נלחמים על תנאי ההעסקה: מי זוכה לגב של ההסתדרות

במשך השנים פיתח המשק הישראלי כמה וכמה צורות העסקה השונות מצורת ההעסקה הרגילה של עובדים מן המניין. כולן מהוות ניסיון של בעלי החברות במגזר הפרטי ושל המנהלים במגזר הציבורי לצמצם את סעיף הוצאות השכר ולהקטין את המחויבות של החברה או הגוף הציבורי לעובדים.

הראשונה היתה זו של עובדי כוח אדם. אחריה הגיעו עובדי הקבלן, מיקור־החוץ והפרילאנסרים. כולן החלו מתוך צורך משותף ככל הנראה לעובד ולמעסיק: שני הצדדים רצו גמישות גדולה יותר, עבודה לתקופה קצרה או משרה חלקית. אך מה שהחל כתופעה שולית, התפתח ברבות השנים לתופעה רחבה שמגדירה מחדש את שוק העבודה הישראלי ומחלקת אותו לשניים: אלו שיש להם עבודה מסודרת וקבועה יחסית, ואלו שהביטחון התעסוקתי שלהם פשוט אינו קיים.

ביום רביעי יוכל יו"ר ההסתדרות עופר עיני להשבית את המשק, לאחר שהכריז על סכסוך עבודה בדרישה לצמצם באופן משמעותי את מספר עובדי הקבלן. באופן ספציפי יותר, הדרישה היא לצמצום מספרם של מי שמכונים בשפה המשפטית קבלני השירותים, בניגוד לקבלני כוח אדם או עובדי מיקור־חוץ. "כלכליסט" בדק את מי בעצם כוללת כל אחת מצורות ההעסקה הללו, והאם סכסוך העבודה נוגע להם.

עובדי חברות כוח אדם: החוק אפשר לחברות להפוך לקבלניות, והבעיה "נעלמה"

מי הם: עובדים המועסקים אצל מזמין שירות באמצעות ספקית שירותי כוח אדם. קיימים בכל המקצועות

הגבלות בחוק: יכולים להיות מועסקים כך עד תשעה חודשים באותה חברה

תנאי עבודה: שווים לאלה של עובד מן המניין העושה את אותה עבודה

סטטוס: לא בטיפולו של עיני

חברות כוח אדם היו בישראל כבר משנות השבעים, ובזמנו אפילו להסתדרות היתה חברה כזו. בתחילה היה מדובר בחברות קטנות שאליהן מעסיקים יכלו לפנות למשל כשעובדת יצאה לחופשת לידה. עם השנים, התופעה גברה, עד שהגיעה לכ־20% מהמועסקים במשרדי הממשלה ועוד רבים אחרים במגזר הפרטי.

הצעד המשמעותי הראשון לצמצום התופעה נעשה ב־1996 עם חקיקת חוק חברות כוח אדם, שקבע כי תנאי השכר של עובד קבלן מכוח אדם יהיו זהים לשל עובד מן המניין באותו תפקיד. תיקון מ־2008 קבע כי העובד לא יועסק בצורה זו באותו מקום יותר מתשעה חודשים, ולאחריהם מזמין השירות צריך להחליט האם לקלוט אותו כעובד מן המניין. ואולם, התיקון החריג את עובדי המחשוב ואפשר לחברות כוח האדם להגדיר את עצמן כקבלני שירותים, וכך להתחמק מיישומו.

אין נתונים מסודרים על תופעת עובדי כח האדם; הנתונים היחידים מתייחסים למגזר הציבורי, שם ב־2010 הועסקו 8,398 עובדים - כעובדים בפס הייצור של רפאל, כעובדים סוציאליים בלשכת הרווחה העירונית, כפקידים במשרד הבטחון ועוד. 52% מעובדי כח האדם במגזר הציבורי הועסקו ברבע משרה, ולכן אין זה מפתיע ש־84% מהם מקבלים פחות מהשכר הממוצע בסוג המשרה הרלבנטי. למרות זאת, סכסוך העבודה לא נועד להיאבק על תנאי העסקתם, שכן אלה מוסדרים בחוק.

מיקור–חוץ: בענף ההייטק עובדי מיקור־החוץ הם בעצם עובדי קבלן

מי הם: אנשי מחשבים המועסקים דרך בתי תוכנה, או עצמאים המועסקים בחברת הפקה ובערוצי טלוויזיה

הגבלות בחוק: אין

תנאי עבודה: נקבעים במו"מ מול המעסיק. לאחר מכן קשה לשנותם

סטטוס: לא בטיפולו של עיני

קשה לשים את הגבול בין עובדי קבלן לעובדי מיקור־חוץ. לכאורה, עובד מיקור־חוץ מועסק אצל המעסיק הישיר שלו שמשלם לו משכורת, ועובד אצל מזמין העבודה. ואולם, כאן מגזר ההייטק הפגין יצירתיות מרשימה ופיתח את מודל "בתי התוכנה", באמצעותם מועסקים עשרות אלפי עובדים ששירותיהם מושכרים לבנקים, לבתי השקעות ולחברות הייטק אחרות. כמו אצל עובדי קבלן, שכרם נקבע במכרז, אך מכיוון שמדובר באנשי מחשבים, שכרם טוב יחסית.

כמו שמיקור־חוץ הוא שם מכובס לעבודת קבלן בהייטק, כך פעמים רבות פרילאנס הוא שם מכובס לעבודת קבלן בתקשורת ובפרסום. במקור, פרילאנסר הוא מי שיכול להיות מועסק כעצמאי בכמה מקומת עבודה, אולם בפועל פרילאנסרים רבים אינם יכולים להיות מועסקים במקום נוסף.

עובדי מיקור-חוץ הם למעשה עובדי קבלן (תמונת ארכיון)צילום: אוראל כהן

עובדי קבלני שירותים: החיים בתחתית ההיררכיה של שוק העבודה הישראלי

מי הם: עובדים המועסקים אצל מזמין השירות באמצעות ספק שירותי קבלן. למשל מנקים ושומרים

הגבלות בחוק: אין

תנאי עבודה: מקבלים שכר שנקבע במכרז, ומפוטרים כשהקבלן מפסיד

ססטוס: בלב המאבק של עיני

כבר שנים רבות שבמשק קיימות חברות המספקות שירותים לחברות אחרות במקום העבודה של מזמין השירות. אולם, רק באמצע שנות התשעים, עם הניסיונות להצר את דרכן של חברות כוח האדם ובמיוחד לאחר התיקון של 2008, הפכה תופעת עובדי הקבלן לנפוצה כל כך, עד שיש המעריכים כי בישראל ישנם יותר מ־400 אלף עובדים כאלו. המספר האמיתי לוט בערפל, אך ידוע כי 125 אלף מועסקים בניקיונות ובשמירה, ועוד עשרות אלפים כמורים, מזכירות, פקידים, פקחים ועוד, בעיקר במגזר הציבורי.

הגידול בכוחן של חברות השמירה הוא בעיקר תוצאה של האינתיפאדה השנייה, שבמהלכה חייבה המשטרה את בעלי המסעדות ומקומות ציבוריים אחרים להעסיק שומרים בכניסה. בעוד שב־1999 הועסקו ב"פעילויות שמירה, אבטחה וניקיון" 36,500 איש לפי הלמ"ס, ב־2003 דובר ב־62,500 איש - גידול של כ־40%.

שכרם של עובדים אלו נקבע לא באמצעות מו"מ בינם לבין המעסיק, אלא במכרז שמגיש הקבלן שמעסיק אותם, למזמין השירות. ככל שהשכר נמוך יותר, הצעת המכרז תהיה אטרקטיבית יותר למזמין. כך, שיפור השכר כמעט אינו אפשרי, מלבד הסכמים קיבוציים שפעם בכמה שנים חותמת ההסתדרות עם ארגוני המעסיקים.

לעובדים אלו גם אין שום ביטחון תעסוקתי, שכן ברגע שהמעסיק הישיר שלהם - הקבלן - מפסיד במכרז, רוב הסיכויים שהם יפוטרו. לכן כל שנה מחליפים עשרות אלפי עובדי שמירה וניקיון, מורים המועסקים בעמותות מטעם משרד החינוך ואף המאבטחים של מעברי הגבול, את המעסיק שלהם, ולא יכולים לצבור זכויות סוציאליות שתלויות בוותק, כגון דמי הבראה.

לפיכך, סכסוך העבודה מדבר בעיקר על עובדים אלו, הנמצאים בתחתית ההיררכיה של שוק העבודה הישראלי.