$
בארץ

ישראל והפלסטינים: "ביטול הסכמי פריז הוא בלתי אפשרי לביצוע"

איומי אבו־מאזן לבטל את ההסכם הכלכלי מתקבלים בספקנות בישראל. "אנחנו כלכלות מחוברות, לפי מה נעבוד?", תמה גורם מדיני בי־ם. ברשות מעוניינים באזורי סחר חופשי שיאפשרו להם פתיחות לעולם הערבי

כתבי כלכליסט 07:0526.09.11

"הסכם פריז אינו הוגן וישנם סעיפים בו אשר מונעים מהכלכלה הפלסטינית להתייצב", כך אמר בסוף השבועיו"ר הרשות אבו מאזן. הוא הוסיף כי ההסכם מונע את פיתוח הכלכלה והאדמה הפלסטינית: "התוכנית שלנו היא להפסיק להיתמך על ידי סיוע חיצוני". איומיו של אבו מאזן לבטל חד צדדית את ההסכם המגדיר את היחסים הכלכליים בין ישראל לרשות הם בגדר "מהלך בלתי אפשרי לביצוע", כך אומר ל"כלכליסט" יו"ר חברת פעילים ומי שהיה יו"ר ועדת המיסוי והמכס בהסכם פריז, יורם גבאי, בעת שכיהן כממונה על הכנסות המדינה.

 

"לפי מה תעביר ישראל כסף לרשות הפלסטינית?"

 

הסכם פריז נחתם באפריל 1994 כחלק מהסכם השלום עם הפלסטינים (הסכם אוסלו) שנחתם חצי שנה קודם לכן. ההסכם הוא למעשה מסמך שמסדיר את כל ההיבטים הכלכליים של הסכם אוסלו ומעגן את הקשרים המסחריים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, בעיקר בתחומי מסים, איחוד מכסים ותנועה חופשית של סחורות.

 

בהיעדר גבולות ותחנות מעבר בין ישראל לבין שטחי הרשות הפלסטינית, קובע הסכם פריז מעטפת מכס אחידה מול העולם לישראל ולרשות הפלסטינית. לרשות הפלסטינית אין כיום שליטה באף נמל ימי, וגם לא במעברי הירדן. ישראל גם מייצאת וגם מייבאת סחורות עבור הרשות, והיא זו שגובה עבורה את מיסי היבוא. בדרך זו אחראית כיום ישראל למעשה לכ־75% מכלל הכנסות המיסוי של הרשות הפלסטינית.

 

לדברי גבאי, ביטול חד צדדי של ההסכם ללא יצירת גבולות פיזיים הופך למעשה כל מוצר לבר הברחה עבור שני הצדדים. לעומת זאת, ההסכם קובע כי בהסכמה הדדית ניתן יהיה לבטלו ולהקים איזור סחר חופשי ישראלי-פלסטיני. אולם זאת כאמור רק לאחר שיוקם גבול ותחנות מעבר בין ישראל לבין שטחי הרשות.

 

הפגנות תמיכה באבו מאזן ברמאללה הפגנות תמיכה באבו מאזן ברמאללה צילום: איי פי

 

במישור הרחב יותר, ביטול חד צדדי של הסכם פריז הוא בבחינת הצהרה פומבית על "שבירת הכלים" בתחום הקשרים הכלכליים של הרשות הפלסטינית עם ממשלת ישראל. במקרה כזה, המפסידה הכמעט בלעדית תהיה הרשות הפלסטינית, שהכלכלה שלה תלויה מאוד במשק הישראלי - החל מתחומי המסחר וגביית המסים, וכלה בתעסוקה ובתשתיות.

 

ההשפעה האפשרית של ביטול הקשרים הכלכליים עם הפלסטינים על המשק הישראלי אמורה להיות קטנה ביותר. זאת בשל העובדה שהכלכלה הפלסטינית היא כלכלה קטנה מאוד בהשוואה לזו של ישראל. "ליחסי הסחר בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית אין חשיבות רבה מבחינה מאקרו כלכלית עבור המשק הישראלי", אמר לפני כשבועיים הנגיד סטנלי פישר.

 

גורם מדיני הבקיא בהסכמי פריז אמר ל"כלכליסט" כי "איומי אבו מאזן להפסקת הסכמי פריז, אינם הגיוניים מכיוון שהכלכלות צריכות לעבוד והן צריכות בסיס חוקי להישען עליו. אנחנו כלכלות מחוברות. לפי מה נעבוד? על פי מה תעביר ישראל כסף לרשות? לפלסטינים אין נמל ולכן לא יכול להיות שהסחר בין המדינות יתנהל בלי הסדר. הוא בטח לא התכוון לביטול, אולי לשינויים כי חלו תמורות בינלאומיות ובין שתי המדינות מאז שנחתם ההסכם ב־1994".

 

סידור נוח לשני הצדדים

 

סחר החוץ של הכלכלה הפלסטינית הוא רובו ככולו עם מדינת ישראל, כאשר היוצא מהכלל הוא היבוא לעזה של הסחורות המוברחות במנהרות רפיח. שאר היבוא לשטחים הפלסטינים עובר בנקודות הביקורת של המכס הישראלי בעיקר בנמלי חיפה ואשדוד. גם היצוא מהשטחים, המצומצם מאד יחסית, הוא בעיקרו לשוק הישראלי, ורק מעט לחו"ל דרך נמלי ישראל (ענף יצוא גדול הוא אבני בניין).

 

 

העובדה שכמעט כל סחר החוץ הפלסטיני הוא עם מדינת ישראל הביא לכך שאמצעי התשלום המקובל ביותר בגדה ובעזה הוא השקל הישראלי. בעת הדיונים הכלכליים בפריז עלתה אמנם הצעה פלסטינית להנפקת מטבע משלהם כאות של חתירה לעצמאות מדינית. מי שביקש זאת היה יאסר ערפאת שהנחה כך את נציגיו בדיונים. אבל הכלכלנים הפלסטינים הבינו שהנפקת מטבע פלסטיני עלולה לדרדר אותם לתהום של הדפסת כסף מואצת ואינפלציה דוהרת - מחלת ילדות מוכרת של מדינות צעירות שפקדה בזמנו גם את מדינת ישראל.

 

ב"רשות המטבע הפלסטינית" הממלאת בשטחים תפקיד דומה לבנק מרכזי, נידונו לאחרונה אפשרויות להנפקת מטבע לאומי כסמל מדיני. אולם ראש הרשות ג'יהאד אל-ווזיר נקט בעמדה שכדי להימנע מסכנת האינפלציה יש להצמיד את המטבע הפלסטיני למטבע מוכר כמו הדולר או היורו. מכיוון שכמעט כל סחר החוץ הפלסטיני הוא עם ישראל הנוח ביותר הוא להצמיד את המטבע הפלסטיני לשקל הישראלי, ואז לא ייגרמו הפסדים של עמלות החלפת המטבע. אבל אם מצמידים לשקל, הולך לאיבוד האפקט של המטבע כסמל לאומי - ואז כבר מוטב להישאר עם השקל.אחרי שהסוחרים מהגדה ועזה משלמים את המכס ומסי הבלו והמע"מ לרשויות הישראליות - מציגים את הנתונים לאוצר הישראלי והוא מעביר בכל חודש את הכספים הללו למשרד האוצר הפלסטיני. יש בסידור זה נוחיות מסויימת לשני הצדדים.

 

הפלסטינים נהנים מכך שמישהו אחר עושה את עבודת הגבייה עבורם. וגבייה זו מהווה מרכיב חשוב ביותר בתשלומים השוטפים של הממשלה הפלסטינית. לישראל מגבירה גבייה זו את השליטה הפוליטית על הממשלה הפלסטינית. די ברור שהפסקת העברת הכספים תמוטט את הממשלה ברמאללה. שר האוצר יובל שטייניץ תובע לעשות זאת כדי להעניש את הפלסטינים על פנייתם לאו"ם. שר הביטחון אהוד ברק מתנגד בתוקף. יתרון נוסף לישראל הוא האפשרות לנכות מהתשלום לפלסטינים את מה שהם חייבים לגופים ישראלים כמו חברת החשמל.

 

מכיוון שקיום מעטפת המכס המשותפת מקנה לישראל שליטה פוליטית - ולא רק כלכלית - על השטחים הפלסטינים, מתקיימים אצלם שורה של דיונים כיצד אפשר להתנער מכך.

 

הדרישה הישראלית התקיפה לקיום מעטפת המכס המשותפת עלתה בפריז לפני 17 שנה כאשר שרר מעבר חופשי כמעט לחלוטין של סחורות ואנשים בין השטחים וישראל. החשש הישראלי היה אז מכך שדרך הגדה ועזה ייכנסו לישראל סחורות זולות שיציפו את השווקים בישראל. או שייכנסו סחורות מהמזרח וממדינות ערב שלא עומדות בתקנים הישראלים של בריאות ובטיחות.

 

החשש הזה פחת היום במידה ניכרת מכיוון שבינתיים נקבעו גבולות פיזיים בין ישראל לשטחים. הגבול בין עזה לישראל חסום לחלוטין ויש עליו פיקוח מלא של שלטונות ישראל. גם בין הגדה לישראל נבנו גדרות וחומות ויש מעברים מסודרים שבהם ניתן להקים תחנות מכס. לפיכך ייתכן אולי הסדר שהפלסטינים יגבו בעצמם את המכס על הסחורות שעוברות לשטחים שלהם. אם, למשל, קבלן מג'נין קונה ציוד באירופה ומביא אותו לנמל חיפה. הציוד יעבור ישר מהנמל למעבר הגלבוע, ושם הפלסטינים ינהגו בו כראות עיניהם. הם יקבעו בעצמם את שיעורי המכס על פי הסכמים שיהיו להם בשוק הבין לאומי. האוצר הפלסטיני יכול לדוגמה להטיל מכסי מגן על מוצרים עתירי עבודה כמו טקסטיל והנעלה, כדי להגן על המפעלים המקומיים שנפגעו מאד ממדיניות המכס הישראלי. שכן ישראל פטרה ממכס מוצרים כאלה המיובאים מסין ובכן הרסה ישראל כמעט לגמרי את עבודת מפעלי הנעליים בחברון, ומתפרות הג'ינס בשכם.

 

כל זה נכון תאורטית בלבד. באופן מעשי אין לכך סיכוי מפני שמעבר לקו הגבול של 1967 - שאותו תובעים הפלסטינים - חיים כיום כחצי מיליון ישראלים (בגדה ובמזרח ירושלים); ואין שום אפשרות לבנות תחנות מכס שיפרידו בין כל הישובים הישראלים לבין השטחים הפלסטינים. אין צורך לומר שלא קיים שום מתנחל ישראלי שיסכים לעבור ביקורת ותשלומי מכס פלסטיניים.

 

לא משתלם לפלסטינים

 

אין זה מקרה שבכל הטרמינלים והמעברים בין ישראל לגדה, שבהם עוברות כל הסחורות לפלסטינים, אין שום ביקורת של הממשלה ברמאללה. אלו נקודות הגבול, אולי היחידות בעולם, שמתקיימות בהם בדיקות משטרה ודרכונים, רק בצד אחד, בצד הישראלי. הסיבה היא שהרשות הפלסטינית לא מכירה במעברים הללו כתחנות גבול מכיוון שהן אינן על גבול הקו הירוק של 1967 - אלא בעומק השטח הפלסטיני. הפלסטינים יודעים שכל ניסיון לערער על הסכמי פריז, לדון בהם מחדש, יכול להחליש את השליטה הישראלית - ולכן הם עושים זאת. המשק והשווקים הפלסטינים הם במידה רבה שבויים בידי ישראל.

 

לפני 17 שנה היו הפלסטינים מודעים לעובדה שכמעט מחצית מהשכירים הפלסטינים עבדו והתפרנסו בישראל. המעבר החופשי של פועלים מהגדה ומעזה, לעבוד בבניין, בשירותים, בחקלאות ובתעשייה בישראל, שהחל אחרי מלחמת ששת הימים הביא לפריחה בגדה ובעזה, והעלה במהירות ובמידה דרמטית את רמת החיים הפלסטינית. הסכם פריז הבטיח המשך המעבר של פועלים לישראל, וזה נפסק בגלל סיבות ביטחוניות. אלא שגם היום קרוב ל־60 אלף פלסטינים מהשטחים עובדים בישראל ובהתנחלויות ועבודתם מהווה עדיין מרכיב חשוב למדי בכלכלה הפלסטינית.

 

מכיוון שהשינויים בהסכם פריז כרוכים בשינויים פוליטיים שנראים בלתי אפשריים כיום - הרי קיימת דרישה פלסטינית כלכלית ופוליטית שקשורה להסכמי אוסלו שאותה אפשר כן לבצע. מדובר בהרחבת השליטה של הרשות הפלסטינית על שטחי C. שטחים אלה אינם רק שטחי ההתנחלויות - אלא גם שטחים ריקים ניכרים בבקעת הירדן. הבקעה והמורדות המדבריים אליה הם הרזרבה הקרקעית הגדולה ביותר של הפלסטינים. הם זקוקים לשטחים אלה לבנייה למגורים, להקמת אזורי תעשייה. מדובר גם על אזורי סחר חופשי - שיהיו קשורים לעולם הערבי - ויכולים להחליף במידת מה את הסדר מעטפת המכס המשותפת עם ישראל.

 

גם בהקשר זה הנושא הכלכלי איננו עומד ברשות עצמו. הוא קשור מכל וכל למשא ומתן המדיני. במילים אחרות, מבחינת הפלסטינים הדרישה לשנות את הסכם פריז היא דרישה פוליטית יותר מכלכלית. זו התנערות מהסכם אוסלו שהיה הסכם מסגרת לתקופה מוגבלת של חמש שנים. אחרי 17 שנים אומרים ברמאללה שהסכם זה איננו רלבנטי יותר, אפילו מזיק, והפך אצלם מנכס לנטל, שכן הוא מוביל לחיזוק השליטה הישראלית, ונוגד את חתירתם לעצמאות.

 

בכתיבה השתתפו: דני רובינשטיין, אמנון אטד, הדר קנה ודורון פסקין

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x