סם פלצמן: "הבנקים בישראל אינם בטוחים כפי שנהוג לחשוב"
פרופ' פלצמן נחשב לסנדק האינטלקטואלי של הסרת הפיקוח מהשווקים, אך קורא להידוק הפיקוח על הבנקים. לדבריו, ההון העצמי הנמוך של הבנקים בישראל ושיעור ההלוואות הגבוה לחברות הפירמידה הם סיבות טובות לדאגה
"מגוחך שבישראל קיימים אותם בנקים כמו אלה שהיו כאן כשלימדתי באוניברסיטה העברית לפני 35 שנה, ושהולאמו בשנות השמונים על ידי הממשלה", אומר סם פלצמן, פרופסור אמריטוס בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת שיקגו, בראיון ל"כלכליסט". פלצמן, העוקב מרחוק אחר שוק ההון הישראלי, אינו מהסס למתוח ביקורת על שוק זה, שאותו הוא מגדיר "מאוד לא מפותח". הוא גם מביע חשש מחוסנה של מערכת הבנקאות המקומית. "המערכת הבנקאית בישראל בסדר גמור עכשיו", הוא מדגיש, "אבל היא פגיעה לזעזועים שליליים".
פלצמן, אחד הכלכלנים השמרנים הבולטים בארה"ב, מוגדר על ידי "הניו יורק טיימס" כסנדק האינטלקטואלי של הסרת הפיקוח מהשווקים, ונחשב למומחה עולמי בתחום הרגולציה, או ליתר דיוק, הדה־רגולציה. עם זאת, הוא מגדיר עצמו כ"נץ" בתחום הפיקוח על הבנקים, סבור שיש להחמיר בהרבה את דרישות ההון מהבנקים, וטוען שהרפורמות הפיננסיות עד כה כלל לא נגעו בנקודה החשובה ביותר: התמריצים של הבנקאים.
רגולציה לא אפקטיבית
בגיל 72 סם פלצמן יכול להתהדר בהשתייכות לקבוצה המצומצמת של כלכלנים שיש אפקט הקרוי על שמם. במאמר שפרסם בשנות השבעים על תקנות בטיחות למכוניות הוא הביא לעולם את "אפקט פלצמן". הרעיון שלו פרובוקטיבי: תקנות בטיחות, כמו החובה לחגור חגורות בטיחות, בעצם מעודדות אותנו להתנהגות מסוכנת יותר, והתנהגות זו מקזזת את ההשפעה החיובית של התקנות. הטענה המקורית של פלצמן היתה רדיקלית: הנהיגה הפרועה של הנהגים תבטל את יתרונות חגורות הבטיחות. כיום מודה פלצמן שכנראה הפריז בהערכות שלו, ועדיין מספר על מאה מחקרים שמראים כי "התועלת בפועל של הכללים קטנה משהובטח". את האפקט הזה, הוא טוען, ניתן למצוא במגוון רחב של תחומים, וגם בתחום הפיננסים.
פרופק סם פלצמן. "האם הבנקים הישראליים כה יעילים שאף אחד לא יכול להתמודד מולם?" צילום: תומי הרפז המחקרים של פלצמן הובילו אותו להיות ספקן לגבי רגולציה ממשלתית. לרוב, הוא אומר, הוא מעדיף "לתת לתחרות לפתור בעיות". זו עמדה אופיינית לכלכלני אסכולת שיקגו, התומכים במינימום התערבות ממשלתית ומקסימום שוק חופשי. מחקריו משנות השבעים, הוא מספר, היו הבסיס האינטלקטואלי של התנועה להסרת רגולציה משווקים רבים בשנות השמונים והתשעים. עם זאת, פלצמן מדגיש שהוא מנסה להיות גמיש ולהתמקד בעובדות, ולא בתיאוריה. לכן הוא דווקא בעד פיקוח ממשלתי על המערכת הפיננסית, "מהסיבה הפשוטה שהממשלה מספקת ערבויות להתחייבויות מערכת הבנקאות. ומרגע שזה קורה, יש סיבה לרגולציה".
ומה הרגולציה צריכה להשיג?
"מטרת הרגולציה לא צריכה להיות שאף פעם לא יהיה לנו משבר פיננסי. משברים קורים. המטרה היא לנסות להפוך את המשברים לפחות תכופים, וכשהם קורים, לפחות מזיקים - ובמיוחד למשלם המסים. הכלכלה האמיתית נפגעת ממשברים פיננסיים ומשלם המסים נפגע, ואנחנו רוצים למזער את הנזקים האלה. הגישה הכללית שלי היא שכדי שהרגולציה תעבוד, אתה צריך לטפל בתמריצים". ומבחינה זו, פלצמן חושב שהגישה הנוכחית במערב, שמנסה להכתיב לבנקאים כללים שיקבעו מה מותר ומה אסור, אינה אפקטיבית. "הרגולציה הפיננסית אינה משנה את התמריצים שמובילים את הבנקאים להתנהגות מסוכנת, ולכן הם מוצאים דרכים לעקוף את הרגולציה".
המינוף הוא שורש הרע
אז אילו תמריצים מובילים את הבנקאים לקחת סיכונים? ואיך מתמודדים איתם? פלצמן, כמו רבים אחרים, מוצא את שורש הרע במינוף האדיר של המערכת הבנקאית, המביא למצב שבו מאזני הבנקים מבוססים על מעט מאוד הון עצמי והרבה הלוואות. כלומר, הבנקים מתבססים על כסף של אחרים, וכרית הביטחון שתאפשר להם להתמודד עם הפסדים בעצמם, בלי שיידרשו לחילוץ מכיסו של משלם המסים, קטנה יחסית. לכן המפתח, לפי פלצמן, הוא להגדיל את דרישות ההון העצמי של הבנקים, כך שיחושו את ההפסדים שלהם על בשרם.
"אם אתה שם יותר כסף משלך זה אומר שיותר ממנו נמצא בסיכון, ואז יש לך פחות תמריצים לקחת סיכון מופרז. אני חושב שלמעשה דרישות הלימות ההון כרגע נמוכות מדי. הגישה השוויצרית, של 20% הון עצמי, היא הגישה הנכונה. ככל שאתה דורש מהבנקים יותר הון עצמי, כך אתה צריך לפקח פחות על מה הם עושים בכסף". ולכך הוא מוסיף הצעה למכשירים פיננסיים, שלמעשה יפגעו בנושים הגדולים של הבנק במקרה של חילוץ. גם כאן ההיגיון זהה: "כיום", הוא אומר, "האנשים שמספקים אשראי לבנקים לא חושבים שהם אי פעם יפסידו כסף. אבל אם הם יידעו שההלוואות שהם נותנים לבנק מסוכנות, המשקיעים ידרשו ריבית גבוהה יותר, ורמת המינוף של הבנקים תרד".
האם אין בכך סכנה למחנק אשראי?
"אם הבנקים יבחרו להקטין את היקף נכסיהם כדי לעמוד בדרישות הלימות ההון, בטווח הקצר אכן יהיה לך אפקט כזה. למעשה אנו כבר רואים אפקט כזה. אך זה המחיר שיש לשלם אם רוצים יציבות כלכלית. כרגע יש לנו מערכת שבנויה על מינוף מסובסד. הדרך היחידה להפוך את המשברים לפחות חמורים ולפחות יקרים למשלם המסים היא על ידי הורדת הסובסידיות למינוף. זה יהיה כואב, אני לא מכחיש את זה".
ואם לחזור למציאות הנוכחית, בשבועות האחרונים נחשפו הפסדים של מיליארדי דולרים בתיק הנגזרים של ג'יי.פי מורגן, והם רק תופחים. האם מפתיע אותך שבוול סטריט עדיין לוקחים כאלה סיכונים?
"לחלוטין לא. אני לא מופתע משום דבר שאני רואה. כי יש להם אותם תמריצים. הם רוצים לעשות בדיוק אותם דברים שהם עשו לפני המשבר כי הם מקבלים כסף זול. אפילו יש להם יותר ערבויות מהממשלה עכשיו - הם חשובים מבחינה מערכתית! בעולם כזה, לבנקאים יש אותם תמריצים כבעבר. הם מקבלים כסף זול משוק ההון, אולי לא זול כמו קודם, אבל הם עדיין לא משלמים ריביות של אג"ח זבל תמורת איגרות החוב שלהם".
היכרות טובה עם ישראל
מהתמריצים המעוותים של מערכת הבנקאות העולמית אנו עוברים לבעיות כאן בישראל. לסם פלצמן יש קשר רב־שנים עם ישראל, והוא עוקב אחר המערכת הפיננסית עוד מהימים שבהם שימש כחוקר אורח במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית, ב־1978. הוא גם מקושר לצמרת הכלכלית בישראל: את יעקב פרנקל ואת סטנלי פישר הכיר עוד בשנות השבעים, בשביליה המושלגים של אוניברסיטת שיקגו, והוא נוהג לפגוש את פישר בעת ביקוריו בישראל, כמו גם קובעי מדיניות אחרים. בביקורו האחרון, הוא מספר, שוחח עם יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, על רפורמת הריכוזיות.
היכרות זו עם הכלכלה הישראלית ובכיריה מציבה את פלצמן בעמדה של מי שרואה את התמונה הגדולה, גם אם לא את פרטי הפרטים שלה. "אני לא רואה בעצמי מומחה גדול למערכת הבנקאות הישראלית", הוא אומר. "אני מביט עליה מבחוץ ומנסה להעריך את מה שאנשים מבפנים מקרינים החוצה, ויש לי אוזן סקפטית".
ומתוך הסקפטיות של פלצמן עולה דאגה מסוימת לחוסן המערכת. "המערכת הבנקאית בישראל בסדר גמור עכשיו", הוא מדגיש, "אבל היא פגיעה לזעזועים שליליים". כרית הביטחון של הבנקים כוללת רכיבים שונים, ופלצמן מתייחס בביטול לחלקים ממנה, כמו שטרי ההון של הבנקים. בסופו של דבר, הוא טוען, גם אלה הלוואות שצריך לגלגל, ובזמן משבר הבנקים יתקשו לעשות זאת. הנתון הרלבנטי, לפיכך, הוא הון הליבה של הבנקים, והבנקים בישראל אכן נמצאים בתהליך של הגדלת יחס הון הליבה, שהוא כרגע כ־8%. פלצמן רואה בכך התפתחות חיובית, גם אם עדיין לא מספקת.
האם רמת הלימות הון זו מספיקה?
"האמונה הכללית שלי היא שלבנקים צריכים להיות שיעורי הון גבוהים בהרבה, ואז אפשר לתת להם לעשות מה שהם רוצים. כאמור, אני לא חושב שאתה יכול לעשות רגולציה של הפרטים של מה שבנקים עושים באופן מאוד טוב. כך שהתחליף הוא לתת להם לשחק בכסף שלהם. ואם הם מפסידים, הם לא באים בריצה לממשלה לקבל חילוץ".
ההתחייבויות וההון של הבנקים הם רק צד אחד של מאזני הבנקים, כמובן. בצד השני נמצאים נכסי הבנקים, כלומר האשראי שאותו העניקו, וגם כאן פלצמן מוצא סיבה לדאגה.
"לבנקים יש הרבה הלוואות לחברות הפירמידה", אומר פלצמן. "זה הדבר השני שאתה צריך לדאוג לגביו. אם יהיה זעזוע כלכלי שלילי, אתה צריך לשאול מאיפה ההפסדים יבואו. וכאן יש חדשות טובות וחדשות רעות. קודם כל, יש להם הרבה הלוואות לחברות מאוד ממונפות. החברות האלה רגישות לזעזועים כלכליים שליליים. החדשות הטובות הן שלבנקים יש קדימות בסדר הנושים אצלן. האם הדרישות האלה שוות משהו בשפל כלכלי? אני לא יודע.
"כך שיש לך סיבות לדאגה משני צדי המאזן. הבנקים כאן עדיין עם הון עצמי נמוך מדי מצד ההתחייבויות, והם מרוכזים מדי בצד הנכסים עם החלק המסורתי של הכלכלה הישראלית. אין להם הרבה חשיפה להייטק, כי שם ההון בא מבחוץ. אבל הם מאוד חשופים לחברות נדל"ן ולקונגלומרטים, ולזעזוע בתחום הנדל"ן עלולה להיות השפעה מאוד שלילית".
ולקינוח, פלצמן מזכיר סיבה נוספת לדאגה - חשיפת הבנקים הישראליים למטבע זר, בעיה המאפיינת מדינות שהמטבע שלהן אינו מטבע עתודה (כמו הדולר או היורו). "אם אתה לא מגודר לחלוטין אתה עשוי להיכנס לצרות רק בגלל שינויים בשער החליפין", הוא אומר. "ואנחנו לא יודעים כמה הבנקים מגודרים - מה שרואי החשבון אומרים לך והמצב במציאות יכולים להיות שני דברים נפרדים. הבנקים, מן הסתם, יגידו לך שהם מגודרים לחלוטין בסוף כל יום, ואני סקפטי לגבי דברים כאלה".
מעט מדי מניות במערכת
"ישראל", ממשיך פלצמן, "היא במובנים מסוימים במצב טוב יותר מאשר, נגיד, הבנקים הצרפתיים, שהם זבל אמיתי. מערכת הבנקאות שם היא אסון שמחכה לקרות. יש בנקים באירופה שהם במצב גרוע בהרבה מאשר בישראל.
"הנקודה שלי היא זו", מסכם פלצמן, "יש הרבה טענות לגבי מערכת הבנקאות הישראלית שמפריזות בחוזקהּ". והוא מוסיף, "אני לא האדם הנכון להגיד את זה, למעט העובדה שבמובן מסוים כולם יודעים זאת, ואני פשוט יכול לומר זאת באופן חופשי יותר מאנשים במדינה".
המצב שבו הבנקים מלווים לקבוצה קטנה יחסית של גורמים ממונפים "הוא סימפטום לעובדה שלישראל שוק הון מאוד לא מפותח", לפי פלצמן. ההישענות על אשראי ומינוף היא, לדבריו, עדות לשוק מניות חסר "עומק". "יש פחות מדי מניות במערכת. אני לא יודע למה הנוהג הזה קיים - למה אף אחד לא יכול להיכנס לתחום הסופרמרקטים בלי מינוף יתר. אם היה לכם שוק פיננסי יותר מתוחכם, דברים אלה היו קורים. קרנות הפנסיות שלכם היו גם במניות, והיה להן תמהיל הנכסים הנכון.
"וזה לא רק קרנות הפנסיה", ממשיך פלצמן. "זה גם האדם הרגיל שרוצה לחסוך לפרישה שלו, מעבר לקרן הפנסיה - הוא משקיע בנדל"ן, שומר כסף בבנק, אבל יש לו מעט מאוד במניות".
איך היה נראה שוק הון מפותח יותר? מה זה אומר?
"זה אומר שהיית מסוגל להתחיל עסק עם אשראי, לפתח אותו עד לנקודה שבה תוכל לצאת להנפקה, שתהיה לך בורסה נזילה עם הרבה חברות משמעותיות שצומחות, ולא היית צריך ללכת לניו יורק לגייס הון מניות. היית יכול לגייס אותו באופן מקומי. ישראל נעה בכיוון הזה, בהשוואה לתקופה שבה שהיתי כאן, לפני 35 שנה. אבל זה הרבה זמן.
"ונוסף על כך", ממשיך פלצמן, "היית נותן לזרים להיכנס. מגוחך שיש כאן אותם בנקים כמו אלה שהיו כשלימדתי כאן לפני 35 שנה. אותם בנקים עם בערך אותו נתח שוק. כולם התרסקו בשנות השמונים והולאמו על ידי הממשלה, ואז יצרתם אותה מערכת בדיוק - איזה מין שיגעון זה? אין כאן אף אחד מבחוץ, למעט קרנות הון סיכון. יש כאן כלכלה א' וכלכלה ב', כלכלת הייטק וכלכלה מסורתית, וכלכלה א' היא עולם בפני עצמו שעובד מצוין. ככה צריך להיות גם בשאר הכלכלה".
ומנגד, אנחנו רואים שאף בנק זר לא שש להיכנס לישראל באופן רציני.
"אתה צריך לשאול למה זה. האם הבנקים הישראליים כל כך סופר־יעילים שאף אחד לא יכול להתמודד מולם? אני בספק. ואני לא אומר שהכניסה חייבת להתבצע ברמה הקמעונאית. היא יכולה להיות ברמה גבוהה יותר".
ואם יתברר שלא כדאי לבנקים זרים להיכנס, האם יש צורת פעולה אחרת?
"זה לא חייב להיות בנקים. השאלה היא מה רמת הפיתוח הפיננסי בישראל. הכלכלה המסורתית נשענת בעיקר על אשראי בנקאי. האם היא יכולה להיות יותר מגוונת? ואם לא, למה? אלה השאלות. הפתרון יכול לבוא גם מבנקי השקעות או מכספי הון סיכון. פתרון אחר הוא קרנות 'פיתוח עסקי', שיש להן בעלי מניות ציבוריים אבל הן קונות מניות פרטיות".
אגב, היו לנו חברות השקעה פרטית שנכנסו לישראל, כמו אייפקס, ולא בדיוק רוו נחת.
"הדברים שהזכרתי הם רק חלק ממדיניות ציבורית. אתה לא תקבל את השינוי שעליו אני מדבר אם יש לכם מערכת משפטית שבה אדם, שבסופו של דבר שולט ב־5% מהמניות, יכול לדפוק את כל בעלי מניות המיעוט. אתה צריך הגנות לבעלי מניות המיעוט כדי שזה יקרה. אבל האמת היא שאני לא רוצה להגיד באיזה כיוון אתה צריכים ללכת", הוא צוחק. "זו הבעיה שלכם".
סם פלצמן (72)
מצב משפחתי: נשוי + 2
מגורים: שיקגו, ארה"ב
השכלה: דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת שיקגו
עיסוק: פרופסור אמריטוס בבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת שיקגו
תפקידים קודמים: שימש כיועץ כלכלי בבית הלבן בזמן ממשל ניקסון וכחוקר אורח במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית
