• תפריט
בארץ

15 שנים של צמצום ההשקעה בחינוך, בבריאות וברווחה

ממשלות ישראל החליטו בין השנים 1995 ל־2010 להוריד את גודל ההוצאה הציבורית. כתוצאה הציבור מממן באופן פרטי את חינוך הילדים ואת שירותי הבריאות. העם דורש מדינת רווחה, אך האם מישהו מקשיב?

מיקי פלד 07:0302.07.12

אם סך העושר במדינה גדל אך תקציבי החינוך והרווחה לא, וממצא שכזה חוזר על עצמו שוב ושוב לאורך השנים - ברור כי לא מדובר בטעות, מדובר במדיניות.

 

פרופ' מומי דהן, ראש בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית וחבר המכון הישראלי לדמוקרטיה, חבר לד"ר משה חזן מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, כדי לחקור את סדרי העדיפויות בתקציבי המדינה המשקפים את המדיניות הזאת. המחקר בוחן את נתוני ההוצאה הציבורית (של הממשלה, רשויות מקומיות, אוניברסיטאות, קופות החולים, מלכ"רים ועוד) על תחומים כמו ביטחון, סדר ציבורי, רווחה, חינוך, בריאות, שיכון, ושירותים שונים. כך התקבלה תמונה של המשק הישראלי בתקופה של 15 שנה (1995–2010) שמכילה אירועי אינתיפאדה, עיתות רגיעה ומלחמה בלבנון, משבר כלכלי, מיתון וצמיחה.

 

  • המדינה משקיעה פחות בביטח חברתי - לצפייה בגרפים לחצו כאן

 

מסקנות המחקר הן חד־משמעיות. חלקן של הוצאות הממשלה ביחס לתוצר הלך וקטן כמעט בכל סעיף תקציבי - משירותי תרבות ודת, שירותים כלכליים ועד ביטחון, רואים ירידה ברורה ביחס לתוצר (ראו מסגרת). השחיקה הגדולה ביותר (72%) נרשמה בתחום השיכון והשירותים הקהילתיים בין 1995 ל־2010 - המדינה השקיעה רק 0.5% מהתוצר הלאומי בנושא. פחות כספים הועברו לסיוע בשכר דירה לעניים, פיתוח דיור ציבורי וכמעט בכלל לא לדיור בר־השגה. מי שנאלץ למלא את מקומה של המדינה בתחומים אלו הוא הציבור מכיסו הפרטי.

 

הפגנת הורים בקיץ שעבר הפגנת הורים בקיץ שעבר

 

1. המדינה משקיעה פחות בחינוך, ההורים יותר

 

לכאורה, כאשר משווים את ההוצאה של ישראל על חינוך לעומת המדינות המתפתחות, אפשר לחוש גאווה. שיעור ההוצאה לחינוך בישראל עמד על כ־7% מהתוצר הלאומי, לעומת ממוצע של 6% במדינות ה־OECD. אולם בישראל מספר הצעירים באוכלוסייה גדול יותר (29% מהאוכלוסייה הם בגילי 0–14, לעומת 19% במדינות ה־OECD). נתון זה כבר מחמיא הרבה פחות, ומדרדר את ישראל בדירוג המדינות אל הרמה של סלובקיה ומקסיקו.

 

כאשר מדענים ישראלים כמו חתני פרס נובל, פרופ' דן שכטמן, פרופ' אהרון צ'חנובר, פרופ' אברהם הרשקו ואחרים מזהירים כי ההישגים של האקדמיה והתעשייה לא יחזרו על עצמם במערכת החינוך הנוכחית, הם יודעים על מה הם מדברים. הסיבה לכך, בין היתר, היא כי מ־1995 עד 2010 ההשקעה הציבורית בחינוך ביחס לשיעור הילדים בני 0–14 באוכלוסייה פחתה ב־2 נקודות על פי המדד של דהן וחזן. המספר המעט ערטילאי הזה מתאר את המציאות הבאה - אם להורים אין כסף לשיעורים פרטיים או שהילד מתחנך ביישוב ברמה סוציו־אקונומית נמוכה, ישנם סיכויים טובים שהוא ייצא מבית הספר עם רמת קריאה וידע במתמטיקה ברמה של ילד משכונת עוני במקסיקו.

 

לפי מבחן פיז"ה הבינלאומי שנערך ב־2009, הציון הממוצע של ילדי ישראל באוריינות קריאה היה 474, לעומת ממוצע של 493 ב־OECD. הציון הממוצע של 5% התלמידים החלשים היה בישראל 277 ובמקסיקו 281. מלבד קטאר, בולגריה והרפובליקה הקאריבית של טרינידד וטובגו, הפערים בין המצטיינים לחלשים בישראל היו הגבוהים ביותר. תמונה דומה מתקבלת כאשר מסתכלים על מתמטיקה ומדעים (תלמידי ישראל במקום 41, והמדינה היא שיאנית הפערים בין התלמידים).

 

מנגד, ההוצאות של משקי הבית על חינוך רק גדלו. כיום 30% מההוצאה הלאומית על חינוך, יותר מ־15 מיליארד שקל בשנה, מגיעים מתשלומי ארנונה או מכיס ההורים (סכום זה כולל לדוגמה כיתות מחשוב, אך לא את ההוצאה על מורים פרטיים).

 

2. פחות קצבאות זקנה וסיוע לזוגות צעירים

 

מדד הרווחה שהמחקר של דהן וחזן צנח ב־11 נקודות בין 1995 ל־2010. כלומר שהחלק מהתקציב הציבורי שמיועד לעזור ולתמוך במשפחות, לאו דווקא עניות - כמו קצבת ילדים, קצבת זקנה, סיוע נפשי ומשפחתי של עובד סוציאלי, כמו גם סיוע בשכר דירה ודיור ציבורי לזוגות צעירים - הולך וקטן ביחס לאוכלוסייה הרלבנטית - משפחות עם ילדים ומשפחות של מבוגרים. בעוד שבתחום החינוך ההורים יכולים להשלים את החסך שיוצרת המדינה, ברווחה אין כיס עמוק שיעשה זאת.

 

תחום הרווחה לרוב מקושר לאוכלוסייה ענייה, אבל בישראל המצב הזה רחוק מלהיות נכון. בשבוע שעבר פורסם ב"כלכליסט" כי לפי מחקר של ד"ר דניאל גוטליב מהביטוח הלאומי, יש בישראל 400 אלף איש שאינם מוגדרים עניים, אך מה שמפריד בינם לבין עוני הוא קוסמטיקה מתמטית. רובם ממשפחות יהודיות לא חרדיות שהחליטו להביא 2 ילדים ויותר לעולם. משפחות אלו ספגו ב־2003 את הקיצוץ בקצבאות הילדים (מ־321 שקל לילד בחודש עם הטבות מיוחדות למשפחות ברוכות ילדים, לכ־179 שקל בלבד), ולא ניתן להן מענה משלים הכנסה בדמות הגדלת הסבסוד למעונות יום ופעוטונים, החלת חוק חינוך חובה חינם מגיל 3 (שאמור להיכנס לתוקף בשנת הלימודים הבאה), או אף מתן פתרון להוצאות הכרוכות בגידול ילדים.

 

במקביל, על פי דו"ח העוני השנתי של הביטוח הלאומי, עלה שיעור המשפחות העניות בהן ראש הבית עובד מ־7.6% בשנת 1995 ליותר מ־12% ב־2009. עבודה איננה תנאי מספיק לחיי רווחה בישראל.

 

3. תקציב הבריאות לא גדל, הציבור הנזקק גדל

 

פרופ' מומי דהן. הוצאות הממשלה קטנו כמעט בכל סעיף תקציבי פרופ' מומי דהן. הוצאות הממשלה קטנו כמעט בכל סעיף תקציבי

בניגוד למערכת החינוך, במערכת הבריאות עדיין שומרים על הראש מעל המים. תוחלת החיים בישראל גבוהה, כוח האדם איכותי ומסור והציוד הרפואי חדש יחסית ועומד לרוב בסטנדרטים של המדינות המפותחות. העתיד, לעומת זאת, הרבה פחות סימפטי.

 

לפי המדד של דהן וחזן, בעוד תקצוב מערכת החינוך ירד ב־2 נקודות ותקצוב מערכת הרווחה ב־11 נקודות, במערכת הבריאות התקצוב ירד ב־14 נקודות. חלקו היחסי של תקציב מערכת הבריאות מתוך התוצר במדינה לא השתנה כבר יותר מעשור ועומד על 7.6%–7.9%. מה שהשתנה זה גודל האוכלוסייה, ובעיקר זה של בני 65 ומעלה, שהם הנזקקים העיקריים לשירותיה.

 

מספר מיטות בתי החולים ל־1,000 נפש בישראל עמד ב־2010 על 1.9, לעומת 2.3 ב־OECD, ירידה של 30% מאז שנות התשעים, ולכן גם אחוזי התפוסה בבתי החולים עומדים על יותר מ־90% ברוב ימות השנה. המשמעות היא צפיפות פיזית וצוות רפואי שמתקשה לעמוד בעומס העבודה.

 

כאשר נהיה יותר ויותר צפוף במחלקות בתי החולים הציבוריים ואיכות הטיפול יורדת, התשובה של הציבור עצמו היא לממן מכיסו רפואה פרטית.

 

זה בדיוק מה שקרה. אותן 14 נקודות שוות באות לידי ביטוי ב־5 מיליארד שקל אותם הציבור הישראלי משלם כל שנה מכיסו למימון ביטוחי בריאות משלימים של קופות החולים וביטוחי בריאות פרטיים של חברות הביטוח.

 

המציאות העגומה הזאת משתקפת במקרה שקרה למטופלת של אחת מקופות החולים שנזקקה לאחרונה לרופא עור. נאמר לה שתוכל לקבוע תור לרופא רק לעוד חודש. עם זאת, נאמר לה כי תמורת דמי השתתפות עצמית של 100 שקל היא תוכל להפעיל את הביטוח המשלים שלה ולהגיע לרופא תוך שעתיים. אותה מטופלת שילמה יותר, אך לא קיבלה רמת בריאות טובה יותר, אלא את השירות הרופאי שהיתה אמורה לקבל ממילא במסגרת סל הבריאות הממלכתי, לו היא משלמת מס בריאות מדי חודש.

 

4. הציבור רוצה רווחה, השלטון סבור אחרת

 

בישראל מתקיים אבסורד מסוים. לפי סקרים שנערכו בשנים האחרונות, יש רוב מוחלט בציבור לטובת כינונה של מדינת רווחה במודל האירופי, הכולל הוצאות ציבוריות גבוהות עם מסים גבוהים. בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מ־2005 עמדותיו של הציבור כלפי עוני קרובות יותר לאלו של האירופים מאשר לאלו של האמריקאים (על השאלה מדוע יש עניים ענו 60% מהאמריקאים כי העניים לא מתאמצים מספיק, לעומת כ־20% בישראל ואירופה). מנגד, סדרי העדיפויות של ממשלות ישראל ב־15 השנים האחרונות נמצאים הרחק בצד השני של הסקאלה.

 

בסיכום המחקר כותבים דהן וחזן: "ללא שינוי עמוק בתפיסה של קובעי המדיניות ביחס לתפקידו של הביטוח החברתי יישאר אי־השוויון ברמה גבוהה, גורם המגביר את החשש ליציבות החברתית".

 

ממשרד רה"מ נמסר: "מדובר במניפולציות בנתונים, על בסיס מחקר לא מעודכן. העובדות מוכיחות את ההפך: ממשלת נתניהו אישרה חינוך חינם מגיל 3 שייכנס לתוקף תוך פחות מחודשיים. בתחום השיכון קיימת בנייה חסרת תקדים מאז ממשלת נתניהו הראשונה: 80 אלף יחידות נבנות ועוד 300 אלף בתכנון, דבר שכבר הביא להיפוך במגמת מחירי הדירות החדשות. תקציבי הרווחה בממשלה עולים משנה לשנה במאות מיליוני שקלים. גם בתחום הבריאות הושקעו משאבים רבים, החל ביותר מ־1,000 מיטות אשפוז חדשות, דרך טיפולי שיניים חינם לילדים עד גיל 12 ועד רפורמות בבריאות הנפש ובהסכמי שכר".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x