משנים את פני המשק: ההשראה הדרום קוריאנית של ועדת הריכוזיות

ועדת הריכוזיות בראשותו של חיים שני נעזרה בעבודתה במודל הדרום־קוריאני לפירוק פירמידות שליטה, כך נודע ל"כלכליסט". בשנים 1997–1998 חוו הכלכלות הגדולות של דרום מזרח אסיה משבר כלכלי קשה, שהתחיל בתאילנד עם קריסתו של מטבע הבאט, בעקבות החלטת הממשלה להפסיק את הצמדתו לדולר. אך

בדומה למצב בישראל, העם הדרום קוריאני עצמו דרש לשנות את שליטתן של המשפחות העשירות הגדולות בכלכלה המקומית. עם זאת, המצב בדרום קוריאה היה לכל הדעות גרוע הרבה יותר מזה הרווח בישראל - מבחינת שליטת התאגידים בכלכלת המדינה, יחסי ההון־שלטון ומידת המינוף של התאגידים.

הממשלה אישרה לתאגידים אשראי מוזל

תאגידי הענק בדרום קוריאה, או בעגה המקומית - Chaeboul - נוצרו ברובם לאחר מלחמת העולם השנייה, עם סיומו של השלטון הקולוניאלי של יפן שם ב־1945. ממשלת דרום קוריאה מכרה עשרות מפעלים תעשייתיים ש"הוחרמו" על ידי היפנים במהלך המלחמה, בערך נמוך משווי השוק שלהם. הם נמכרו ברובם לאנשי עסקים מקורבים לשלטון המקומי, כשברקע מחסור אדיר במוצרי צריכה וארה"ב תמכה במדינה באמצעות אספקת חומרי גלם לייצוב התעשייה המקומית. המחסור הביא את הממשלה לאשר לתאגידים גישה חופשית כמעט לחלוטין לשוקי הכספים המקומיים באמצעות קבלת אשראי זול מהבנקים הדרום קוריאניים. תאגידים אלו החלו לצבור כוח, שגדל לאחר ההפיכה הצבאית של 1961 בדרום קוריאה, עם עלייתו לשלטון של משטר שדגל ביצוא ואפשר לקונגלומרטים הלוואות ענק זולות. פריצת מלחמת דרום קוריאה אף הביאה את הממשלה לתמוך בהרחבת פעילותם, בעיקר בתחום התעשיות הכבדות ותעשיית הכימיה (HCI). בהדרגתיות השתלטו תאגידים אלו על כל תחום במשק המקומי — החל בתעשייה, עבור בפיננסים וכלה בבנייה והפצה.

מהלך זה של הממשלה, שבא לידי ביטוי בעיקר בתחילת שנות השבעים, הביא לדחיקת עסקים בינוניים וקטנים, ולצמיחתם המהירה של קונגלומרטים משפחתיים שהשתלטו על השוק המקומי והפכו לאימפריות עסקיות, כי ניהולם לא הושתת על ביצועים כלכליים.

התאגידים הגדולים הגיעו למינוף של 509%

בתחילת שנות התשעים עמד יחס החוב להון העצמי של 30 התאגידים הגדולים במדינה על 400%, ובשנת 1997 הוא זינק לרמה ממוצעת של 509%.

עם השנים, גם השדרה הניהולית הוותיקה של הקונגלומרטים התחלפה, והחלטות ניהוליות ועסקיות גרועות שהתקבלו הביאו חלק גדול מהתאגידים לסף פשיטת רגל, או אף אילצו אותם למכור נתחים מהתאגיד. עקרונות רופפים של ממשל תאגידי הביאו לכך שגרעין השליטה המשפחתי החל לנכס לעצמו הטבות, על פי רוב ביחס גדול פי כמה מחלקו הישיר בתאגיד.

בינואר 1997 פשט רגל התאגיד ה־14 בגודלו בדרום קוריאה, Hanbo שעסק בפלדה, וסימן את תחילתה של ההכרה כי התאגידים הללו אינם גדולים מדי מכדי ליפול. גם התאגיד השביעי בגודלו, Kia, הגיע לחדלות פירעון ובשיאו של המשבר כמחצית מהקונגלומרטים הגדולים היו בחדלות פירעון, והיתר, כדוגמת Daewoo ו־Hyundai, היו קרובים לכך מאוד. עקב מצב החירום החילה הממשלה רפורמה בינואר 1998.

כיום, כ־13 שנה לאחר מכן, ברוב התאגידים בוצעה העברה מהותית של יכולות השליטה והניהול מהמשפחה למנהלים מקצועיים.