בנק המטרות של כלכלני צה"ל מתעדכן במשבר: "אנו לא יכולים לייעל את עצמנו לדעת"
כלכליסט כינס את מנהלי מחלקות התקציב הגדולות בצה"ל כדי לדון בהתנהלות הכספית של אחת המערכות הגדולות במדינה. לא במפתיע, הדיון חזר בכל פעם לנושא שהכי מציק להם - הביקורת הציבורית על תנאי אנשי הקבע
"צה"ל הוא ארגון ענק ולהנחיל בו שינוי תרבותי זה קשה", אומר סא"ל חיים עמרני, ראש אגף התקציבים של פיקוד צפון, בפתחו של פאנל "כלכליסט" שכינס את מנהלי מחלקות התקציב הגדולות בצה"ל, המרכיבות את אחת המערכות הגדולות במדינה - מערכת הביטחון.
הפאנל, שנועד במקור לתאר את האופן שבו מנוהלים תקציבי הענק של היחידות השונות, גלש במהרה לדיון סוער ונוקב בנושא הביקורת הציבורית על מה שמכונה "החיים הטובים" של אנשי הקבע. "אנחנו לא גונבים את הקופה הציבורית ולא משתמשים באיום האיראני", ביקשו להסביר משתתפי הפאנל, המנהלים במצטבר יותר מ־10 מיליארד שקל, תוך שהם מנסים להדוף את הביקורת המוטחת בהם על הפנסיה המוקדמת, המשכורות הנדיבות ותנאי השירות במפקדות הצבא.
בפאנל השתתפו: סא"ל שלמה כהן, ראש ענף תכנון וכלכלה במז"י, אל"מ מאיר בן צוק, ראש מחלקת תכנון וכלכלה בחיל הים, אל"מ איל הנס, ראש מחלקת תכנון ותקציבים באט"ל וסא"ל חיים עמרני, ראש ענף תקציבים בפיקוד מרכז.
"ההסתכלות עלינו היא מאוד צרה"
"הכותרות נגדנו הן פופוליסטיות", אומר אל"מ איל הנס, ראש מחלקת תכנון ותקציבים באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה של צה"ל, המנהל מדי שנה תקציב של 6.5 מיליארד שקל - גבוה בהרבה מתקציבם של משרדי ממשלה רבים. "הביקורת היא בדרך כלל לא על תנאי השירות של הלוחמים אלא על אלה של אנשי המטה, אבל חשוב לזכור שבכל ארגון יש את גורמי הייצור ואת ההנהלה. גם הכלכלנים וגם המשפטנים הם חלק מצה"ל. הרבה מאוד תהליכים בצה"ל הם קודם כל תולדה של חשיבה כלכלית.
"מבקרים אותנו על נסיעות לחו"ל ועל משכורות גבוהות, אבל המציאות היא שאני לא נסעתי לחו"ל בשנתיים האחרונות על חשבון הצבא, אני עובד לא פחות ואולי אפילו יותר קשה מחבריי באזרחות. אני לא רואה אף אחד מהמקבילים לי עושה תורנויות לילה. ההסתכלות עלינו היא צרה מדי", אומר הנס. "באוצר יושבים בסך הכל אנשים טובים, אולי צעירים מדי אבל טובים. הייתי מקבל אותם אליי בשמחה לעבודה כלכלית, אבל האם הם מבינים את תפיסת הביטחון של צה"ל והנגזרות שלה? לא", הוא אומר ומכוון למקור הביקורת העיקרי על תקציב הביטחון - משרד האוצר.
"בשנים האחרונות", אומר עמרני, המנהל תקציב של 1.1 מיליארד שקל, "היחידות עברו לנהל את תקציבן בעצמן כיחידת רווח והפסד. בסופו של יום אנחנו אלה שמנהלים את תקני כוח האדם, את תמרוץ הנגדים, את שיפור תנאי השירות ואת איוש המשרות, ואנחנו מנסים לעשות זאת תוך חיסכון מרבי, אבל חשוב לזכור שמדובר בשינוי ארוך טווח".
איך מנהלים תקציב של יחידה לוחמת במציאות הכופה קיצוצים?
לדברי סא"ל שלמה כהן, ראש ענף תכנון וכלכלה במפקדת זרוע היבשה (מז"י), המנהל תקציב של 5 מיליארד שקל, נדרש ניהול יצירתי וחשיבה מתמדת על הוזלת עלויות. "אחרי שאנחנו משלמים שכר נשאר מעט מאוד לקיום השוטף של היחידה ולמסגרת האימונים. ואז אנחנו צריכים להגדיל את המקורות שלנו - את תקציב הזרוע - ואנחנו עושים זאת על ידי מכירת ציוד עודף למשל, או שימוש במאמנים (סימולטורים) במקום בתחמושת חיה. במקביל אנחנו גם בודקים אופציות התייעלות נוספות, למשל באמצעות ביטול האופציה לפדות ימי חופש".
בנוגע לביקורת הרבה על תנאי השירות הוא אומר: "אני בעל 16 שנים של ניסיון בניהול תקציב ומשכורתי עומדת על 13 אלף שקל נטו. יש לי שני תארים שניים. ואני לא מתבייש בזה. הבוס שלי, שעזב לאזרחות, מקבל אימייל מהמנהל שלו שמבקש ממנו לא לעבוד 14 שעות ביום כי זה יותר מדי. הלוואי שהעבודה שלי היתה מסתכמת ב־14 שעות. וכן, אני גם נוסע לחו"ל על חשבון הצבא לפעמים, ואם אני בנסיעה שלי חוסך עלויות עסקה הרי שהצדקתי את הנסיעה ואני לא מרגיש צורך להתנצל על זה. יש בציבור נטייה להסתכל על הטפל ולא על העיקר".
"צה"ל לא מנותק מהמציאות הכלכלית"
"חלק מהליכי ההתייעלות כוללים הוצאת עבודות לחברות באזרחות", אומר הנס. "כאשר אנחנו מקבלים הצעה אטרקטיבית אנחנו לא מהססים להוציא עבודות למיקור חוץ, אבל לא בכל מקום. זו תופעה כלל צה"לית, הרי הצבא גם לא היסס לנסות ולהפריט את שירותי הרפואה בקריה ובתל השומר בשביל לחסוך כסף. ביטחון הוא כנראה מוצר לא כלכלי ואנחנו מנסים לעשות ככל יכולתנו".
בהקשר זה אומר אל"מ מאיר בן צוק, ראש מחלקת תכנון וכלכלה בחיל הים, המנהל מדי שנה תקציב של כמיליארד שקל: "חשוב להדגיש שאנחנו עושים מיקור חוץ כאשר זה מביא לנו כסף, לא בכל מקום ובוודאי לא כאשר מיקור חוץ הופך להיות ייקור חוץ".
עד כמה המשבר הכלכלי משפיע על צה"ל, אם בכלל?
"צה"ל לא מנותק מהמציאות הכלכלית במדינה", אומר בן צוק. "אנחנו מתנהלים מתוך הבנה של התמונה הכלכלית היום בישראל, גם בצד המבצעי וגם במינהלי. אנחנו נפטרים משכירויות יקרות, מאמל"ח, אנחנו אפילו מוכרים חשמל לחברת החשמל, הכל כדי לעשות יותר מכל שקל. המשבר הכלכלי הוא גם טוב במידה מסוימת לנו ולכל ארגון כי צריך לחוות חוסר כדי לדעת להתייעל".
ועמרני מוסיף: "זה נכון שיש לנו תקציב מאוד גדול, אבל יש לנו גם משימה מאוד גדולה וגם מחייבים אותנו להתייעל. ועדת ברודט שבחנה את התנהלות הצבא לאחר מלחמת לבנון השנייה הציבה לנו יעד התייעלות - 30 מיליארד שקל בעשר שנים. זה 10% מהתקציב השנתי של הצבא וזה המון. אני לא מכיר שום גוף עסקי שמתייעל בכאלה סכומים".
מלחמת לבנון השנייה הותירה אצל רבים צלקת באשר ליכולת ההרתעה של צה"ל, אתם מרגישים את זה?
"מלחמת לבנון השנייה מאחורינו", אומר הנס. "מבצע עופרת יצוקה היה ההוכחה שאנחנו נותנים מענה הולם לאיומי הביטחון הניצבים בפנינו. אני מסכים שיכול להיות שנשבר משהו בתדמית של צה"ל אחרי המבצע, אבל עברנו דרך ארוכה מאז ואנחנו רואים את זה ביחס של אנשי המילואים, במשימות ובתוצאה. וחשוב לזכור שלאזן בין צורכי ביטחון לצרכים כלכליים זו מלאכת מחשבת, אנחנו מקווים שהיום אנחנו עושים את זה יותר בהצלחה מבעבר".
עמרני: "הצבא ידע לפני מלחמת לבנון שיש פער בין הרצוי למצוי בכשירות הכוחות, בציוד וביכולת המבצעית, אבל הוא לא הצליח להבקיע את שערי השכנוע לדרגי קבלת ההחלטות". מי שמקבלת החלטה על יציאה למלחמה היא הממשלה, והיא גם זאת שצריכה לדעת שבין כל המחירים של מלחמה, יש לה גם מחיר כספי".
יש תחושה בציבור שבכל פעם שמערכת הביטחון רוצה תוספת תקציבית היא מנפנפת באיזה איום נוראי. בתקציב 2009–2010 זה היה האיום האיראני. אין כאן סוג של מניפולציה רגשית כדי לקבל תקציב?
"צה"ל לא מנפנף באיום האיראני כאצטלה לקבלת עוד כספים", אומר בן צוק. "הייחוס והחיבור למציאות הכלכלית קיימים וכל אחד מאנשי הכספים שיושבים כאן גם יידע לספר כמה הוא מתוסכל מהתקציב שביקש ולא קיבל. החיבור בין צורכי הביטחון לניהול הכספים ולמציאות הכלכלית במדינה עמוק מאוד. גם קברניטים וגם אנשי כספים עוסקים בסופו של יום בניהול סיכונים. רק שפונקציית המטרה שלנו שונה - אנחנו מייצרים ביטחון ולכן אנחנו לא יכולים לייעל את עצמנו לדעת. השיקולים שלנו הם לא כלכליים גרידא, למרות מה שהמציאות הביטחונית כופה עלינו".
מי אמר תנאי פרישה?
כאן עולה עוד פעם נושא תנאי אנשי הקבע. "יש לי תחושה שכשמדברים על התקציב של מערכת הביטחון מיד עולים שני נושאים לניגוח - שכר וגיל פרישה. אנחנו שק החבטות של כולם בעניין הזה, כולל של התקשורת", אומר כהן. "כשמדברים על הלוחמים, הרוב יסכימו שגיל הפרישה הוא סביר. לגבי אנשי המטה יגידו שגיל הפרישה הוא מוקדם, אבל שוכחים שאנשי המטה שלנו הם אלה שהיו שנים רבות בשטח ואז עברו לתפקידי משרד. הצבא מתנהל אחרת מהאזרחות וכל ההשוואות ביניהם עושות לנו עוול".
בעניין זה יש תמימות דעים גורפת סביב שולחן הפאנל. "אם נשווה את צה"ל לכל שירות ממשלתי אחר - למשל שב"ס ומשטרה - נראה שהטענות של משרד האוצר נגדנו לא נכונות", אומר סא"ל עמרני. "גיל הפרישה שלנו אינו חריג משמעותית, השכר שלנו לא יותר טוב והתנאים שלנו לא יותר טובים. שוכחים שלנו, אנשי הקבע, אין בכלל זכויות של עובדים, שאפשר להעביר אותי מחר לשרת בנגב בלי שזה ייחשב הרעת תנאים או שאני אוכל למחות".
וכהן מצטרף: "משרתי הקבע הם אפילו לא במעמד חוקי של עובד. אנחנו לא יכולים להתאגד, אין לנו ועד עובדים ואין מי שמגן עלינו במקרה של פיטורים, שאצלנו זה תהליך הרבה יותר גס וחותך".
עמרני: "התוצאה היא שפחות ופחות אנשים צעירים רוצים להצטרף לשירות קבע. אני יודע שבעתיד לא נוכל להמשיך ולהביא את המוחות הצעירים והמצליחים. ואפילו אני אומר לבת שלי שבקורס קצינות - תעשי שירות משמעותי ותפרשי. הצבא מתפתח בכיוונים שלא יאפשרו לך ביטחון וקביעות".
