$
בארץ

"העולם עשוי לחזור למשבר של 2008"

פרופ' ג'פרי סאקס, יועצו של מזכ"ל האו"ם, ממליץ למדינת ישראל להתרגל לרעיון שהסיוע האמריקאי ייפסק, סבור שהשגיאה הגדולה של הכלכלות המערביות היא היעדר התערבות ממשלתית ומאוכזב מהמחאה החברתית בארה"ב

כתבי "כלכליסט" 06:5931.05.12

פרופ' ג'פרי סאקס לא מבין מדוע העולם מידרדר מרגע לרגע, ואף אחד לא עושה שום דבר בעניין. מבחינתו, הסיפור הוא פשוט: צריך להשקיע יותר בשירותים חברתיים, לתקן את חלוקת ההכנסות שהתעוותה ב־30 השנים האחרונות על ידי מיסוי השכבות העליונות באוכלוסייה, לפעול במהירות לפתרון בעיות האקלים שמאיימות על עתיד האנושות ולחזק מחדש את החברה שאנחנו חיים בה. הכלכלנים, הוא מאמין, יכולים לתרום תרומה גדולה לתיקון העולם הזה, אם הם רק יתחילו להשתמש בכלכלה ככלי לריפוי ולא ככלי לחיזוי השווקים הפיננסיים.

 

סאקס, מנהל מכון לימודי כדור הארץ באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, יועץ למזכ"ל האו"ם באן קי־מון ובעבר ראש ועדת הפיתוח של הארגון - סבור שהוא יודע מה הסיבה לכך שהעולם לא פוצה פה. לטענתו, הכסף הפך להיות מכשיר מרכזי להשפעה על הפוליטיקה, והאנשים עם הכסף לא מעוניינים לתקן את מה שמקולקל. המשמעות הפשוטה של הדברים היא שהמדינות המפותחות מתעלמות מהבעיות שנוצרו ב־30 השנים האחרונות. כעת, בעקבות ההתעוררות החברתית העולמית, מאמין סאקס שאולי תהיה הזדמנות ליצור שינוי.

 

סאקס מרצה בירושלים השבוע סאקס מרצה בירושלים השבוע צילום: מיקי אלון

 

"הגענו לאן שהגענו מבחינת הפערים החברתיים והנזק האקלימי בגלל קיבעון מחשבתי ומבנים פוליטיים עמוקים", אומר סאקס בשיחה עם "כלכליסט", בתום הרצאה שנשא השבוע באוניברסיטה העברית בחוג לכלכלה. "בהשוואה למה שקורה בארצות הברית, בישראל אתם חווים רגע רפלקסיבי יותר, כי מספר האנשים שיצאו לרחובות גדול יותר ביחס לכמות האוכלוסייה. ישראל כבר לא תוכל לחזור אחורה, כי מידת המעורבות הציבורית גבוהה מאוד. בארצות הברית, לעומת זאת, לא נוצרה מסה קריטית של מודעות. עוד לא ברור אם תצמח אצלנו תנועה חברתית חדשה. אני ניבאתי שכן, אבל כבר טעיתי בעבר. ייתכן שאטעה גם הפעם".

 

אבל אנשים בישראל מרגישים שהם יצאו לרחובות ושבכל זאת שום דבר לא השתנה.

"מה שראינו בעשורים האחרונים זו הידרדרות חברתית ועלייה הדרגתית בחוסר האמון בחברה ובשלטון. זו לא התמוטטות מוחלטת, כי במהלך העשורים האחרונים חווינו במקביל תופעות חיובית משמעותיות, בעיקר בתחום השיפורים הטכנולוגיים, שהביאו לעלייה ברמת החיים. העניין הוא שלמרות כמות המשאבים שיש לנו, אנחנו לא מצליחים להתמודד עם הבעיות הבסיסיות. אנחנו לא מצליחים להכניע את מאבק הקיום, אנחנו לא מצליחים לספק את צורכי הקיום הבסיסיים לכל האנשים. זה לא שאין לנו האמצעים לכך, אלא שההזנחה של בעיות חברתיות והכניסה הדרמטית של הכסף לפוליטיקה, שמסיטה את הכוח מהציבור אל העשירים, הפכו למגפה שהתוצאה שלה היא שהאליטות בורחות מהאחריות שלהן.

 

"בישראל הציבור לפחות הכיר בכך שיש בעיה, בעוד שבארצות הברית השלטונות פשוט שלחו את המשטרה לפנות את המפגינים. ברגע שהם פונו, התקשורת איבדה עניין כי כבר לא היה מה לצלם. בשונה מישראל, בארצות הברית לא היתה כל תגובה פוליטית להפגנות. פשוט כלום".

 

 

הכלכלה של רייגן ותאצ'ר לא נעלמה

 

סאקס הוא כנראה כלכלן שרוב הכלכלנים יאהבו לא לאהוב. במקום לדבר על מודלים מתמטיים הוא מדבר על אנשים, ולא סתם על אנשים, אלא על האנשים הכי עניים והכי מסכנים ועל בעיות מרוחקות כמו אקלים. ואם כל הדיבורים האלה לא מספיקים, הוא גם קם ועושה, ומקדם פרויקטים בתחום המאבק בהתחממות הגלובלית במדינות נידחות במערב ובמזרח אפריקה. למרות זאת, ואולי בשל הדיבור הגובר על צורך במציאת פרדיגמה כלכלית חדשה, אולם ההרצאות של החוג לכלכלה בירושלים היה מלא עד אפס מקום בהרצאתו של סאקס. ולא רק סטודנטים היו שם, כי אם גם כלכלנים ישראלים בכירים דוגמת הפרופסורים אבי בן בסט, יוסי זעירא, ראובן גרונאו ואיתן ששינסקי.

 

סאקס אמנם קורא לשינוי תפיסתי מצד הכלכלנים, ואינו נמנע מהתמודדות הכלכלית הכל כך מסובכת עם המצב באירופה, למשל. "כרגע המשבר שם חריף מאוד", הוא אומר ושולח מסרים לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ולנשיא הצרפתי הנכנס פרנסואה הולנד. "אם גוש היורו לא ינוהל כפי שאני חושב שצריך לנהלו הוא יתפרק די מהר. יוון תהיה הראשונה ללכת, אבל לדעתי זה יתפשט במהרה למדינות נוספות. זה ישפיע על כל הכלכלה העולמית, כי גוש היורו הוא חלק אדיר ממנה. ההשלכות יהיו איומות".

 

לדבריו, אירופה צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לשמור את יוון בתוך האיחוד. "זה דורש שינוי משמעותי גם במדיניות המוניטרית", אומר סאקס. "ביוון כבר מרגישים בימים אלה ריצה אל הבנקים ורק המוסדות הפיננסיים המרכזיים של אירופה יכולים לתת את המענה. זה מהלך שגרמניה צריכה להוביל. אם לא, המשבר יחמיר ולדעתי הריצה אל הבנקים תתפשט. אם זה לא מספיק, אפשר להוסיף לזה עדויות מהזמן האחרון על כך שיש האטה בסין. אם זו אכן מגמה, העולם ימצא את עצמו בחזרה במשבר של 2008".

 

איך צריכים לנהוג כעת?

"כולם צריכים לשמור על נזילות, לוודא שהבנקים מורידים מינוף, כי באופן בסיסי יהיו ירידות בביקושים וגם מחנק אשראי גלובלי. מי שיש לו נזילות יצליח לשרוד.

 

לדבריו של סאקס, "זו תקופה מבלבלת וחידתית מאוד מבחינה כלכלית וחברתית. לפני כמה עשורים הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס כתב שבתקופת החיים של הנכדים שלנו נצליח לענות על הבעיה הבסיסית ביותר של הכלכלה - בעיית המחסור. הוא היה בטוח שנצליח לספק את הצרכים הבסיסיים שלנו במידה כזו שיהיה לנו המון זמן פנוי שלא נדע מה לעשות בו. רק שהיום אנחנו לא ממש מרגישים שזה המצב. למה זה כך? לדעתי, חיפוש התשובה הוא האתגר המרכזי של הכלכלה כיום. תהייה אחרת היא מדוע עולם מחקר הכלכלה לא מחפש את התשובה לשאלה הזו".

 

לדעת סאקס, שלושת העשורים האחרונים היו ועודם ניסוי אחד גדול בכלכלת לסה־פייר - מונח המשמש לתאר כלכלה עם מעורבות מינימלית של הממשלה בשוק. לדבריו, זה התחיל בעידן הנשיא האמריקאי רונלד רייגן וראש הממשלה הבריטית מרגרט תאצ'ר בתחילת שנות השמונים, אבל מעולם לא נפסק. "במידה מסוימת אפילו אובמה שייך לזרם הזה, ובכל מקרה הוא עושה פחות ממה שהבטיח שיעשה", סבור סאקס.

 

פרנסואה הולנד ואנגלה מרקל. "גרמניה חייבת להוביל" פרנסואה הולנד ואנגלה מרקל. "גרמניה חייבת להוביל" צילום: בלומברג

 

"בנאום ההשבעה שלו לנשיאות אמר רייגן שהממשלה היא לא הפתרון, אלא הבעיה. בעיניי, מי שמאמין במשפט כזה לא יכול להיות נשיא. אנחנו צריכים נשיא שמאמין בממשלה. רייגן היה נשיא שהאמין שהמטרה שלו היא לצמצם את הממשלה, והביא לפגיעה משמעותית בשירותים הממשלתיים ולהקטנת הרגולציה על המגזר הפיננסי", אומר סאקס.

 

לדעתו, תוצאות המדיניות הכלכלית והפוליטית הזו מדברות בעד עצמן. הפערים הכלכליים והחברתיים התעצמו: בתוך 30 שנה ההכנסה הפנויה של המאיון העליון בארצות הברית זינקה ב־275%, ואילו בחמישון התחתון היא צמחה בפחות מ־20%. במקום להחזיק במחצית מעוגת ההכנסות הלאומית, כפי שהיה המצב בתחילת שנות השמונים, המאיון העליון האמריקאי מחזיק כיום ביותר מ־60%.

 

סאקס מסמן שורה של בעיות שנולדו כתוצאה מהשיטה הכלכלית הוותיקה. אחת המרכזיות היא כישלון בתחום הממשל התאגידי, ובפרט בכל מה שקשור לתגמול המנהלים הבכירים בחברות בסקטור הפרטי. "המשכורות של המנהלים הן כל כך מנופחות, שהן פרופורציונליות רק למידת ההשחתה של הפירמות העסקיות, וודאי שאינן קשורות לביצועי המנהלים. המצב הוא כל כך מעוות, שהמנהלים קובעים מה יהיה השכר של עצמם. בתנאים כאלה, יש להם תמריץ להגדיל את השכר שלהם לאינסוף, אפילו על חשבון פשיטת רגל של החברה", הוא אומר.

 

"ירידה במידת הנכונות לתת אמון באחרים"

 

לדבריו, בעיה נוספת שנולדה כתוצאה מן המדיניות הכלכלית והפוליטית הנוכחית היא הפגיעה במרקם החברתי. "יש נפילה במידת הנכונות של האנשים לתת אמון זה בזה", טוען סאקס. "במקביל, יש צניחה במידת האמון שהציבור רוחש לממשלה. 65% מהאמריקאים לא מרגישים שהפוליטיקאים מייצגים אותם, אלא רק את עצמם. למעשה, הציבור כבר מאמין שלא משנה עבור מי הוא יצביע, הוא ממילא לא יקבל שינוי. עובדה, אפילו כשהאנשים הצביעו בעד שינוי, הם לא קיבלו שינוי", הוא אומר ומכוון את הביקורת כלפי הנשיא אובמה.

 

 

מה שסאקס מתקשה להבין הוא איך יכול להיות שהנתונים חשופים לעיני כל ושהבעיות בארצות הברית מוכרות - ולמרות זאת נשמרת האדישות במדינה. "לא ברור לי איך השיח הפוליטי בארצות הברית לא השתנה", אומר סאקס. "כמעט מחצית ממשקי הבית האמריקאיים מוגדרים כיום כבעלי הכנסה נמוכה. ובכל זאת, הרפובליקנים מציעים לצמצם את תוכניות הרווחה, לחתוך בתלושי המזון ולקצץ בדמי האבטלה. וכל זה כדי שיוכלו להוריד את המסים לשכבות העשירות מבלי ליצור גירעון גדול יותר. הם מקצצים שירותים חברתיים בשביל לקצץ מסים לעשירים".

 

מה מקומו של הנשיא אובמה במדיניות הזו?

"אובמה אמנם נמצא שמאלה משם, אבל רק צעד אחד שמאלה. אף אחד מהצדדים לא מדבר בהיגיון. אף אחד לא מציע שאולי בתקופת שיא של אי־שוויון בהכנסות לא כדאי להוריד עוד את שיעורי המס".

 

הקיצוץ האדיר בשיעורי המס בעשורים האחרונים, מסביר סאקס, הוא אחת הרעות החולות של הגלובליזציה שהניעה את תהליך יצירת הפערים. "התאגידים הבינלאומיים הגדולים מחפשים להקטין עלויות ולהעסיק כוח אדם זול בכמויות גדולות. מדינות רוצות לפתות את התאגידים הללו להגיע אליהן, ולכן נוצר מירוץ חימוש של הורדת מסי חברות כלפי מטה", הוא אומר. "במקביל, כוחות פוליטיים וכלכלנים שממציאים אגדות שהן בגבול התעמולה דחפו להורדת שיעורי המס לשכבות העשירות, בתואנה שהדבר יביא להגברת הצמיחה וליצירת מקומות עבודה. בפועל, התוצאה היתה קיצוץ מסיבי בשירותים הממשלתיים והגדלת פערי ההכנסות".

 

"לחלק מחדש את ההכנסות בעזרת מיסוי"

 

כראיה לעיוורון המחשבתי שהפוליטיקאים האמריקאים לוקים בו, סאקס מביא את מתווה התקציב העתידי שעליו סיכמו הרפובליקנים והדמוקרטים. "הם קבעו שבשנת 2020 שיעור ההוצאה של הממשלה בארצות הברית על כל השירותים האזרחיים שאינם קצבאות וביטוח לאומי יעמוד על - שבו ותחזיקו חזק - 1.8% מהתוצר. זהו. זה הכל. זה כל מה שהמדינה תשקיע בחינוך, בהשכלה גבוהה, במדע, בתרבות, בספורט, במחקר ובפיתוח, באיכות הסביבה, בעידוד אנרגיה מתחדשת ובעוד המון דברים שאני בטח שוכח. איך מישהו חושב שככה אפשר לצמצם את הפערים ולפתור את הבעיות שעמן אנחנו מתמודדים?", הוא תוהה.

 

מה כן צריך לעשות בשביל לפתור את הבעיות הללו?

"אני מאמין גדול שסוציאל־דמוקרטיה היא התשובה. תסתכלו על כל הטבלאות וכל הגרפים של הנושאים החיוביים - מדד האושר, מדד ההשקעה בחינוך, הישגי תלמידים, מדד האי־שחיתות, לכידות חברתית ואמון בממשל, איכות הרפואה. בכל המדדים האלה מדינות צפון אירופה תמיד נמצאות במקומות הראשונים. אני לא מאמין שזה מקרי".

אבל אנשים טוענים שהאוכלוסייה במדינות האלה הומוגנית מדי, ולכן אי אפשר באמת ללמוד מהן משהו.

 

"אני חושב שהם טועים. להגיד דבר כזה פירושו לשרת את מנגנון ההזנחה. סוציאל־דמוקרטיה, השקעה בשירותים חברתיים במידה רחבה וחלוקה מחדש של ההכנסות באמצעות מיסוי, זו הדרך היחידה לפתור את הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן".

 

ובכל זאת, מדינות עם מערכת רווחה נדיבה מדי קורסות באירופה.

"זה לא נכון. המדינות שקורסות הן מדינות עם מערכת רווחה נדיבה שלא טרחו לגבות מסים. מדינות צפון אירופה, לעומת זאת, מיסו את עצמן כמו מטורפות, ולכן הן לא מתמודדות עם גירעונות וקשיים תקציביים. אם אתה רוצה שירותים, אתה חייב להטיל מסים גבוהים".

 

בכל מקרה, סאקס משוכנע בעניין אחד: לדבריו, לא בטוח שיוצא לנו משהו מהרדיפה האובססיבית משהו אחרי הצמיחה כתרופה יחידה לבעיות. "ב־30 השנים האחרונות התוצר לנפש בארצות הברית שילש את עצמו, ובכל זאת מידת שביעות הרצון של האמריקאים מחייהם, תחושת ה־well being, לא השתנתה. סטגנציה מוחלטת", הוא אומר.

 

אז מדוע רודפים אחרי הצמיחה?

"בגלל מניעים פוליטיים, לא כלכליים. כשאתה מגיע לרמת תוצר לנפש של 47 אלף דולר, אתה לכאורה במצב שבו בעיית המחסור - סיפוק הצרכים הקיומיים - נפתרה. במצב כזה אנחנו לא צריכים לחשוב איך אנחנו ממשיכים לצמוח, אלא לחשוב איך אנחנו דואגים למי שאין לו. אפילו ההוגים הבולטים של אסכולת השוק החופשי לא היו מסכימים עם האובססיה של הפוליטיקאים של ימינו להמשיך ולדהור קדימה עם הצמיחה".

 

"גם בישראל צריכים להיות מודאגים"

 

סאקס משוכנע כי כדי להתמודד עם המצב המדכדך הנוכחי, כדאי לאמץ את הכלכלה ככלי למציאת פתרונות. רק שבשביל זה, הוא מסביר, צריך מודל כלכלי אחר, כזה שמציע צמיחה בת־קיימא.

 

לשיטתו, מודל כזה צריך להיות מורכב מארבעה עמודי תווך. ראשית, הוא צריך לאזן בין כלכלה, סביבה ומטרות חברתיות. שנית, הוא צריך להתמקד בשיפור הרווחה האנושית יותר מאשר לדחוף לצמיחה בצריכה. שלישית, הכלכלה צריכה לחפש פתרונות לצמצום הלחצים החיצוניים שמופעלים על המערכת האקולוגית, כמו הורדה ניכרת של פליטות הפחמן הדו־חמצני. רביעית, צריך לקדם הון חברתי, כלומר החזרת האמון במערכת החברתית והגברת השוויון.

 

"מדע הכלכלה צריך לעבור אבולוציה ולהתחיל לפתור בעיות", מסביר סאקס. "הבעיות הן בנות־זיהוי והגדרה. במקום להתמחות בהבנת שווקים פיננסיים, אנחנו צריכים להתחיל להתמחות בהבנת הכלכלה והתהליכים החברתיים, ולפתור את האתגרים שאיתם אנחנו מתמודדים. אני מודאג מאוד מהכיוון שאליו ארצות הברית הולכת ומהנזק שהיא גורמת לעולם", מסכם סאקס. "מאחר שישראל מאוד תלויה בסיוע האמריקאי, גם הישראלים צריכים להיות מודאגים, בין היתר כי בקרוב פשוט לא יהיה לנו יותר כסף לסייע לכם".

 

כתבו: שאול אמסטרדמסקי, אורי פסובסקי ומיכל פופובסקי

בטל שלח
    לכל התגובות
    x