"סמטת הסיוטים": מרהיב אך מאכזב
"סמטת הסיוטים": מרהיב אך מאכזב
גיירמו דל טורו חוזר למסך בסרט ראשון מאז זכה באוסקר. ב"סמטת הסיוטים", על שרלטן שטני הנלחם בגורלו, הוא יוצר מופע מרהיב מבחינה חזותית אך מאכזב מבחינה עלילתית, ולא באמת מצליח לסחוף
גיירמו דל טורו הוא לכאורה מודל החיקוי הנערץ על יוצרי וחובבי סרטי ז׳אנר: במאי שב־30 השנים האחרונות הילך בין יצירה אישית ועצמאית לבין עבודה מסחרית נטולת אישיות עבור האולפנים הגדולים. על כל ״בלייד 2״ ו״פסיפיק רים״ דל טורו הצליח להשיג לעצמו חוזי הפקה והפצה ל״הילדים של אף אחד״, ״המבוך של פאן״ ו״קרימזון פיק״. בשני מסלולי הקריירה שלו דל טורו נשאר נאמן לסרטים אפלים, לרוב בהשראת קומיקס.
מהלך הקריירה הנבון הזה, שהציג אותו כמי שיכול להיות שחקן קבוצתי במערכת ההוליוודית, וגם יוצר בעל חזון אישי, עזר לו להפוך ליוצר אהוד בהוליווד, לבן טיפוחיהם של ג׳יימס קמרון ופיטר ג׳קסון, ולצעיר בשלישיית הבמאים המקסיקנים שכבשה את הוליווד לצד אלפונסו קוארון ואלחנדרו גונסלס איניאריטו — כל זה עזר לו לזכות באוסקר על ״צורת המים״ (2018).
עכשיו הוא מביא את ״סמטת הסיוטים״, סרטו הראשון מאז הזכייה באוסקר, ומחווה מסוגננת לפילם נואר. ממש כמו שהיה עם ״קרימזון פיק״ ו״צורת המים״, הצפייה בסרט מעלה תחושות סותרות: מצד אחד, זה סרט עם מראה מרהיב ויוצא דופן, פאר של צילום, עיצוב וסגנון. מצד שני, יותר ויותר מתגבשת התחושה שדל טורו הוא במאי של רעיונות עמוקים, שרק לעתים נדירות מדי מצליח לסחוף. יש בסרטיו משהו מאובן ומסורבל שכל הזמן מציג פוטנציאל ולא מצליח להתניע לידי מימוש. דל טורו, שוב ושוב, הוא במאי שכמעט כל סרט שלו מעורר סקרנות עצומה, ומסתיים באכזבה. ״הילדים של אף אחד״ ו״המבוך של פאן״ הם יוצאי הדופן בקריירה בת 11 הסרטים שלו.
״סמטת הסיוטים״, המבוסס על ספר וסרט משנות ה־40, הוא טקסט שתלמידי מבוא לפסיכואנליזה ייהנו לנתח. מסע אל נפשו המיוסרת של גבר שצועד בבטחה לאבדון ידוע מראש. לגבר (בראדלי קופר) קוראים סטן (על משקל שטן) והפאם פאטאל שהוא פוגש באמצע הסרט היא פסיכולוגית (קייט בלאנשט) בשם לילית (על משקל הַשֵדָה), והשניים מנסים לתעתע בעשירי ניו יורק ולגרום להם להאמין שיש ברשות סטן כוחות על־טבעיים שבאמצעותם הוא קורא מחשבות וחוזה את העתיד.
סיפורו של סטן מתחיל ביריד נודד שבו הוא עובד תחילה כסבל ובהמשך כשותף למופע טלפתיה שבו הוא לומד טריקים בימתיים, שאיתם הוא ישיק בהמשך קריירה מצליחה ויוקרתית משלו, הרחק מהבמות העלובות של הקרנבל. אבל המקום הזה הוא שממסגר את הסרט, מעניק לסיפור את האווירה הגרוטסקית שלו, ומאפשר לגיבור להציץ אל הגורל הבלתי נמנע שלו. זה גיבור טראגי שמגלה את הכישרון שלו בהעמדת פנים ואחיזת עיניים, והופך מאדם ללא ביוגרפיה לכוכב במה, לשחקן במשרה מלאה שצריך להמציא לעצמו דמות, לשטות בעולם ולגלם כל הזמן תפקיד אחר: מול אשתו, מול המאהבת שלו ומול הקהל שלו. ולאשליה הזאת יש זמן קצוב, כי בעולם הזה שכולו מבוך מראות, מתברר שכולם משטים בכולם והנצלן בסיבוב הראשון יהיה הקורבן בסיבוב הבא.
לצד האכזבה מסרטיו של דל טורו, צריך לומר בכנות שהזמן מיטיב איתם, והאפשרות להיתקל בכמה מהם מחדש בערוצי הסרטים והסטרימינג יוצרת חוויית צפייה שבה אפשר לדגום רק את הקטעים הטובים מסרטיו. ״קרימזון פיק״, למשל, אכזב בקולנוע והתגלה כסרט שכיף להיתקל בו בטלוויזיה. וכך גם עשוי להיות עתידו של ״סמטת הסיוטים״, שלמעשה בנוי משני חצאים שונים לחלוטין, שהחיבור ביניהם מתסכל. צפייה חוזרת, שבה אפשר לעצור באמצע או להריץ קדימה, תגלה שיש כאן חצי סרט לא רע, שמחובר לחצי סרט בינוני. ביחד, בקולנוע, למשך שעתיים וחצי, הפילם נואר המינורי הזה שמתחזה למשל על יצר הרע, על שדים ושטנים בשר ודם, נראה יומרני. בסופו של דבר ייזכר כניצחון הצורה על התוכן.
