פאנל כלכליסט: "לא בורחים בגלל המשכורות"

"כבר 30 שנה, מדי שנה, מוצעת לי משרה בחו"ל ואני מתלבט אם לקחת אותה או להישאר בישראל. עד כה החלטתי להישאר כאן", אומר פרופ' שמעון בנינגה מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. אלא שבנינגה אינו מייצג את הכלל.

שורה של מחקרים שבוצעו באחרונה הניבו את אותה מסקנה - ישראל היא שיאנית "בריחת המוחות". אלפי חוקרים, אנשי סגל ואקדמאים עוזבים את ישראל מדי שנה, בעיקר לטובת ארה"ב.

ביחס ישר למספר המחקרים שהתריעו על התופעה עומד מספר הוועדות שהוקמו כדי לגבש מסקנות כיצד להילחם בתופעה, האחרונה שבהן מונתה על ידי ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט והמליצה להשקיע 1.6 מיליארד שקל בהחזרת מוחות לארץ בחמש השנים הקרובות. אלא שלמרות שורת המחקרים והשורה הארוכה עוד יותר של ההמלצות, תוכנית אמיתית שתמודד ברצינות עם התופעה - אין.

על פי סקר שביצע משרד התמ"ת לפני כשנה, רק 2% מהחוקרים הישראלים שיצאו לחו"ל בשנים האחרונות סבורים כי ביכולתם לחזור לישראל למשרה מתאימה, 90% מדווחים שהיו נאלצים להתפשר על השכר והאתגר המקצועי. הנתונים הללו אינם מפתיעים את משתתפי פאנל "כלכליסט" בנושא בריחת המוחות. כולם חוו על בשרם את הדילמה ונמנים דווקא עם הקבוצה שכן מצאה את דרכה בחזרה לארץ, למרות הפיתוי הגדול שבמשרה אקדמית בחו"ל.

"נוסעים כדי להתקדם"

"ההחלטה הראשונית לעבור לחו"ל היא לא ממניעים של בריחה. אנשים עושים את זה כדי להתקדם", אומרת ד"ר גל בן יהודה, חברת סגל חדשה במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה שחזרה לאחרונה לארץ מפוסט־דוקטורט באוניברסיטת פיטסבורג.

"האקדמיה בארץ מאוד תחרותית וחלק מתהליך המיון הוא השאלה האם עשית ואיפה עשית פוסט־דוקטורט בחו"ל. האוניברסיטאות לא ממש שולחות אותך, אבל יש הנחה בלתי כתובה שאם אתה רוצה להשתלב באקדמיה אתה צריך לצאת לחו"ל. זה קורה גם ברפואה, אבל ההבדל הוא שרופאים נשלחים מתוך בית החולים בידיעה שהם חוזרים אליו, ואקדמאים - לא. בשבילנו הנסיעה לחו"ל היא צעד בדרך למשרה אקדמית לא מובטחת, וזה מוביל לכך שחלק מהאנשים נשארים לעבודה בחו"ל וחלק עושים הסבה ויוצאים מתוך האקדמיה. רק חלק קטן חוזר לישראל ונקלט באקדמיה".

"אני לא חושבת שיש בעיה בעובדה שמחייבים אותך לצאת לחו"ל לתקופה מסוימת כדי לחזור לתפקיד באקדמיה בישראל", אומרת רחלה פופובצר שהתקבלה באחרונה כחברת סגל בפקולטה להנדסה באוניברסיטת בר־אילן לאחר פוסט־דוקטורט באוניברסיטת מישיגן.

"זו הדרך של האקדמיה למפות באמצעות המסלול, זה הליך בריא בעיניי. הלימוד בחו"ל גם פותח את העיניים. כשנמצאים במעבדת מחקר מהטובות בעולם יכולת הלימוד אדירה. השאלה היא איך אתה מוודא שכמות מספיקה של טובי המוחות גם תחזור. כשהם חוזרים, זה בדרך כלל עם טכנולוגיות חדשות, ידע וקשרים".

"לי היה ברור שאני חוזר לארץ", אומר ד"ר יורם קלמן, חבר סגל חדש במחלקה לניהול וכלכלה באוניברסיטה הפתוחה שחזר מפוסט־דוקטורט באוניברסיטת נורתווסטרן שליד שיקגו. "עם זאת, חשוב להבין שלאנשים כמוני שרוצים לחזור לארץ לא מחכה שום משרה, וגם כשיש לך משרה אקדמית אין לך ממש ביטחון תעסוקתי. המשכורות נמוכות וצריך לחפש עוד מקורות הכנסה. יושבים כאן היום אלה ששרדו והצליחו להתקבל, אבל זה לא מובן מאליו. משרה אקדמית בישראל היא דבר די נדיר, התשתיות מפוצצות".

"אני עצמי נסעתי לחו"ל לעשות פוסט־דוקטורט", מוסיפה בן יהודה, "חשבתי שאהיה שם שנתיים־שלוש ונשארתי חמש. גם בגלל הקושי לחזור לארץ וגם בגלל העובדה שקיבלתי שם מענקי מחקר. חיפשתי במשך שנתיים משרה בארץ והתחרות מאוד קשה. גם בעלי הוא פוסט־דוקטורט חוזר, והוא לא חזר עם משרה. היינו צריכים להחליט אם להישאר בארה"ב עם שתי משרות או לחזור לארץ עם משרה אחת. מה שהכריע מבחינתנו היה הזיקה למולדת ולכן כל שאר הדברים כמו משכורות ותנאי מחקר התגמדו, אבל אני מכירה הרבה אנשים שהחליטו להישאר בחו"ל בסיטואציה שלנו. הרבה אנשים לא בורחים מישראל, אלא פשוט נוסעים לחו"ל באופן טבעי כדי להתקדם ולא מצליחים לחזור ויש לזה כמה סיבות - חוסר האיזון בין הארץ לחו"ל מבחינת התנאים, האפשרויות המקצועיות והקריירה, וסיבות אישיות".

"התקציבים בירידה"

"תקנים ותקציבים הם תנאי מינימלי", מסכים גם קלמן. "עם זאת, גם אם יש אפשרות להגדיל את מספר התקנים, אני לא כל כך רואה אפשרות במודל התקצוב הנוכחי של האוניברסיטאות להשיג הרבה יותר תקציבי מחקר. התקציבים לאקדמיה הישראלית נמצאים כל הזמן בירידה, יש מקומות שבהם אפילו התקציב לספריות מידרדר".

"אקדמיה היא עסק בינלאומי ולכן האוניברסיטאות צריכות להיות פתוחות לכניסה וליציאה", אומר בנינגה. "האוניברסיטאות מאז ומעולם שלחו אנשים החוצה וקלטו אותם בחזרה, ואם רוצים מערכת אקדמית עם מוניטין בינלאומי חייבים לשמר את המודל הזה. בכלל בעולם יש לא מעט מדענים שנוסעים לארה"ב כדי ללמוד ולא כולם חוזרים, זה די טבעי.

"עם זאת אני מסכים שאף אחד לא יחזור לישראל בגלל המשכורות, הן בהכרח יותר נמוכות והתנאים כמעט תמיד פחות טובים. ניתן לזקוף לזכות ישראל את העובדה שהרמה האקדמית טובה וגם את העובדה שזה הבית. עם זאת, הכשל של האקדמיה הישראלית הוא לא רק במתן משכורות ראויות. יש כאן בעיה של תנאי מחקר, מעבדות וגם בעיה של תפיסת החברה את האקדמיה".

"לא רק משכורות"

"הפיתוי להישאר בחו"ל גדול מאוד. אחד השיקולים העיקריים שלי לחזרה הוא העובדה שחיכתה לי משרה", מספרת פופובצר. "היו לי ולבעלי הצעות רבות להישאר והתלבטנו, אבל ידענו שאם לא נחזור בנקודת הזמן הזאת כבר יהיה קשה מאוד לחזור. רוב אנשים היו שמחים לחזור לארץ למרות העובדה שיש יותר אפשרויות בחו"ל ולמרות הפיתוי הכלכלי. אם האקדמיה הישראלית היתה מספקת אפשרות לחזרה, גם אם היא קצת פחות טובה מחו"ל, אנשים טובים היו שמחים לחזור, אבל צריך לתת לאנשים הללו משהו. משרה או מעבדה זה המינימום ההכרחי".

"אני לא מאמינה שמשכורת תהיה משהו שתשאיר אנשים בחו"ל", אומרת בן יהודה. "המשכורת בישראל לא נתונה לוויכוח. באותה דרגה אקדמאים משתכרים פחות או יותר אותו הדבר, ומרבית האנשים שאני מכירה היו מוכנים להתפשר. שיקול מכריע יותר בעבור מרבית הדוקטורנטים הוא תנאי המחקר, הציוד, התקציב וכמובן המשרה - היכולת להיקלט כחבר סגל במוסד אקדמי. יש אוניברסיטאות שבהן אפילו התנאים הפיזיים ירודים ואין יכולת פיזית לקלוט אנשי סגל חדשים ולתת להם חדרים או מעבדות".

לדברי בנינגה, המקור לבעיה מצוי בדרך התקצוב של המערכת האקדמית: "הייתי דקאן ארבע שנים, בכל שנה שינו לי את התקציב. אי אפשר לתכנן כך לטווח ארוך. האשם נופל לדעתי על המדינה. הממשלה מסתכלת על המערכת האקדמית דרך העיניים של בכירי האוצר. הם תופסים את האוניברסיטאות כבתי ספר. אנחנו באקדמיה תופסים את עצמנו בעיקר כמקום למחקר. האוניברסיטאות הן תעשייה של מחקר שברמה הכי גבוהה שלו מזין את התעשייה הישראלית עם פטנטים, הייטק ותעשייה, אבל המדינה לא תופסת אותנו ככה, ובדרך כלל אנחנו חשופים להתקפות בנושאי ההוראה, כאילו כל מה שקורה באוניברסיטאות הוא הוראה".

אחת ההמלצות של ועדה ממשלתית היתה להשקיע 1.6 מיליארד שקל בחמש שנים. סכום כזה יחולל שינוי?

"500 אלף שקל לאדם לשנה זה מספיק כדי לאפשר לו גם משכורת ראויה וגם תנאי מעבדה. 1.5 מיליארד שקל בחמש שנים מחזירים בקלות 300 איש בשנה", אומר בנינגה.

"תקציב כזה הייתי מחלק באופן הבא: חצי מהכסף לתקציבי מחקר, רבע ליצירת משרות חדשות ורבע למשכורות", אומר קלמן. "בריחת מוחות היא סימפטום של בעיה עמוקה בהרבה והיא שנים של הזנחה בהשכלה הגבוהה בישראל", הוא מוסיף. "חוקרים טובים מלמדים סטודנטים טובים וזה הדיבידנד שלנו כמדינה. המדינה צריכה להבין ששילוב בין הוראה למחקר נותן דיבידנדים מיידיים".

"בסוף אנחנו קולטים לא מעט אנשי סגל חדשים וצעירים מדי שנה, ולכן אני בעיקר מודאג מהזלזול המתמשך באוניברסיטאות המחקר מהפרספקטיבה של האוצר ושל הממשלה. אני חושב שיש זלזול בייעוד האמיתי שלנו וזה עוד ייפגע מאוד בעתיד. מי שהשקיע במדענים לפני 20–30 שנה ידע שזו השקעה לטווח ארוך ובאמת זכינו אחרי עשרות שנים בפרסי נובל, אבל אם לא נשקיע היום, אנחנו לא יוצרים את פרסי הנובל של מחר, ולכן אסור להיות יותר מדי תועלתני בהשקפה. במקום זאת עלינו להסתכל על השקעה במערכת האקדמית כהשקעה לטווח ארוך, גם בחוקרים, גם בסטודנטים וגם בציבור".

הוועדות הממשלתיות

בשלהי כהונתו הקים ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט ועדה בין משרדית להחזרת מוחות בורחים לארץ. המנדט שניתן לוועדה שיזמה המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי (מולמו"פ) היה להכין תוכנית רב־שנתית להחזרת אקדמאים לישראל בשלושה תחומים עיקריים - תעשייה, אקדמיה ומגזר ציבורי.

המלצות הוועדה שבראשה עמד חיים רוסו, מנכ"ל חברת אל־אופ של אלביט מערכות פורסמו בקיץ האחרון. הוועדה העריכה כי פרויקט חומש לבלימת בריחת המוחות ולהחזרת אקדמאים ארצה יעלה למדינה 1.6 מיליארד שקל, בסכום הזה העריכו חברי הוועדה ניתן להחזיר לפחות 500 איש לישראל. הוועדה המליצה לממשלה לעזור לחוזרים בקליטה ולתגבר את מנגנוני המדען הראשי והחממות הטכנולוגיות כדי שיקלטו את החוזרים, אולם עד כה טרם נהפכו ההמלצות לתוכנית מחייבת.

התוכנית הזו איננה הראשונה וכנראה שגם לא האחרונה בשורה של תוכניות להחזרת מוחות לישראל, מרביתן לא יצאו בסופו של יום לפועל. בתחילת 2008 הודיע גם משרד התמ"ת בראשות השר אלי ישי על הכנת תוכנית דומה. בתוכנית של ישי המליצה הוועדה על הקמת אתר אינטרנט שירכז משרות והזדמנויות עסקיות בישראל, על מימון משלחות של נציגי המדינה לחו"ל לאיתור מועמדים פוטנציאליים לחזרה ועל הגדלת הסיוע למדענים חוזרים באמצעות המדען הראשי.