מרטין סקורסזה - שור זועם שלא מוכן להפסקות אש
"מיסטר סקורסזה", הסדרה התיעודית המופתית על הבמאי הגאון, מציגה קריירה בת 55 שנה שהיא רכבת הרים של הצלחות וכישלונות. הבמאית רבקה מילר יוצרת דיוקן של יצירה וטירוף, שעושה חשק אדיר לשוב ולצפות בסרטיו של סקורסזה, וגם להתפייס איתם
התנאי הראשון לעשיית סרט תיעודי על אדם הוא להשיג גישה לנושא או לאיש שעליו הסרט. על הבמאי האמריקאי מרטין סקורסזה נעשו כתבות רבות, ואף סרטי תעודה צנועים יותר, לא כולם נעשו בשיתוף הפעולה שלו ובהסכמתו. לכן, ההישג הגדול הראשון של רבקה מילר עם הסדרה התיעודית בת חמשת הפרקים שהיא יצרה, ״מיסטר סקורסזה״ (אפל TV), הוא העובדה שהיתה לה גישה לאיש, לשותפיו ליצירה ולחיים ולארכיון הביתי שלו. הגיוני שסקורסזה בטח במילר עם סיפור חייו, היא מכירה אותו היטב ומקרוב. מילר היא בת זוגו של דניאל דיי־לואיס, ששיחק בשניים מסרטיו של סקורסזה (״עידן התמימות״, שלא מוזכר בסדרה אפילו במילה, ו״כנופיות ניו יורק״, שחלק נכבד מפרק חמש מוקדש לו). והיא גם בתו של המחזאי ארתור מילר. וחוץ מזה היא גם במאית נהדרת בזכות עצמה, ונראה שסקורסזה בטח בה לחלוטין עם כמה רגעים של חשיפה אישית גדולה. סקורסזה הוא הרי גם דוקומנטריסט נהדר ותיאורטית היה יכול לעשות את הסרט הזה בעצמו.
יש המון מעלות בסדרה הנהדרת הזאת אבל מה שהופך אותה לכה מרשימה היא העובדה שיש בה כנות גדולה מצד מושא הסרט, מיסטר סקורסזה בעצמו. לא פעם, אנשים שעושים עליהם דיוקנאות תיעודיים חסרים את המודעות העצמית הנדרשת לניתוח אישי רטרוספקטיבי, או שהם מעדיפים לנער מעל עצמם את מה שאחרים כתבו ואמרו עליהם ולהתכחש אליהם. ועל פי לא מעט מקטעי הארכיון שיש בסרט, שמקיפים קריירה בת 55 שנה, סקורסזה לא היה חף מזה בלא מעט מראיונותיו הקודמים. אבל בשיחותיו עם מילר נראה שסקורסזה, שמנהל מערכת יחסים סוערת עם האמונה הדתית ועם הכנסיה הקתולית, הגיע מוכן להתיישב בתא הווידוי ולהתוודות על הכל. על מנת היתר מקוקאין שכמעט הרגה אותו אחרי הכישלון של ״ניו יורק, ניו יורק״, ועל התקפי הזעם שגרמו לו לרסק חדרים ולשבור רהיטים. כולם יודעים שסקורסזה הוא במאי גדול, גאון אפילו, ושכמה מסרטיו נחשבים לגדולים בתולדות הקולנוע, אבל מתברר שלקריירה הזאת יש מחיר. סקורסזה בן 83 ונס שהוא בחיים, שהוא לא חטף התקף לב או התמוטטות עצבים, שהוא לא מת מהאסתמה שמלווה אותו עד היום או מהסמים שצרך. סקורסזה מביט לאחור ורואה את חייו כרכבת הרים של הצלחות וכישלונות.
מרגע שהפך לבמאי שזכה להצלחה בתחילת שנות ה־70, סקורסזה הסתובב עם שני ספרים שהוא חלם להפוך לסרטים – ״הפיתוי האחרון של ישו״ ו״כנופיות ניו יורק״ – שניהם עזרו לו לפענח את חייו, כקתולי וכניו־יורקי. ושני הסרטים האלה הפכו לשניים מהסיוטים הגדולים שלו כבמאי. דווקא סרטיו היותר מפורסמים התחילו כפרויקטים שהגיעו אל סקורסזה באופן כמעט אגבי – ״נהג מונית״ הוא סרט שבריאן דה פלמה היה אמור לביים, והעביר לידיו; ״השור הזועם״ היה פרויקט החלומות של רוברט דה נירו, שסקורסזה הואיל לביים כשיקום אחרי ש״ניו יורק, ניו יורק״ הפך אותו למנודה בהוליווד; ו״הזאב מוול סטריט״, שמתברר שהוא הסרט הקופתי ביותר מכל סרטיו, הוא סרט שלאונרדו דיקפריו הביא לו.
אבל בכל סרט – ואת זה מילר מראה נהדר – מתחבא איזשהו גרעין שקשור לחייו ולאישיותו של סקורסזה עצמו. ולכן, גם כשהוא הובא כבמאי להשכיר, כל סרט הפך עבורו לאובססיה, למלחמה. וסקורסזה, כך מספרים כולם, הוא לא רק שור זועם, הוא לוחם שלא מוכן להפסקות אש. הוא לא מפסיק לריב, בעיקר עם מפיקים ואולפנים. סקורסזה עצמו מספר על שני הצדדים שבערו בו – הרצון לעשות סרטים גדולים ושאפתניים בתקציבים מוגבלים, וסירובו לשחק את המשחק ההוליוודי ולתת לאולפנים את מה שהם רצו, בחיפוש אחר להיט שקל לשווק. ״אתה יודע, אם תשאיר אותם יחד בסוף הסרט, תכניס בקופות עוד 10 מיליון דולר״, אמר ג׳ורג׳ לוקאס לסקורסזה כשהוא הקרין לו גרסת עריכה לא סופית של ״ניו יורק, ניו יורק״ שמסתיים בפרידה של לייזה מינלי ודה נירו. ״וידעתי שהוא צודק״, אומר סקורסזה כיום, ״אבל לא יכולתי לעשות את זה, זה לא מי שאני״. שוב ושוב נלחם סקורסזה באלה שחיפשו סוף טוב, שאותו הוא לא היה מוכן לתת להם.
אחד הדברים היפים בסרטי תעודה הם הרגעים הקטנים שהם־הם התיעוד עצמו. כשמילר שואלת את תלמה סקונמייקר, העורכת הקבועה שלו, על ״מלך הקומדיה״, היא מעווה את פרצופה בגועל באופן בלתי נשלט ועונה ״מה, הוא הסכים לדבר איתך על הסרט?״. וכשהיא מראיינת את אחד מחברי הילדות של סקורסזה על אחיו, גנגסטר אמיתי שהיה ההשראה לדמות שמגלם דה נירו ב״רחובות זועמים״, החבר פשוט מרים טלפון לאחיו שמתייצב בספונטניות לריאיון.
חמש נשים היו לסקורסזה במהלך חייו וכולן מרואיינות בסדרה, וגם שלוש בנותיו, ומספרות על אדם שעולה באש נצחית של יצירה וטירוף. רק כשעבד על הסדרה התיעודית על ג׳ורג׳ האריסון ב־2011, הוא גילה את עולם המדיטציה והתחיל להירגע. אשתו הנוכחית, הלן מוריס, חלתה בפרקינסון, וגם זה, לדברי בתו, עזר לו לקבל פרופורציות לחיים. ״מיסטר סקורסזה״ היא צילום רנטגן של הנשמה שלו, כשהסרטים עצמם מהווים עדות מפלילה ליצריו האפלים ביותר. מילר ביימה סדרה על קולנוע ועל אהבת קולנוע, שבראש ובראשונה עושה חשק כביר לשוב ולצפות בכל סרטיו של סקורסזה, ולהתפייס עם חלק מהם. והיא גם עושה חשק לצאת ולעשות קולנוע.
