כמבקר קולנוע, אני צמא לכל מה שחדש, ורעב לכל מה שישן. מנסה לראות את כל מה שיוצא עכשיו, ולהשלים את כל מה שעוד לא ראיתי. אבל השלמת הפערים היא משימה בלתי אפשרית. התחלתי לראות סרטים 80 שנה אחרי שהקולנוע נולד, החורים בהשכלה שלי פשוט גדולים מדי. וכמבקר קולנוע, לפעמים הם מביכים מאוד.
למשל, "אליס לא גרה כאן יותר". ידעתי שזה סרט האולפנים המסחרי הראשון של מרטין סקורסזה, אבן דרך בקריירה של אחד הבמאים הגדולים, אבל לא ראיתי אותו, ולא תכננתי לראות. כי, והנה וידוי, אני לא משתגע על סקורסזה. אני אומנם אוהב לא מעט מהסרטים שלו, אבל לא את אלה שכולם אוהבים. אני מעדיף את "הוגו" על פני "החבר׳ה הטובים", את "שיגעון של לילה" על "נהג מונית" ואת "עידן התמימות" על "השור הזועם". העולם מעריץ את האלימות, האכזריות והאינטנסיביות של סקורסזה, אני בוחל בהן. אבל כשהוא עדין, הוא הבמאי הנפלא בעולם. וזה בדיוק מה שגיליתי ממש בדקות הראשונות של "אליס לא גרה כאן יותר", כשחיפשתי מה אפשר לראות במסך הקטן שמולי בטיסה לניו יורק.
הסרט הזה הוא בעצם פרויקט של אלן בורסטין, השחקנית שבדיוק זכתה באוסקר על "מגרש השדים" וחיפשה את סרטה הבא. כשהציעו לה את התסריט ל"אליס" היא חיפשה במאי, ופרנסיס פורד קופולה המליץ לה על סקורסזה. במילים אחרות, הוא רק במאי שכיר. ובכל זאת משהו בסרט הזה מאפיין את כלל יצירתו. מהשנייה הראשונה "אליס לא גרה כאן יותר" ספוג באהבת קולנוע ומוזיקה, מלא חיים, ממזרי, עוקצני.
זה סיפור על אשה שכלום לא הולך לה, אבל היא לא מפסיקה לקוות שעוד רגע יהיה טוב יותר וכל חלומותיה יתגשמו, והיא לא מאבדת לרגע את ההומור שלה. היא מנסה לתת לבן שלה חיים טובים יותר, והוא בתמורה מפציץ את הבית עם תקליטים של אלטון ג'ון, טי רקס ומוט דה הופל (הסרט הזה הוא כמו מכונת להיטים של השנים ההן, כולל "I Will Always Love You" של דולי פרטון). אליס חיה בניו מקסיקו עם בעל נרגן ואדיש, וכשהוא נהרג בתאונת דרכים היא אורזת את חפציה ואת בנה ויוצאת לקליפורניה, להגשים את חלומה להיות זמרת. היא נתקעת באריזונה, וסקורסזה נתקע איתה, ועם קריס קריסטופרסון, הארווי קייטל וילדה בת 11 ששמה ג'ודי פוסטר, שבתוך סצנה אחת מבינים מה יש בה (גם סקורסזה הבין, ולקח אותה ל"נהג מונית").
מדהים שבמאי שסרטיו כה גבריים עשה סרט כל כך נשי. ואם כך נראה סרט האולפנים הראשון שלו, חשבתי, חבל שסקורסזה לא המשיך עם יותר סרטים מחויכים, אופטימיים ואוהבי אדם. אולי גם ב"אליס" זה פחות בא ממנו; הוא הביא את כישרון הקולנוע, תנועות המצלמה היפות, הדרכת השחקנים הנטורליסטית וההדהוד של קלאסיקות קולנועיות, אבל את אהבת האדם והאופטימיות הביאה אלן בורסטין. ואיזו שחקנית אדירה היא כאן. כולה טבעיות, רעננות וחיות. אי אפשר שלא להתאהב בה, ולכן אי אפשר שלא להתאהב באליס, ולכן אי אפשר שלא להתאהב בסרט הזה.
