בשנת 2006 זכה פרופ' אדמונד פלפס בפרס נובל לכלכלה על תרומתו להבנת הקשר בין השפעות קצרות טווח לארוכות טווח במדיניות כלכלית, בעיקר בתחום יחסי הגומלין בין אבטלה לאינפלציה, ובין צריכה עכשווית וצריכה עתידית. פלפס, שתחום התמחותו העיקרי הוא מאקרו־כלכלה, הדגיש את האיזון בין האינפלציה לאבטלה כאחד העקרונות החשובים ביותר ביצירת רווחה כלכלית לאורך זמן. פלפס הדגיש את החשיבות של הציפיות בשוק ויכולת השימוש במידע חלקי הקיים בשווקים לצורך קביעת השכר והמחירים במשק, וטען שבטווח הארוך שיעור האבטלה לא משפיע על האינפלציה.

לדבריו, עלייה מהירה באינפלציה גורמת לשחיקה זמנית של השכר הריאלי, שבעקבותיה עולה באופן זמני הביקוש לעבודה, והאבטלה יורדת. אך לאחר תקופה

למעשה ניפצה התיאוריה של פלפס את המודל הקיינסיאני, לפיה יכולים הממשלה והבנק המרכזי לייצב את שיעור האבטלה באמצעות מדיניות פיסקאלית או מוניטרית השולטת על רמות הביקוש המצרפי במשק. "זו תחושה אדירה של שביעות רצון", אומר פלפס על הזכייה. "כשקיבלתי את הפרס, הרגשתי שסוף סוף מכירים בעבודה שלי, אף שלאורך הדרך הרגשתי שדווקא אין לי מזל בכלל, כי לקח הרבה זמן עד שהכירו בתרומת המחקרים האקדמיים המוקדמים שלי".