דיור בר אכזבה

לצד הדיון החשוב מאוד אודות עתיד מחירי הדיור לזוגות צעירים, וקידום פתרונות עבור הציבור החרדי בחסות ש"ס, נשכחו כמעט לגמרי שתי האוכלוסיות החלשות ביותר בציבור הישראלי. הכוונה היא לצעירים שהשלימו רק תמול-שלשום את שירותם הצבאי ולצידם ציבור הקשישים. שתי אלה הן אוכלוסיות המורכבות

הדיונים הבלתי פוסקים בכנסת, בממשלה, במועצות המקומיות ובוועדות התכנון על האפשרות של יצירת בסיס חוקתי ו/או כלכלי שיצריך/ יאפשר/ יקדם יצירת בנק אמיתי של דירות קטנות למכירה והשכרה שאותו יהיה אפשר להבטיח לחלשים בינינו - איננו עוסק כלל בחייל המשוחרר שהחל ללמוד באוניברסיטה. השכר שהוא מרוויח בעבודות הדחק שלו אינן מאפשרות לו למצוא פתרון מגורים, כמעט בשום מקום בישראל. הם גם לא עוסקים בקשיש שיזם, הקים ובנה את המדינה הזו, ולא יכול לגמור את החודש, כי אם בעבר מחיר התרופות שלו היה גבוה ממחיר שכר הדירה, הרי שכיום השניים כמעט שווים. ושניהם יחד יהרגו אותו יותר מכל מחלה אחרת.

בחודש האחרון ביקרתי בניו יורק. שוב נתקלתי בנסיעה מחוץ למרכז העיר ב"פרוג'קטס". את אותם מיבנים ענקיים ומכוערים שבנתה העיר ניו יורק עבור עובדיה וותיקיה שמתקשים למצוא פתרון דיור, ושנחשבו בעבר למורסה שיש לפוצץ, משפצת העירייה בשנים האחרונות והם סמל ומופת לעיר שהבינה כי עתידה תלוי ביחסה לעברה.

חברה ששוכחת את הצעירים שלה תמות מוות מהיר ואכזרי. חברה שכחה את הזקנים שלה - כמו אותו סיפור מפורסם, בו נזרק האב הזקן על ידי בנו לחצר, תישלח לגור "בחצר" של העולם.

מבט אחד על הפרוג'קטס הניו יורקיים עורר בי קינאה עצובה. לומר "דיור בר השגה", בפתח כל דיון ממשלתי על עתיד שוק הדירות, זה לא מספיק. הגיעה השעה שהמדינה והעיריות יעשו יד אחת. יכריחו יזמים וקבלנים לבנות עבור אלה שאין להם, לתת להם תנאי תשלום נדיבים בחסות תקציבי ממשלה והכי חשוב: לפתח שוק דירות להשכרה בריא של חוזים בני חמש שנים לצעירים, ושל עשר - לקשישים.

זה פתרון שיעלה כסף. נכון. אבל זה כסף שכולנו צריכים לרצות לשלם - כדי שבעוד עשור, מי שילדיו ישובו מהצבא, לא יאלץ להגיע למצב של אותו קשיש חסר דיור, כדי שהילדים שלו יוכלו לגור במקום ראוי.

בינתיים, עד שיבוא פתרון כזה - אתם, קובעי המדיניות, אל תספרו לי שאתם בעד, שאתם תומכים, שאתם מאמינים שיימצא פתרון. תרימו את יד ותצביעו.