רופא אחד אחראי על 400 אלף ילדים: "התפקיד הזה הוא בין כלא לבין כלב עם רצועה"

שעות ספורות לאחר שהממשלה תצביע היום על השקעת כחצי מיליארד שקל בשיקום מערכת הבריאות הציבורית יסיים ד"ר זאב סוניס עוד משמרת ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים לגליל המערבי בנהריה. סוניס (57) ייסע לביתו בכפר ורדים ויארוז את מזוודותיו לקראת החופשה שאליה הוא יוצא מחר. החופשה בת שלושת השבועות של ד"ר סוניס, היא הראשונה שהוא לוקח מאז שהקים את המחלקה שהוא עומד בראשה לפני 12 שנה, וגם כדי לצאת אליה הוא נדרש לקבל אישור מהנהלת משרד הבריאות.

הכספים שעליהם תצביע הממשלה יושקעו בהוספת תקני מיטות ורופאים וגיבוש תמריצים שיעודדו רופאים צעירים לעבוד בפריפריה ובמקצועות במצוקה, כמו הרדמה, טיפול נמרץ ונאונטולוגיה (רפואת יילודים ופגים). עד שתגובש תוכנית התמריצים יישאר ד"ר סוניס הרופא היחידי בתחומו במשרה מלאה באזור הגליל. ומאחר וממועד סיום ההתמחות יחלפו שנתיים עד שרופא יסיים התמחות על במקצוע כמו טיפול נמרץ ילדים, נכונו לו עוד כמה שנים של בדידות מקצועית.

""אחרי 12 שנה שאני פה, הרבה פעמים אני מרגיש כלוא", אומר ד"ר סוניס. הבן שלי, שמשרת בשריון, נשאר שבת ברמת הגולן ואני אמור להיות כונן בבית החולים. רציתי לקחת את המכונית לכמה שעות, לקפוץ אליו להביא לו משהו לאכול, ולחזור לבית החולים. אבל בשביל זה אני צריך לעשות מהפכות כדי שמישהו יוכל לתת לי גיבוי. בת הזוג שלי רוצה שנלך להצגה ובשביל זה אני צריך לסדר כוננויות חודש מראש. אני צריך לבצע מניפולציות אדירות רק כדי לנסוע לשמוע קונצרט בתל אביב. אתה פשוט מרגיש כלוא".

למה הכוונה במניפולציות?

"אני צריך לחפש מישהו שיש לו ההכשרה הבסיסית הדרושה כדי לתת לי גיבוי. בדרך כלל מדובר ברופאי טיפול נמרץ מבוגרים או הרדמה, או מישהו שנמצא בהליך התמחות בטיפול נמרץ ילדים. אם מצאתי, אז צריך למצוא גם מישהו שיחליף את הרופא שמחליף אותי. אתה מרגיש כמו בתוך בית כלא. אני כבר לא ילד".

ד"ר סוניס כסימפטום לתחלואה במערכת הבריאות

הסיפור של ד"ר סוניס עלול להיות סיפורן של יחידות רפואה רבות בישראל. המחסור ברופאים בתחומו, שקיים במקצועות רפואה נוספים, צפוי לגבור בשנים הקרובות אם לא תמצא דרך אמיתית לכוון רופאים נוספים לבצע בחירה דומה לשלו, שההיגיון הכלכלי מאחוריה נראה לקוי - להתמחות במקצוע קשה, שהעומס הנפשי בו גדול ושעות העבודה מרובות. לכך מתווספת הבעיה למשוך רופאים לפריפריה, היכן שתנאי שכר רחוקים ממה שמרוויחים עמיתיהם במרכז הארץ, שמסוגלים לעסוק בשעות אחר הצהריים ברפואה פרטית רווחית.

מנהל בית החולים בנהריה ד"ר מסעוד ברהום אומר כי בעוד שלבתי החולים במרכז הארץ יש קרנות מחקר המאפשרות להם למשוך רופאים באמצעות שכר נוסף, תקציבי הקרנות בפריפריה מצומצמים ביותר. כך נשאר ד"ר סוניס לבדו. מאז שהוקמה היחידה בראשה עומד סוניס הרופאים שעבדו לצידו במחלקה לא היו בעלי התמחות בטיפול נמרץ ילדים. "הראשון היה מומחה בהרדמה, השני בהרדמה וטיפול נמרץ מבוגרים, הרופאה שעבדה איתי עד לא מזמן היא רופאה מרדימה", הוא אומר. "מכיוון שאני היחידי במחלקה שממוחה בתחום זה מחייב אותי להיות רוב הזמן בכוננות. אני עושה 20 כוננויות בחודש. עומס סביר של כוננויות במחלקת טיפול נמרץ זה 10 כוננויות בחודש, כפי שקורה בבתי החולים הגדולים האחרים. אם אתה מצליח לרדת ל־7–8 כוננויות בחודש זה נהדר. לשם השוואה, בוונקובר, שם עשיתי את ההתמחות שלי, היו 6 כוננויות בחודש".

חדר ניתוח. "לא הייתי ממליץ על רפואה, זה לא מקצוע טוב"צילום: בלומברג

 

איך נראה סדר היום שלך?

"כמה דקות לפני 8:00 בבוקר אני מגיע לבית החולים, ויחד עם הרופא התורן אני עושה סבב אצל החולים וממשיך ליום עבודה של טיפול בחולים, השתתפות בוועדות החייאה ופעילויות טיפול אחרות. כל 10 דקות מתקשרים אליי מהמחלקה לגבי טיפול בילדים, הגעה לביצוע פרוצדורות מורכבות וללמד רופאים צעירים יותר. זה יום עבודה מלא. לקראת הסוף עושים שוב סבב חולים עם הרופא התורן שיהיה בערב ובלילה, והחל מ־16:00 אני בכוננות. אם אני לא כונן אז אני כונן־על, כי אין אנשי טיפול נמרץ ילדים נוספים ואני צריך להיות זמין לפתירת בעיות שונות בטלפון אבל לא צריך להיות זמין פיזית. הימים האלה שבהם אני כונן־על, הם 10 ימים בחודש שבהם אני יכול לנשום".

מה קורה ב־20 הימים האחרים?

"אתה צריך להיות זמין פיזית מ־16:00. כמעט תמיד אני מגיע לפה בערב לביקור. כשאני בבית בין לבין אני עובר על חומרי מחקר. לפעמים צריך לחזור שוב בלילה. כל הזמן אני צריך לשמור על טווח של 25–30 דקות נסיעה מבית החולים".

"כן, מתמחה ברפואת ילדים, לא בטיפול נמרץ ילדים. במקרה הטוב אתה מקבל 2–3 טלפונים בלילה. אין לך שינה רצופה במשך 20 לילות בחודש. ויש מצבים שאין ברירה ואתה חוזר לבית החולים. אתה נמצא במצב שהוא בין כלא לבין כמעט כמו כלב עם רצועה, כי יש לך טווח מסויים שאתה יכול להסתובב בו ואם רוצים אז מושכים אותך בחזרה".

מה קורה אם ישנה מתיחות בטחונית?

"במלחמת לבנון השנייה ישנתי פה וגרתי פה 24 שעות ביום. פה ושם או שהתקלחתי בבית החולים או שהרבצתי קפיצה להתקלח בבית.

ואם אתה חולה?

"ברוך השם זה לא קרה. אם אני שובר את הרגל מחר אני לא יודע מה קורה, בחיי שאני לא יודע מה קורה. בפעם היחידה שהייתי קצת חולה באתי לאחד מהחבר'ה פה וביקשתי שישימו לי אינפוזיה כדי שלא אתייבש, והמשכתי בעבודה. זה לא כיוון שאני גיבור גדול. אני הקמתי את היחידה הזו, זה לא כאילו אני סתם בא לעבוד. לפני כמה שנים הציע לי בית חולים גדול במרכז הארץ לבוא ולנהל שם את היחידה. סירבתי בגלל הקשר המיוחד שלי ליחידה כאן. אם אני הולך מכאן זו נטישה, לא פחות. יש פה רגש".

ד"ר זאב סוניס. "אני משתכר טוב, אבל זה בגלל שאני עובד כל כך הרבה"צילום: דורון גולן

"רופאים צעירים מעדיפים מקצוע כמו פלסטיקה"

"התשלום ברפואה בנוי כך ששכר היסוד הוא נמוך והרופא מקבל תוספת עבור כל עבודה נוספת, בעיקר כוננויות ותורנויות וכדומה", מסביר ד"ר סוניס. "כשעושים 20 כוננויות זה מנפח. אני משתכר טוב, אבל זה בגלל שאני עובד כל־כך הרבה. תאמין לי שאני מוכן לרדת חזרה, ושיהיה לי פה עוד מומחה".

למה אין עוד מומחה?

"כי זו פריפריה וכי מדובר במקצוע שרופאים לא פונים אליו. חבר שלי, שהוא רופא ותיק בטיפול נמרץ ילדים, הולך להקים יחידה חדשה באחד מבתי החולים במרכז הארץ והוא לא מוצא רופאים. למה? כי עומס העבודה של רופאים שעובדים בטיפול נמרץ ילדים הוא כזה שלא מאפשר להחזיק קלניקה פרטית משמעותית, והשכר בבית החולים הציבורי הוא לא מי יודע מה. זה לא גניקולוג, פלסטיקאי או רופא עיניים.

"לכן, רופאים צעירים לא מוכנים לעסוק במקצוע הזה, שדורש הרבה, עם המון שעות עבודה וכוננויות ותורנויות מאוד פעילות. אנשים רוצים מקום שיותר קל להיות בו רופא ולהתמחות בתחום שיכולות ההכנסה מעבר לבית החולים הן הרבה יותר גדולות. עכשיו תכפיל את זה בעובדה שזו פריפריה, והנגישות לחיי תרבות וכדומה היא לא פשוטה. אתה מבין למה לא רוצים לעבור לגור כאן? אם יש מצוקה של טיפול נמרץ ילדים בכל הארץ, אז בפריפריה המצוקה גדולה שבעתיים. וזה למרות שיש כאן איכות חיים אחרת, אפשר לקנות בית במחיר זול הרבה יותר ממרכז הארץ ויש גם יתרונות רבים אחרים".

רופאים רבים מדורך אומרים שהרופאים הצעירים לא מוכנים להשקעה שאתם הייתם מוכנים לה. אולי זו נוסטלגיה?

"לא. רופא שכבר מוכן לעבוד באיזור הזה רואה שהתורנים במחלקת ילדים עושים 10 תורנויות בחודש. הייתה לנו פה רופאה שאמרה לנו 'מה אני צריכה את זה, אני אלך להית החולים כרמל בחיפה ואעשה 5 תורנויות'. המוכנות של דור הרופאים הצעיר להשקיע נעצרת כבר ברפואת ילדים, עוד לפני שנכנסים להתמחות־על כמו טיפול נמרץ ילדים. היום אנשים יכולים ללכת למקצוע כמו אורתופדיה, שם עובדים מאוד קשה בבית החולים אבל אז בקליניקה הפרטית עושים הרבה כסף. אני לא מאשים אותם, העולם השתנה. יש תחושה של די".

"לא הייתי ממליץ היום על רפואה. זה לא מקצוע טוב"

בחדר הצבעוני והקטן בו ממוקמת היחידה שמנהל ד"ר סוניס ניצבות שש מיטות. שלוש אחיות ורופאה תורנית נעות כל העת בין הילדים והמכשירים הרבים שמאחוריהם לבין שולחן עמוס בתרופות ובניירת. קשה לא לראות עד כמה גאה ד"ר סוניס בהתרחשות. אפשר להאמין לו כשהוא אומר שאם תלוש השכר היה מאפשר לו הוא היה מוותר על העבודה כרופא עצמאי בשעות אחר הצהריים במרפאה של קופת חולים מכבי.

"ההסתדרות הרפואית רוצה לתת לרופאים אפשרות לקבל מעמד של 'פול־טיימר' - לקבל משכורת אחת מכובדת מבית החולים תוך התחייבות שלא לעבוד באופן פרטי. אם זה קורה, אני מודיע לך שמחר בבוקר אני מוותר על הקליניקה הפרטית שלי. תן לי שכר מתאים ואני אעשה פה את 8 שעות העבודה שלי, את הכוננויות ואת כל מה שעוד צריך", הוא אומר. להערכת ד"ר סוניס, אם ההצעה של ההסתדרות הרפואית תקרום עור וגידים, לצד הוספת תקני רופאים שיורידו את העומס מהעובדים הקיימים, בתוך שנתיים יעלה מספר רופאי הילדים שמתמחים בטיפול נמרץ ילדים. "השאלה היא האם ההטבות שייתנו יישארו בתוקף, כי המדינה יודעת יפה לשחוק הטבות כאלה. אם רופא הילדים יראה שהוא שווה להייטקיסט ויכול לחיות בכבוד ולפרנס משפחה בכבוד אז הוא יבחר בהתמחות־על של טיפול נמרץ ילדים".

לטענת ד"ר סוניס, רעיון הרופא במשרה מלאה יפתור את הבעיה הקשה עימה מתמודדים מנהלי מחלקות כמוהו, של למצוא רופאים מתאימים. "היו כמה מומחים מהדור שלי או צעירים יותר שהלכו להתמחות בצפון אמריקה וחזרו", הוא אומר. "אנשי טיפול נמרץ ילדים ישראלים רבים נשארו בארה"ב. אין להם עניין לחזור לארץ. רופא טיפול נמרץ ילדים מתחיל בארה"ב משתכר 250 אלף דולר לשנה. אפשר לחיות לא רע שם עם סכום כזה, אבל יש עוד חלוצים וציונים. יש אנשים טובים בארץ, גם אם יש כאלה שהרימו ידיים ונסעו. לא חייבים משכורת כזו בשביל להישאר כאן אבל צריך לנשום, בטח שלא להגיע למצב בו הנהלת משרד הבריאות צריכה לאשר את היציאה שלך לחופש, לכל השדים והרוחות".

"אני לא רוצה שהילדים שלי יחוו את צורת החיים שלי. גם אם אני משתכר יפה זה תמורת חיים בבית כלא, שלא לדבר על חיים כמו כלב עם רצועה. לא הייתי היום ממליץ על רפואה, זה לא מקצוע טוב".