• תפריט
בארץ

המקום שממנו נולדה המחאה

לצעירים אין סיכוי להגיע לפסגה. זו האמת העגומה שעולה ממחקר חדש של סמנכ"ל המחקר של הביטוח הלאומי ד"ר דני גוטליב. וזה עוד לא הכל. מתברר שיש בישראל עוד 400 אלף עניים שלא ידענו שהם שם, שחלקם הגדול עובד ומגדל ילדים

1

כשד"ר דני גוטליב, סמנכ"ל המחקר של הביטוח הלאומי, מסתכל על תמונות המחאה של השכבות הצעירות של מעמד הביניים המתפרץ ברחובות, הוא יודע בדיוק מאין הזעם הזה מגיע. הנתונים שלו לא משאירים שום מקום לדמיון. במשך יותר מעשור, בשנים 1999–2010, הצעירים הישראלים הלכו והתרחקו מהחלום שלהם להצליח, להרוויח מספיק, לנשום לרווחה. חלקם בעשירון העליון ירד בתקופה זו בכ־3%.

תגידו, שטויות, חלקם הגדול סטודנטים, מחפשים את עצמם, עוד לא התחילו את החיים באמת. אז הנה הנתון הקשה עוד יותר: חלקם של הצעירים - בגילים 36–55 - בעשירון העשירי צנח בכמעט 10% בתקופה הזו. למעשה, הצעירים לא רק התרחקו מהצמרת, אלא גם מהעשירון התשיעי. חלקם של הצעירים עד גיל 35 בעשירון זה ירד ב־5%, וחלקם של בני ה־36–55 בעשירון התשיעי ירד ב־2.5% לערך. את חלקם של הצעירים בשני העשירונים העליונים תפסו בני ה־56 ומעלה.

 

במילים אחרות, אחרי שכבר הגעת לצמרת, הסיכוי שתפנה את מקומך לאנשים חדשים הוא לא גדול במיוחד. ולכן הסיכוי שהצעירים יצליחו להגשים את האקסיומה הישנה שהתחנכנו על ברכיה - תלמד, תעבוד, תרוויח - הולך ומתרחק. למעשה, חלקם של הצעירים ירד גם בעשירונים 5–7, והמקום העיקרי שבו גדל חלקם הוא בשני העשירונים הנמוכים ביותר. חלקם של בני 36–55 בעשירון התחתון גדל בתקופה הזו בכמעט 10% וכך גם בעשירון השני.

 

בשורה התחתונה, הצעירים מאכלסים יותר את העשירונים התחתונים ופחות את העליונים. זה היה נשמע הגיוני, אולי, אלמלא העובדה שהם לא באמת צעירים. הם בני 36–55. הם לב לבו של מעמד הביניים - המעמד העובד - או לפחות הם היו אמורים להיות. בכל מקום שתופעה דומה מתרחשת, בארה"ב, למשל, ובחלק ממדינות אירופה, הורגש גל מחאה חברתית בשנה האחרונה.

 

ההפגנות האחרונות בתל אביב ההפגנות האחרונות בתל אביב צילום: ירון ברנר, ynet

 

2

אז מה עושים? הפתרון של גוטליב פשוט, ומקובל על כלכלנים רבים מרחבי הקשת האידאולוגית, הוא פשוט קשה ליישום מבחינה פוליטית. "צריך לחשוב מחדש על הטבות המס שהמדינה מחלקת ולהפוך אותן לפרוגרסיביות יותר, ולהפנות את הכסף למטרות חברתיות בדגש על צעירים", אומר גוטליב. "ועדת טרכטנברג הבינה את זה, ועכשיו צריך ללכת עם המסר עד הסוף. אבל בשביל שזה יהיה יעיל, צריך שיהיה מבחן לקמוס כלשהו כדי לדעת שהתוכניות אכן מקדמות את המטרה", הוא מוסיף.

 

גוטליב, יחד עם חוקר נוסף מהביטוח הלאומי, אלכס פרומן, בדקו עד כמה המדדים המקובלים למדידת עוני שנהוגים בישראל ובעולם אכן יעילים. נשמע מוזר, אבל מסתבר שיש יותר מדי מדדים כאלה, וכל אחד נותן תוצאה שונה. עד שמקבלי ההחלטות כבר רוצים לעשות משהו בשביל לעזור לשכבות החלשות, כך נטען, הם לא יודעים מה באמת עוזר למי. אז גם את העוני צריך לדרג.

 

אחרי שדירגו עד כמה המדדים השונים באמת משקפים עוני - באמצעות השוואה אל מול מדד מורכב שבודק עד כמה אדם מסוים מוותר על מזון בסיסי בגלל אילוצים כלכליים - הם גילו דבר די מדהים. מתברר, כפי שנחשף כאן לראשונה, שאילו היו מודדים את העוני בישראל באמצעות מדד מהימן יותר, היינו מגלים שיש בישראל 400 אלף עניים נוספים, שהיום לא מוגדרים עניים רק בגלל שמשתמשים במדד אחר.

 

ומי ה־400 אלף האלה? הם בעיקר גברים יהודים לא חרדים. יתר על כן, מתברר שהעוני בקרב משפחות עם שני הורים עובדים וילדים קטנים גדול פי שלושה ממה שחשבנו עד כה.

 

 

3

כדי להבין כיצד נולדו הפערים הללו בין המדד הרשמי, שקובע כי מי שהכנסתו נמוכה מחצי מן ההכנסה החציונית במדינה הוא עני, לבין הנתונים שגוטליב חישב, צריך להתעכב על המדד שגוטליב מצא שהוא מהימן יותר למדידת העוני. למדד הזה קוראים MBM/NRC והוא מבוסס על מודל אמריקאי ומודל קנדי, עם התאמות למציאות הישראלית. החלק המעניין במודל הזה הוא הפרמטרים שהוא לוקח בחשבון. לראשונה מדד לעוני לא מודד אותו רק על פי הכנסתו של אדם או של משפחה, ומביא בחשבון שיש הוצאות מסוימות שאדם מוציא רק בשביל שיוכל לעבוד מלכתחילה. הוצאות שלא משמשות אותו לצריכה שוטפת או בשביל לקיים את הצרכים הכי בסיסיים שלו, אלא הוצאות שהן כורח המציאות. ההוצאות האלה, תחזיקו חזק, הן בדיוק ההוצאות שמכבידות על מעמד הביניים: ההוצאות לגידול הילדים, החזרי המשכנתא וההוצאות שכרוכות בתחבורה אל העבודה ובחזרה ממנה (וכן הוצאות רפואיות חיוניות חריגות).

 

במלים אחרות, אם לוקחים בחשבון שהישראלים מוציאים כסף על הדברים הללו לא לשם הנאה אלא לשם יצירת הכנסה או קיום, יוצא שיש הרבה יותר ישראלים עניים ממה שחשבנו, ובפרט, הרבה יותר משפחות עניות עובדות עם ילדים. בסוף, זה הכל עניין של מדידה.

 

4

גוטליב מציע לשפר את מצבם של העניים הללו דווקא בצמצום מערכת פטורי המס - פטורים בהיקף של כ־15 מיליארד שקל - ולא על בסיס שינויים במיסוי הקיים. וליתר דיוק, "מה שחשוב במדיניות המיסוי זה שהיא תהיה מסודרת וארוכת טווח, כי אנשים מתנהגים לפי המדיניות הזו. הממשלה הבינה את זה. אז עדיף להפוך אותה ליותר פרוגרסיבית לא על ידי משחק עם המע"מ - לא להוריד אבל בטח גם לא להעלות - אלא על ידי שינוי פטורים", אומר גוטליב.

 

גוטליב מתמקד בשני פטורים ממס, שכל אחד מהם קשה לביטול או שינוי בגלל התנגדויות פוליטיות. ראשית, הוא מציע לשנות את הפטור שניתן למפעלים ועסקים גדולים במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. "יש שם בערך 5 מיליארד שקל שלא מגיעים לדיונים תקציביים ולדיון הציבורי", הוא אומר. "זה לא שהיום זה בזבוז. זה מגיע למפעלים ולעסקים שבראשם עומדים אנשים מהעשירים בישראל, אבל הם כבר עושים את הרווחים שלהם. אני חושב שאפשר לשקול לקחת חלק מזה בצורה זהירה ושקולה ומושכלת ולהפנות להטבות אחרות, למדיניות חברתית רחבה יותר ולציבור גדול יותר. צריך לעשות את זה על ידי שימוש במחקרים מדויקים, עקב בצד אגודל".

 

בנוסף, גוטליב מציין את תשעת מיליארדי השקלים שהמדינה מחלקת מדי שנה בעיקר לעשירון העליון בצורת הטבות מס לחיסכון לפנסיה, שגם אותם אפשר לחלק באופן שונה. למעשה, מאז שהחיסכון לפנסיה הפך לחובה, התמריץ לחסוך הפך למעט מיותר. וממילא, מחצית מהכסף הולך רק לבעלי ההכנסות הגבוהות ביותר, ומחצית מהעובדים כלל אינם נהנים ממנו. "המנכ"לית לשעבר של הביטוח הלאומי (אסתר דומינסיני - ש"א) הציעה לאוצר לקחת את הטבות המס לחיסכון הפנסיוני ולהפוך אותן לקצבה שקשורה להיקף העבודה. הצענו את זה גם אחרי המחאה. אני חושב שזו הצעה מאוד יפה ומאוד הוגנת מכיוון שהיא מתגמלת בצורה רחבה מאוד כל עוד הם משתלבים בשוק העבודה", הוא אומר. המחיר הוא כמובן שבעלי ההכנסות הגבוהות יפסיקו ליהנות מהטבת המס, דבר שמעורר התנגדות גדולה, וממילא, אגף תקציבים באוצר לא אוהב את הרעיון, ומזה יותר משנה וחצי ששר האוצר לא מצליח להחליט בנושא. עד כדי כך, שבאחרונה אף הועלה הדבר בפני ראש הממשלה בעצמו, אך ללא הועיל.

 

ד"ר דני גוטליב ד"ר דני גוטליב צילום: אוהד צויגנברג

 

5

לפני יותר משנה גוטליב כמעט חזה את הנולד, בראיון ל"כלכליסט" שלושה חודשים לפני פרוץ המחאה. "עקב האכילס של המדיניות הישראלית הוא מצב העוני והאי־שוויון", הוא אמר אז, "הממשלה חייבת לתת לזה קדימות. אם המגמה תימשך, איפשהו זה יתפוצץ. כיום זה קורה במדינות ערב, אבל לך תדע, מחר יכול לקרות גם פה".

 

בדיעבד, הוא צדק כמובן. אבל דווקא כעת, בימים שהציבור מרגיש חסר אונים אל מול היעדר האפשרות לחולל שינוי, גוטליב אופטימי. "שינוי התפיסה היא התרומה האמיתית של המחאה החברתית של השנה שעברה", הוא אומר, "היתה כאן העלאת דרגה של הנושאים החברתיים וזה משפיע על כולם. זה משפיע על הכלכלנים באוצר, על ראש הממשלה בעצמו, על השרים ועל חברי הכנסת. לכן, לא הייתי מודד את התוצאות של המחאה על ידי כמה מתוך המלצות ועדת טרכטנברג אושרו או לא.

 

"מדדי העוני ואי־השוויון הם מדדים חשובים מאוד. אם הממשלה רוצה לקחת אותם ברצינות, היא צריכה לדרג כל תוכנית שהיא מוציאה לדרך על ידי האופן שבו היא משפיעה על המדדים האלה. ואם יש מגבלה תקציבית, ותמיד יש, אסור להגדיל את הגירעון. אבל האם זה אומר שצריך להתאכזר למדיניות החברתית? לא ולא. אפשר לשמור על הגירעון שלא יהיה גדול מדי, ועדיין יש הרבה מאוד כסף להביא מהחלקים הפחות פרוגרסיביים של מערכת המס", הוא מסכם.

בטל שלח
    לכל התגובות