$
בארץ

מיוחד ל"כלכליסט" - שכר בישראל: מי עובר את מבחן ה-8,000?

38% מאוכלוסיית מעמד הביניים בישראל מצהירים שלא יוכלו לעמוד בהוצאה חד־פעמית ובלתי־צפויה של 8,000 שקל בחודש הבא, כך עולה מסקר "כלכליסט" ומכון מדגם. בסקר דומה שנערך בארה"ב, שיעור זה עמד על 25% והוגדר ע"י החוקרים המובילים כ"כמעט לא ייאמן"

מיקי פלד 06:5713.06.11

אם דרושה ראיה נוספת למצבו הקשה של מעמד הביניים בישראל, הרי שהסקר החדש של "כלכליסט" מספק בדיוק אותה. מהסקר שערכנו עולה כי 37.8% מהאוכלוסייה המוגדרת כמעמד הביניים לא יוכלו או יתקשו מאוד לעמוד בהוצאה בלתי צפויה וחד־פעמית של 8,000 שקל בתוך 30 יום. כלומר, הם למעשה על סף מה שכלכלנים מגדירים כ"שבירות פיננסית".

 

הסקר נערך ב־6 ביוני 2011, על ידי מכון המחקר "מדגם ייעוץ ומחקר" בראשותו של מנו גבע, בקרב 508 מרואיינים המהווים מדגם ארצי של בני 18 ומעלה דוברי עברית במסגרת פאנל האינטרנט ipanel. מתוך כלל הנסקרים בישראל, 15.9% הצהירו כי לא יוכלו לעמוד בהוצאה ו־25.3% יתקשו באופן משמעותי לעמוד בה. 22.7% אמרו שיעמדו בהוצאה, אך יעשו זאת עם קושי לא קטן. 12.2% יעמדו בהוצאה ללא קושי ו־23.9% יעמדו בהוצאה עם קושי קטן.

 

 

סקר דומה, שנערך בארה"ב וממצאיו פורסמו לאחרונה, מצא כי כרבע מאלו שמוגדרים שם כמעמד הביניים יתקשו לעמוד בהוצאה דומה. כותבי המחקר בארה"ב כינו את הממצא הזה "נראה כמעט לא ייאמן". לאור הממצאים, לא יהיה זה מוגזם לומר שמעמד הביניים בישראל חי קרוב מאוד לגבול יכולתו הפיננסית.

 

מי יכול להרשות לעצמו טיפול שיניים דחוף?

 

נתוני הסקר בישראל, כמו זה שקדם לו בארה"ב, אינם מפתיעים כשמדובר במעמד הנמוך מבחינה סוציו־אקונומית - המשתכר הרבה מתחת לשכר הממוצע (כ־8,990 שקל בחודש ברוטו). 79.9% מהם הצהירו כי לא יעמדו או יעמדו בקושי רב בהוצאה כזו. עם זאת, מעמד הביניים המובהק של ישראל - אלו המשתכרים קצת מתחת לממוצע עד לקצת מעל הממוצע - אמורים להיות מסוגלים לעמוד בהוצאה כזו בבחינת "לא נעים, לא נורא". הוצאה של 8,000 שקל, כפי שהוגדרה גם לנסקרים, יכולה לנבוע מתיקון גדול יחסית ולא צפוי ברכב הפרטי או מטיפול שיניים דחוף. כלומר, מדובר בהוצאה שכמעט כל משפחה בישראל חווה פעם בכמה זמן.

 

אין זה מפתיע, כפי שעולה מהסקר, כי 45.3% מהנשאלים אשר להם השכלה עד תיכונית יגלו קושי גדול מאוד או אי־יכולת לעמוד בהוצאה כזו. אולם, כאשר 36% מבעלי השכלה על־תיכונית כלשהי (עם תואר אקדמי או לא) מצהירים על כך, זהו נתון שלא היינו מצפים לו.

  

 

הסיבות לשחיקת מעמד הביניים

 

נתונים אלו משלימים את נתוני עבודתו של סמנכ"ל המחקר והתכנון בביטוח הלאומי, ד"ר דניאל גוטליב, שפורסמה ב"כלכליסט" בפסח האחרון. גוטליב זנח את הוויכוחים הישנים על שרטוט גבולות ההכנסה של מעמד הביניים, והשתמש במושגים השאולים מתחום הסוציולוגיה - ניכור והזדהות - כך שכאשר ההכנסה נטו הממוצעת של מעמד מסוים רחוקה מזו הממוצעת של מעמד אחר, נוצר ניכור ובמקרה ההפוך נוצרת הזדהות. באופן כזה, הוא הראה כי ב־1997 היו בישראל ארבעה מעמדות מובחנים: נמוך, בינוני־נמוך, בינוני־גבוה וגבוה. עד 2007 נטמע המעמד הבינוני־נמוך במעמד הנמוך והמעמד הבינוני־גבוה הצטמצם משמעותית.

 

ב־2008 מצא גוטליב כי נותרו בישראל רק שני מעמדות - הגבוה והנמוך. מעמד הביניים נשחק כמעט לחלוטין. הסיבה לשינוי הדרמטי שעברה החברה הישראלית בשנים אלו היא שמי שבעבר הזדהה מבחינת הכנסות עם אחד משני מעמדות הביניים מזדהה עתה יותר עם הקצוות, גם אם הוא עצמו לא חי בעוני או בעושר.

 

השאלה העיקרית היא מדוע מעמד הביניים נשחק? אחת התשובות שמרעישות עתה את העולם הכלכלי באקדמיה היא של חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, פרופ' מייקל ספנס. בראיון איתו שפורסם בשבוע שעבר ב"מוסף כלכליסט", טוען ספנס כי השחיקה במעמד הביניים היא הכרח של השיטה הקפיטליסטית. ספנס לא חשוד כמי שמתנגד לשיטה הקפיטליסטית, אולם לדבריו, הצורך של החברות הגלובליות למכור במחיר נמוך ככל האפשר כדי להישאר תחרותיות מביא אותן לחפש כוח אדם זול, ומי שנפגע מכך הם בין השאר אנשי מעמד הביניים, שרובם עוסקים במגזר השירותים או התעשייה המתקדמת.

 

האם הפתרון נעוץ בשיטת המס?

 

הסבר נוסף מגיע מכיוונו של פרופ' אנת'וני אטקינסון מאוקספורד, שהראה כי לסוגיות המיסוי על הסופר־עשירים יש חלק מכריע בגידול ההכנסות של כל השאר. בארה"ב, שם המיסוי על העשירים הוא נמוך ביותר (המס השולי על המאיון העליון הוא 35% בעוד שבישראל הוא 45%), ההכנסה הריאלית של 99% המשפחות האמריקאיות שאינן במאיון העליון עלתה ב־17.9% מ־1976 עד 2007, לעומת 32.2% כאשר מכלילים את המאיון העליון.

 

בצרפת, אם לציין רק דוגמה אחת, המס השולי על הסופר־עשירים גבוה הרבה יותר, והכנסות 99% ממשקי הבית עלו באותה תקופה ב־26.4%. אם כך, אי אפשר שלא לתהות אם אלו שמרוויחים מהגלובליזציה לא צריכים להעביר יותר מהכנסותיהם לטובת אלו שבעל כורחם נותרו מאחור.

 

נתוני הסקר בעצם מכמתים את התחושה שמלווה רבות מהמשפחות השייכות למעמד הביניים, לא רק בישראל אלא גם בארה"ב, בספרד ובמדינות נוספות בעולם המערבי: במילים של ספנס, מעמד הביניים הוא פסימי, ובצדק. דוגמה לכך רואים היום בספרד, שם צעירים ובני מעמד הביניים פוקדים את כיכרות מדריד בדרישה למערכת כלכלית חדשה.

 

גם כותבי המחקר האמריקאים מציינים כי לכאורה, מעמד הביניים אמור לעמוד בהוצאה בלתי־צפויה של 2,000 דולר, אבל אם סוכמים את ההוצאות הכבדות של דיור, חינוך, מזון ועוד, אז גם למשקי הבית המשתכרים 150 אלף דולר בשנה - או כ־15 אלף שקל בחודש במושגי מעמד הביניים בישראל - מדובר בהוצאה בהחלט לא פשוטה.

 

לידיעת מקבלי ההחלטות: סקרים הם מדד ראוי ביותר

 

מאחר שמעמד הביניים הוא זה שמבטיח למדינה הון אנושי ברמה גבוהה, יציבות כלכלית ונשיאה בנטל המס - הוא הבסיס לקיומה של חברה דמוקרטית ופתוחה בכל אחת ממדינות העולם המערבי.

 

לעומת זאת, על פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, רק כ־24% ממשקי הבית שייכים למעמד הביניים, שיעור דומה שייך למעמד הבינוני־גבוה והמעמד הנמוך מהווה כמעט 40% מהאוכלוסייה. כלומר, במקום שמעמד הביניים יהיה הרוב המוחלט של הציבור כפי שנהוג בבמדינות המפותחות, בישראל המצב הוא הפוך: העניים והעשירים הם הרוב.

נראה כי סקרים מסוג זה מהווים מדד לא פחות טוב להערכת איתנותה של כלכלה מאשר המדדים הרגילים שכלכלנים ואנליסטים משתמשים בהם - החל מהרווחים של החברות במשק דרך בדיקת הנטייה של משקי בית לחסוך ועד לפערים בין שכבות העשירים לעניים. מקבלי ההחלטות יכולים לראות, כי לעתים דווקא השאלות הפשוטות משקפות יותר את מצבו של מעמד הביניים במדינה מאשר המודלים המתוחכמים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x