דרושה: מהפכה אזרחית

עד אמצע שנות השבעים צמחה ישראל מהר יותר מארצות העולם המפותחות והיתה במגמה של סגירת פערים. גם לאחר מכן, למרות שנתוני התמ"ג הרשמיים אינם מצביעים על המשך סגירת הפער היחסי, אפשר להבחין במגמת שיפור ניכרת. מספיק להשוות את מגוון המוצרים בכל סופרמרקט אז והיום, לבחון את השימוש בנייר ובמוצריו (חיתולי נייר היו בשנות השבעים מותרות מטורפים), להיזכר במשאיות הישנות שפלטו עשן שחור, בתנאי הבטיחות בעבודה ובהיעדרו של מיזוג האוויר. בשנות השמונים תושבים חוזרים מחו"ל עוד הביאו איתם מקרר, תנור ומכונת כביסה בגלל העלויות העצומות של המסים והמכסים שהוטלו אז בארץ על מוצרים אלה. כל זה עבר מן העולם, תודה לאל. אבל כפי שמראים הנתונים, בשנים האחרונות אנחנו רצים מהר רק כדי לדרוך במקום.

השינוי לחיוב שחווינו אז היה אמנם בחלקו תוצאה של תוכנית הייצוב הממשלתית למלחמה באינפלציה מ־1985, אך אליה התלווה גם שינוי תרבותי יסודי. בעקבות הוזלת מחירי הטיסות החלו ישראלים רבים לנסוע לחו"ל, והגינוי העצמי של התייר הישראלי המכוער, הקולני והבלתי מנומס חולל תהליך חשוב של שיפור בהתנהגות. הגלובליזציה והחשיפה לנורמות ההתנהגות בחו"ל הובילו גם לשיפור השירות במסעדות, בחנויות, בבנקים ואפילו במוסדות ממשלתיים כאן.

קשה לצעירים של היום להבין את מצב השירות ששרר כאן אך לפני כמה עשורים. בחנויות בגדים עשו טובה אם התפנו אליך, וגם אז בפנים חמוצות. בירושלים ידועה היתה מסעדת טעמי, שבה בעל הבית, גבר ענק ומפחיד, היה צועק על לקוחותיו "לבלוע, לא ללעוס!" כדי שיפנו מהר את מקומם. בכלל, באותם עשורים רווחת הפרט לא נחשבה, החיים היו קשים, וכך היה צריך להיות. התרבות היתה של הקרבה, ואם דרשת לעצמך משהו, מיד מילאו אותך ברגשות אשמה: הוריך, דודיך וגם החברה והמדינה.

מאז, החשיפה הכלכלית לחו"ל הכריחה את הישראלים ללמוד את אורחות העמים המפותחים כדי להתחרות בהם. הצלחנו בכך עד כדי כך שמנוע הצמיחה של המשק הוא עתה היצוא, שמהווה כ־45% מהתוצר. אם כך, מדוע בכל זאת איננו שם? יש לכך תשובות רבות, בהן חולשת הסקטור הציבורי, שלא התפתח כמו הסקטור הפרטי. קל לזהות את ירידת החינוך, המחנק בתקציבי האוניברסיטאות והפיגור בתשתיות מים, חשמל ורכבות.

אולם הצעתי היא דווקא לא לצפות מהממשלה לחולל את השינוי. ביום ההולדת ה־61 של ישראל, אני מציע לייצר במו ידינו את המהפכה הבאה בתרבות העשייה הישראלית - להתייחס ברצינות רבה יותר לעבודתנו, ולצפות גם מאחרים להתייחס אלינו כך.

קחו לדוגמה את כבישי הארץ: למי שנוסע בכביש 70 מיגור ורוצה להגיע לכביש חוצה ישראל צפויה נפילה במלכודת שהשילוט טומן לו (עבדכם הנאמן נפל בה פעמיים): אחרי יקנעם ממשיכה הדרך ונהפכת לכביש ואדי מילק, המוביל לכביש החוף, בלא לתת שום אות וסימן לצומת החסר. מביני דבר יודעים שכדי להגיע לכביש חוצה ישראל צריך לפנות לכביש 722 לטבריה ונצרת, ורק אחריו תופיע לפתע הפנייה החסרה. ואם תאמרו שזה קורה בפריפריה ולא במדינת תל אביב, סעו בבקשה באיילון דרומה וחפשו את היציאה של ארלוזורוב לרכבת צפון, מרכז תחבורה ראשי לכל הדעות. היא לא קיימת. אם זה היה קורה בארצות הברית, השלטים היו מזהירים אתכם שלוש פעמים מראש שאין שם יציאה, ושיש לצאת דרך מחלף ההלכה שמצפון לארלוזורוב.

בחרתי בדוגמת השילוט משום שהיא אינה כרוכה בהוצאות נוספות, אלא רק בתשומת לב, במקצועיות ובהקפדה על פרטים. זהו אך ורק עניין של תרבות וערכים. אם חפצי עצמאות אמיתית אנחנו, החופש והאינדיבידואליזם צריכים להיות מחוברים לאתוס של גאווה מקצועית. ההצלחה צריכה להימדד לא רק בכסף, אלא גם בגאווה ממעשי ידינו. עלינו לקבוע רף גבוה של דרישה מעצמנו.