בלעדי ל"כלכליסט": איך פותרים סכסוך על תשתיות בין ישראל לפלסטינים
מחקר ישראלי־פלסטיני, המתבסס על הגדרות בינלאומיות לצורכי מים, מעלה כי חלוקה שווה של 700 מיליון קוב מים בשנה, שעליהם נסב הסכסוך, תספק את צורכי שני העמים. ברצועת עזה נדרשת התפלה של 100 מיליון קוב בשנה
האם המים הם משאב, מוצר, צורך, זכות קיומית? כמה מים זכאי כל אדם לצרוך וכמה הוא אמור לשלם על זה? צוותי חוקרים מישראל ומהרשות הפלסטינית ביצעו מחקר משותף בנושא בהקשר הסכסוך הפוליטי בין העמים, בניסיון לתת מענה לשאלות הרבות. היום יוצגו תוצאות המחקר במרכז פרס לשלום, ובהמשך יציגו החוקרים הישראלים את המחקר בפני מקבלי המדיניות בישראל, והחוקרים הפלסטינים יציגו אותו בפני מקבלי ההחלטות ברשות.
לדברי פרופ' ערן פייטלסון, העומד בראש הצוות הישראלי שהשתתף במחקר, "יותר ויותר מדברים בארץ ובעולם על 'זכויות מים'. כשמדברים על הסכמים בינלאומיים, ברור שאפשר להגיע להסכם רק כשמדברים על צרכים ולא על 'זכויות היסטוריות' ודברים מעין אלה. הרעיון הוא לראות אם תוך שימוש בהגדרות של צרכים, הסכסוך הישראלי־פלסטיני בנושא המים ניתן ליישוב מבלי לשבור את הכלים. מסקנת המחקר היא שכן".
נבחן תרחיש של בצורת ממושכת
לב המחקר, שנערך במסגרת המרכז למדיניות סביבתית במכון ירושלים לחקר ישראל ובמימון מרכז פרס לשלום וקרן גרין קרוס (Green Cross), הוא בניית מודל כלכלי לפתרון לסכסוכי מים, המבוסס על מיפוי צרכים. עקרונות המיפוי נקבעו בוועידה בינלאומית שנערכה בז'נבה ב־2008, בהשתתפות מומחים מובילים בתחום המים מרחבי העולם.
בוועידה נקבעו ארבעה צרכים למים, לפי סדר החשיבות הבא: צורך ביתי בסיסי, הנדרש לקיום בכבוד, מוערך ב־60 קוב לנפש לשנה; צורך תרבותי, הנדרש למטרות דתיות ותרבותיות, כגון מקוואות; צורך סביבתי, המבטא את כמות הזרימה הטבעית המינימלית הנדרשת כדי לקיים מערכות אקולוגיות, ונאמד בישראל ב־82 מלמ"ק (מיליון קוב) לשנה; וצורך חברתי, המייצג את כמות המים המינימלית הדרושה לחקלאות, ביישובים שבהם אין לחקלאים אלטרנטיבה תעסוקתית. כל ביקוש למים מעבר לצרכים אלה נחשב "ביקוש כלכלי" ולא "צורך".
לשם יישום המודל בהקשר הישראלי־פלסטיני נבחנו כמה תרחישים: גידול אוכלוסייה לפי הצפי המקובל כיום; גידול אוכלוסייה משמעותי עקב התרת שיבת פליטים; ותרחישים שונים של שנות בצורת לאורך 20 שנה, המתבטאות בירידת כמות המשקעים בשיעורים שונים, של בין 20% ל־40%.
מסקנות המחקר הן חד־משמעיות: בכל אחד מהתרחישים ניתן לספק את כל צורכי המים הבסיסיים של ישראל ושל הפלסטינים בגדה המערבית ממשאבים טבעיים בלבד, ללא צורך בהתפלה. חלוקת מי אקוויפר ההר באופן שווה בין ישראל לפלסטינים, כך שכל צד יקבל כ-350 מיליון קוב בשנה, עונה על צרכי שני הצדדים. ברצועת עזה המציאות שונה לגמרי, ובגלל מיעוט מקורות המים נדרשת התפלה בהיקף 100 מיליון קוב בשנה כדי לענות על צורכי התושבים.
"לא משתלם כלכלית להילחם על המים"
בהסכם אוסלו, שנחתם בין ישראל לפלסטינים ב־1995, נאמר כי ישראל מכירה בזכויות המים של הפלסטינים בגדה המערבית, ונקבעו כמויות המים שעל ישראל לספק בהתאם לצרכים: 118 מיליון קוב בשנה, בתוספת כ־70–80 מיליון קוב לצרכים עתידיים. הסכם הביניים נוסח לתקופה של חמש שנים, אך בהיעדר הסכם שיחליף אותו הוא מיושם עד היום. ביצוע ההסכם הוטל על ועדת מים משותפת, המתכנסת מאז 1995 באופן סדיר.
עם זאת, מאז חתימת ההסכם השתנו הצרכים, והכמויות שהוזכרו בו כבר אינן תקפות. במשך השנים נענתה ישראל לצורכי הפלסטינים, והגדילה את כמות המים הניתנת להם מעבר לקבוע בהסכם, אך הנושא עדיין נחשב אחד הטעונים בסכסוך. פייטלסון סבור כי אין סיבה למתיחות, וודאי שאין כל סיבה למלחמה על מים בעתיד. "היקף המים בסכסוך הוא כ־600 מלמ"ק", הוא אומר. "כמה עולה לייצר כמות כזו? וכמה עולה יום לחימה אחד? פשוט לא משתלם מבחינה כלכלית לצאת למלחמה על מים".
לדברי ואלרי ברכיה, ראש המרכז למדיניות סביבתית של מכון ירושלים, "חשיבות הפרויקט נעוצה במבט האחר שהוא מספק על סוגיית המים והוצאת הנושא מהקונטקסט שהיה בו עד היום. לתפיסה החדשה סיכויים הרבה יותר גבוהים להביא להידברות ולשיתוף פעולה. ברגע שהופכים את השיח לשיח על צרכים אנחנו נמצאים על פלטפורמה אחרת, ולכן למחקר יש משמעות רחבה הרבה מעבר לעבודת החוקרים".
