו מתקציב הבינוי של משרד הבריאות.
אין זה סוד שככל שהצרכים של בתי החולים גדלים והתקציב הממשלתי לא גדל בהתאם, נאלצים בתי החולים להשלים את החסרים מתורמים נדיבים. לכל בית חולים גדול אגודת ידידים משלו, שהיא למעשה חברות אנשי עסקים שבתמורה לנטוורקינג ואולי גם פרוטקציה קלה, הם תורמים מכיסם או מביאים תורמים אל בית החולים.
דו"ח מבקר המדינה מ־2010 הצביע באופן בלתי מפתיע על כך שבתי החולים הגדולים, בעיקר במרכז הארץ, זוכים לתרומות גדולות וכך גם לתקציב מהמדינה, ואילו בתי החולים בפריפריה, שגם כך נמצאים במצוקה של חדרים ומיטות, לא מקבלים את התקציב. מרכזי רפואה גדולים כמו שיבא ואיכילוב מגייסים ביחד בשנה יותר מ־100 מיליון שקל בתרומות, כאשר כל בתי החולים בפריפריה יכולים להגיע ביחד לכמה עשרות מיליוני שקלים במקרה הטוב.
לכאורה, תקציב משרד הבריאות אמור להשוות את יחסי הכוחות. כלומר אם לבתי החולים במרכז הארץ יש היכולת להשיג תרומות רבות יותר, הרי שהמדינה צריכה לסייע דווקא לבתי החולים בפריפריה. אלא שבפועל תקציב הבינוי של המשרד הוא קטן, ויש שנים כמו 2011 וכנראה גם בשנתיים הקרובות שהוא אפסי. ב־2012 ניתן תקציב לבתי החולים, אך הוא בעיקר נועד לתוכניות המיגון שלהם, כלומר תקציב לצורכי ביטחון ולא לצורכי בריאות.
מרוויחים יותר מהפריפריה, אך לא משקיעים בה
שיטת הקצאת כספי המדינה לקופות החולים אמורה לעזור בשיפור השירותים הרפואיים הניתנים בפריפריה על חשבון המרכז. זאת מאחר שבעוד שההכנסה של הקופה מגבר בן 30 שגר בתל אביב עומדת על 1,641 שקל בשנה, ההכנסה של הקופה מגבר דומה שגר במצפה רמון גדולה ב־200 שקל בשנה. התמריץ הקטן הזה אמור לעודד את הקופות לשפר את השירות בפריפריה כדי לגייס עוד לקוחות ועוד הכנסות. אלא שלא קיים מנגנון שיוודא שזה אכן מה שהקופות עושות עם הכסף שהן מקבלות מהמדינה. לכן כאשר הקופה רוצה לשפר את השירות שלה, היא תעדיף להשקיע בצעירים והבריאים המתגוררים בתל אביב או בירושלים - שמספקים לה בעיקר הכנסות - ולא בקשישים והחולים מבאר שבע או שלומי - שמהווים עבורה בעיקר הוצאות.
