המאהל באשקלון: "אנחנו צריכים להודות לעולם הערבי שהראה לנו מה כוחו של ההמון"

"איך ישראל נחשבת לאחת המדינות היציבות ביותר בעולם מבחינה כלכלית, אם אזרחים עובדים לא מצליחים לסיים פה את החודש?", כך שאלה הערב (ה') אריאלה ברק-טורנהייר, ממובילות מאהל המחאה באשקלון, שהוקם לפני ארבעה ימים ומונה בשלב זה כעשרה אוהלים. "חונכנו על ערכי הציונות, ספגנו ושתקנו כמו אשה מוכה רק כדי שהמדינה תתבשל ותתקדם, וכדי שלא נפריע לה בנושאי הביטחון - אבל גם לאשה מוכה יש גבולות", היא אומרת.

המאהל ממוקם במדשאה בשכונת נאות אשקלון, מול שדרות בן גוריון - הכביש שחוצה את העיר לאורכה. יש בו נציגים מכלל מגזרי האוכלוסייה, החל מבני 50 פלוס שמדברים על נטל המשכנתה, ממשיך בזוגות צעירים בשלב חיפוש העבודה הרצינית הראשונה, ועד בני נוער שהגיעו להציץ ואולי להתוודע לראשונה לקולה של מחאה חברתית.

ברק-טורנהייר, ילידת אשקלון, עזבה את הארץ לניו יורק לפני שבע שנים, שם נישאה לישראלי בן למשפחה יורדת, אם לשלושה, שהגיעה הקיץ לחופשה ונקלעה לעין הסערה: "לפני שעזבתי את הארץ פגשתי באירוע את ציפי לבני, אז שרת הקליטה שהשקיעה בהבאת עולים לארץ", היא מספרת, "אמרתי לה: 'בואי, תשקיעי בי, אני לומדת לתואר שני, לא יכולה לממן את תשלומי המשכנתה. בואי תעזרי לי. למה להביא עוד עולים חדשים, בואי תעזרי לי שלא ארד מהארץ'. אבל ירדתי מהארץ, אני שבע שנים במנהטן, באפר ווסט סייד, בהחלט יכולה להגיד שהצלחתי מעל המצופה וגם ידעתי שאצליח. בישראל עבדתי בשלוש משרות הוראה, בארה"ב אני עובדת בעיקר בנדל"ן".

"אני שמחה שיש התעוררות", היא אומרת, "ההתעוררות הזאת בלתי נמנעת, כיוון שמסביבנו כל מדינות העולם הערבי התעוררו למהפך. לנו איך צורך במהפך לדמוקרטיה, אז המהפך המתבקש הוא חברתי. אנחנו לא באים ממקום פוליטי, אין לנו רצון להוריד את ביבי ולהעלות את ברק או מישהו אחר. יש לנו רצון לפתוח את העיניים ולהגיד 'התעוררנו'. עכשיו הזמן, הקרקע פורייה, אין בעיות ביטחוניות קשות ומידיות, ולכן אנחנו רוצים לעשות משהו עם עצמנו".

"העץ היפה שפורח במדינה הזאת ונותן פירות - עובר לחו"ל", ממשיך רמי סופר, "זה כמו מה שקורה עכשיו עם הרופאים: הם נשארים לעבוד פה עם משכורת של 5,000 שקל בחודש, אבל אם הם נוסעים לחו"ל הם מצליחים. איך אפשר לסיים את החודש ב-6,000-7,000 שקל או אפילו 10 אלף שקל, כשמגדלים ילד או שניים עם 4,000 שקל גנים ו-4,000 שקל דיור. מה נשאר? אז במקום להיות דוקטור, אתה הולך להיות פושע: מתחיל לגנוב או מעלים מס". "המדינה לא מתפקדת בכלל", מוסיף יוסי טל, "כמו שרואים את היחס התקשורתי למחאה שקורית במרכז הארץ, מול זאת שקורית כאן - כך היחס שנותנת המדינה למה שקורה במרכז ולמה שקורה כאן".

מאהל המחאה באשקלוןצילום: יסמין גיל

"מחירי הדירות השתוללו בשנה וחצי האחרונות, כמעט הכפילו את עצמם", אומר סופר, "הרי אדם שקונה בית ב-1-2 מיליון שקל, לא ישכיר אותו ב-2,000 שקל בחודש, אלא ב-4,000 ו-5,000 ו-6,000 שקל. למי פה יש את הסכומים האלה לשלם? משפחות מתפרקות כשאין תקציב בבית".

ג'ו אלפסי, מי שאחראי למערכת ההגברה והרמקולים במאהל, עבר מיבנה לאשקלון לפני 20 שנה: "את הבית הראשון שלי בניתי פה, באתי מטעמי נדל"ן", הוא אומר. "התהליך הזה שקרה פה במדינה לאורך שנים, גם יצטרך לבוא על תיקונו לאורך שנים. אי אפשר להוזיל את מחירי הדירות במחי יד. אפשר להוריד את מחיר הקוטג', אבל בכל הקשור למחירי הדירות צריך לעשות מהפיכה עם המינהל. אבל צריכה להיות מנהיגות. צריך לבוא מישהו חברתי בין מקבלי ההחלטות", אומר אלפסי.

"אנחנו צריכים במידה מסוימת להודות לעולם הערבי שהראה לנו מה כוחו של ההמון", הוא ממשיך, "מה כוחה של ההתאגדות, זהו כוח בלתי נשלט. זה יכול לשנות את סדרי החיים שלנו לגמרי. אנחנו, לצערנו הרב, אדם לאדם זאב. ברמה החברתית אנחנו לא בדיוק סוציאליסטיים. אני שמח על כך שמישהו הרים את נס המרד והחליט לעשות מעשה. אולי זאת תחילתה של תקופה טובה".

עמית סהר ארגן הופעה של להקת 'הפיל הכחול' במאהל במוצ"ש, שאחיו הוא אחד מנגניה: "אני בן 28, סיימתי תואר ראשון, נשוי טרי, קצין במילואים - אני הממוצע החברתי של הסיפור הזה", הוא אומר, "אני מרגיש שהמאבק הזה הוא עליי, וזאת פעם ראשונה שאני לא מוכן לשתוק. המאבק הוא לא על דירות, לא על קוטג', אלא על הספקטרום שבין זה לזה. הוא על יוקר המחייה, על הקושי האדיר למצוא עבודה מכובדת. יחד עם זאת, אני חושב שמציאת פתרונות היא לא התפקיד שלנו. יש לנו נבחרי ציבור, אנחנו משלמים להם אחלה משכורות בדיוק כדי שימצאו פתרונות".