סגור
משבר אקלים
יוסטון טקסס זירת הנדלן
המגדלים של יוסטון, טקסס. שוקעת בקצב המהיר ביותר בארה"ב

מיוסטון ועד ניו יורק: ריכוזי הנדל"ן הלוהטים ביותר בארה"ב שוקעים באדמה

מחקר חדש של כתב העת Nature Cities מגלה כי מרכזי הנדל"ן היוקרתיים בארה"ב שוקעים באופן מסוכן עקב שאיבת יתר של מי תהום - מצב שמחמיר בשל בצורות ושינויי אקלים. יוסטון מובילה עם שקיעה של 10 מ"מ בשנה, ואחריה דאלאס, שיקגו וניו יורק. התוצאה: 34 מיליון אמריקאים בסיכון ו-29 אלף מבנים עומדים בפני קריסה

הקרקע נשמטת תחת המגדלים: הערים המאוכלסות והגדולות ביותר בארה"ב שוקעות באדמה בהובלת יוסטון טקסס, אחד מריכוזי הנדל"ן הלוהטים במדינה. על פי ממצאי מעקב של לווינים, הערים השוקעות כוללות לא רק ערים ששוכנות לאורך החופים (ובהן קיימת סכנת הצפה), אלא גם ערים באזורים פנימיים יותר של ארה"ב.
הסיבה המרכזית לתופעה: שאיבה מתמשכת של מי תהום. התוצאה: פגיעה מסוכנת בתשתיות ובמבנים, כששקיעתם הפיזית מזמנת סיכון נוסף - החמרה גוברת בסכנה לנזקי שיטפונות בשל שינוי הטופוגרפיה.
הממצאים, שהתפרסמו החודש בכתב העת המדעי Nature Cities, מגלים כי כל 28 הערים הגדולות בארה"ב, המאכלסות מעל 600 אלף איש, שוקעות באדמה, מה שמשפיע על חייהם של 34 מיליון בני אדם. חלקן שוקע בקצב מהיר יותר ועל פני שטחים גדולים יותר לעומת האחרות.
כך, יוסטון שוקעת בקצב המהיר ביותר, כאשר אזורים מסוימים שוקעים בקצב של 10 מ"מ בשנה. ברוב הערים הגדולות קיימים אזורים השוקעים בקצב מהיר יותר מ־5 מ"מ בשנה. מפות החוקרים, שנעזרו בנתוני חישה מרחוק שנאספו באמצעות לוויינים, גילו כי ב־25 מהערים נרשמו תהליכי שקיעה על פני שטח של 65% לפחות. בערים יוסטון, דאלאס, פורט וורת', שיקגו, קולומבוס, דטרויט, דנבר, ניו יורק, אינדיאנפוליס ושארלוט — כ־96% מהעיר כבר שקעו. ביוסטון, דאלאס ופורט וורת' אותר שיעור האזורים הגבוה ביותר — מעל 70%, ששוקעים בקצב של 3 מ"מ בשנה.
תופעת שקיעת האדמה מקורה בגורמים טבעיים ואנושיים כאחד. הקרקע לעולם איננה סטטית באמת, כאשר תהליכים גיאולוגיים גורמים לה להיות בתנועה מתמדת. שקיעה קרקעית קשורה לעתים קרובות לאזורי חוף, שבהם שילוב של שקיעת קרקע ועליית מפלס הים עלול להטביע ערים כמו ניו אורלינס וסן פרנסיסקו. עם זאת, על פי המחקר, התופעה איננה מוגבלת, כאמור, רק לקווי החוף ומאיימת לפגוע באזורים שונים ברחבי ארה"ב.

עשרות מיליוני תושבים בסין חשופים לשיטפונות

התופעה איננה ייחודית לארה"ב. מחקר שפורסם ב־2024 בכתב העת Science, גילה כי כמעט מחצית מהערים הגדולות של סין שוקעות עקב שאיבת מי תהום ומשקלם העצום של מבנים ותשתיות עירוניות. גם רשתות תחבורה עירונית מוסיפות משקל ומייצרות רעידות. הערים הפגיעות, הכוללות את בייג'ינג וטיאנג'ין, מרוכזות בחלק המזרחי של המדינה ולאורך החוף. בשילוב עם עליית מפלס הים, קריסת הערים עלולה לחשוף כ־10% מאוכלוסיית החוף של סין — בין 55 ל־128 מיליון איש — לשיטפונות ולנזקים בלתי הפיכים עד שנת 2120. העיר טיאנג'ין היא הנפגעת הגדולה ביותר, כאשר למעלה מ־89% משטחה שוקעים ביותר מ־3 מ"מ בשנה.
למרות הגורמים הטבעיים, בני האדם הם עדיין התורמים הגדולים ביותר לשקיעת קרקע עירונית. החוקרים מסבירים, כי 80% משקיעת הקרקע העירונית קשורים לשאיבת מי תהום, תהליך היוצר שינויים בלחץ, שגורם למערכות מסוימות להתכווץ, מה שמוביל לשקיעה. שינויי אקלים עלולים להחריף את הבעיה. כך, טמפרטורות גבוהות ובצורות קיצוניות, במיוחד במערב ארצות הברית, מייבשות את הקרקע, הנחלים והמאגרים, מה שמוביל את הרשויות לשאוב כמויות גדולות יותר של מים מתוקים מהקרקע — בין אם לשתייה או לחקלאות.
גם זלילת משאבים לשם הפקת אנרגיה מזהמת מחמירה את המצב: בטקסס, בעיה זו מסלימה עקב שאיבת נפט וגז, היוצרת כיסים ריקים באדמה. לכל אלו מצטרפת עובדה קיימת בשטח: הערים הללו נמצאות בתהליכי צמיחה והתרחבות האוכלוסייה, וביקוש גובר למי תהום יצר עומס נוסף על התשתיות, מה שעלול לתדלק עוד יותר את שקיעת הערים.
המחקר מצא כי תנועה אנכית של הקרקע כבר הציבה 29 אלף מבנים באזורים הללו בסיכון גבוה לנזק מבני, כאשר בחלוף הזמן הם עלולים להפוך לסכנה בטיחותית. כך למשל, שקיעה לא סימטרית בין האזורים יכולה לגרום לסדקים בכבישים ובבניינים. למרות שתהליך זה מתרחש באיטיות, בקצב של מילימטרים אחדים בשנה, לאורך זמן הוא עלול ליצור לחץ נוסף על התשתיות באזורים שבהם הצפות, רעידות אדמה או עליית מפלס הים כבר מהווים בעיה, בשל שינויי האקלים.
כדי להתמודד עם התופעה, החוקרים הציעו פתרונות כמו צמצום השאיבה, הגבהת פני הקרקע באזורים מסוימים, שיפור מערכות הניקוז והקמה של תשתיות ירוקות כמו ביצות, לספיגת מי שטפונות. זאת לצד שיפוץ מבנים פגיעים והגבלת בנייה באזורים הנמצאים בסיכון הגבוה ביותר. "במקום לומר שזו בעיה, אנחנו יכולים להגיב, לטפל, לצמצם, להסתגל", אמר המחבר הראשי של המחקר, ליאונרד אוהנהן, מבית הספר לאקלים של אוניברסיטת קולומביה. "אנחנו חייבים להתקדם לעבר שלב הפתרונות".