למה אין "טבע שנייה"?

תעשיית התרופות בישראל סובלת מכשל מובנה, המפריד בין החלום למימושו. למרות הישגי האקדמיה בתחום המדעים, והרוח היזמית המאפיינת את המדינה, רק חברות בודדות הצליחו לגדול למימדים תעשיתיים. אחד הכשלים העיקריים הגורם לתעשיית התרופות בישראל לקרטע, הוא ההשוואה המוטעית שעורכים מקבלי ההחלטות והמשקיעים בין תעשיית הביוטק לתעשיית ההייטק.

בעוד שתעשיית ההייטק מאופיינת בתהליכי פיתוח מהירים, באנשים צעירים עם רעיון מהפכני וחברות גראז' שעשויות תוך זמן קצר להפוך ל"פרות מזומנים", פיתוח תרופות הוא תהליך שונה. מדובר בסדרת תהליכים קבועה שאורכה הממוצע הינו 10-15 שנה מתחילת המחקר ועד להצלחה השיווקית. מהמעבדה באוניברסיטה ועד סיום ניסויי ההיתכנות בבעלי חיים, חברה "תשרוף" כ- 3 מיליון דולר וכשלוש שנים. אולם, כדי להגיע להתחלת השלב הקליני תזדקק החברה לעוד שלש שנים נוספות בעלות של כ-10 מיליון דולר כדי להשלים את שלבי ניסויים המבוקרים בחיות, לעמוד בבקרות הנדרשות לייצור התרופה לבני אדם, ולערוך בדיקות בטיחות לתרופה.

כאן נמצאת נקודת התורפה של התמיכה הממשלתית בתעשיית הביוטק בישראל - ההתייחסות אליה היא כאל הייטק לכל דבר. גישה זו גורמת לכך שהתמיכה הממשלתית בתעשיית הביוטק היא קצרת טווח ולא מתאימה למידותיה. כך למשל, לשלבי ההיתכנות הראשונית אכן קיימת תמיכה במסגרת תוכניות אקדמיות (מגנ"ט, נופר), חממות ומענקי מדען ראשי, אך בשלבים מתקדמים יותר התמיכה חסרה או חלקית, מה שגורם להליכי הצמיחה של החברות להיעצר.

לכך יש להוסיף את החסר המובנה במערך תשתיות לאומיות לניסויי הבטיחות המתקדמים, וכן את החסר בפסי ייצור לתרופות המיועדות לניסויים קליניים שיפעלו בתקנים המחמירים של הרשויות הרגולטוריות כמו ה-FDA בארה"ב וה-EMEA האירופאי. בלית ברירה פונות חברות הביוטק הצעירות לקבל שירותים אלה בחו"ל, וכאן מגיע המלכוד השני: המדען הראשי תומך בניסויים וייצור בחו"ל במידה מועטה בלבד – אף שהחלופות בארץ מוגבלות מאוד.

לאור המצב הנוכחי אין להתפלא על כך שישראל לא מצליחה להצמיח חברת תרופות חדשה ומובילה - "טבע שנייה" – אלא הופכת למעצמת מכשור רפואי, המושתתת גם היא על מצוינות אקדמית ורוח יזמית, אך אין בה צורך רב לבדיקות ייצור ובטיחות, ולוחות הזמנים בה הם קצרים וזולים יותר. אם ברצוננו להקים גם תעשיית תרופות מצליחה, יש צורך באותן תשתיות פיננסיות ומקצועיות שיאפשרו לפתח תרופות אתיות חדשות שיכולות להניב מיליארדי דולרים של הכנסות ומקומות עבודה בשפע.

הקולות הנשמעים לאחרונה מהממשלה וההגדלה של תקציב המדען הראשי, מצביעים על משב רוח מרענן של שינוי בכיוון הנכון. אולם התוכניות המבורכות אינן מספיקות, ומתעלמות מהמאפיינים הייחודיים של תעשיית הביוטק הישראלית. כך, למשל, התוכנית להקמת מרכזי מצוינות באוניברסיטאות תעזור אומנם להזרים דם חדש לאקדמיה, שסובלת בשנים האחרונות מירידה בביצועים, אך לא תצליח לספק מקומות עבודה לאלפי הסטודנטים למדעים, שמייצרת האקדמיה הישראלית בכל שנה. מרכזי מצוינות במקומות אחרים בעולם, וביניהם שוויץ, דנמרק ובלגיה, זוכים להצלחה בזכות קיומה של תעשיית ביוטק משגשגת וחברות התשתית התומכות בהן, שמספקות עבודה לכל אלפי הסטודנטים.

מה הפתרון? מדיניות ארוכת טווח לתמיכה ייעודית בשרשרת הפיתוח של תחום הביומד לכל אורכו, תעודד צמיחה בת קיימא של החברות בארץ. הקמה של חברות שירותים ייעודיות בתחום ייצור התרופות ובתחום מבחני הבטיחות, יכולה להיות הצעד הראשון בתהליך, צעד שכבר נשמע במסדרונות משרדי המדען הראשי. לאחר שהתעשייה המקומית תיווכח שניתן וגם כדאי לקבל שירותים פה בארץ, סביר שההשקעה תחזיר את עצמה ברמה הכלכלית. יש להרים את הכפפה במהירות ובמחשבה לטווח ארוך לרווחת הבוגרים מהאוניברסיטאות ותעשיית התרופות בישראל.