לראות את קאפרי ולמות: הקאמפ, הקסם והקונקלווה בסרטי הקיץ
שני סרטים חדשים, "הנערה מנאפולי" בקולנוע ו"עוד בקשה מסתורית" באמזון פריים, מתרחשים ומצולמים באי הנופש האיטלקי היוקרתי. בשניהם יש נוף מפעים, כוכבות פוטוגניות וגם מוות, אך אם יש לכם זמן רק לאחד מהם, "הנערה מנאפולי" יספק חוויה מיוחדת ומהממת
״נאפוליטנים אמיתיים אף פעם לא נוסעים לקאפרי״, אומרת אחת הדמויות ב"הנערה מנאפולי", סרטו החדש של פאולו סורנטינו, ״הם או עניים מדי או עצלנים מדי״. ובכל זאת, שלוש הדמויות הראשיות בסרט עולות על מעבורת שלוקחת אותן בקיץ אחד ב־1968 מנאפולי לקאפרי. המערכה הראשונה והגורלית של הסרט היפה הזה מתרחשת על אי הנופש האיטלקי של העשירים והמפונקים מול חוף אמאלפי, ומול העיר סורנטו, שעל שמה קרוי הבמאי.
כשהעבודה שלך היא לראות סרטים חדשים, קורים לפעמים צירופי מקרים מפתיעים ומתמיהים, שגורמים לך לבהות במסך בהשתוממות ובחוסר אמון. וזה מה שקרה השבוע כשבאותו יום ממש ראיתי שני סרטים חדשים ובשניהם גיליתי שהעלילה מובילה את הגיבורים לקאפרי. כל כך מעט סרטים צולמו שם, והנה – שניים באותו יום. לא רק גיבורי ״הנערה מנאפולי״ שטו לקאפרי, גם גיבורות ״עוד בקשה מסתורית״, שעלה לפני שבוע בשירות הסטרימינג אמזון פריים וידיאו, מגיעות לאותו אי קטנטן שבו מתנהלת רוב עלילת הסרט. קאפרי הוא אי כל כך קטן ששני הסרטים הכה שונים זה מזה משתמשים באותם לוקיישנים בדיוק. זה כמעט מפתה לכתוב שנופי קאפרי ומפרץ נאפולי כה פוטוגניים שהם לבדם מצדיקים צפייה ב״עוד בקשה מסתורית״, אבל ננסה להתאפק. מדובר בסרט ההמשך ל״בקשה מסתורית״ מלפני שבע שנים, שהפך ללהיט מפתיע. בסרט ההוא ניסה הבמאי פול פייג (״מסיבת רווקות״) לביים פילם נואר רב־תפניות עם אנה קנדריק ובלייק לייבלי בתפקידים הראשיים. ״בקשה מסתורית״ לא היה סרט מצטיין במיוחד, למרות החן הרב של כוכבותיו, אבל במבט לאחור הוא אולי היווה השראה לסדרה ״רק רוצחים בבניין״. כעת, פייג רצה ליצור סרט המשך שמתעלם מעלילה ומתהדר רק בבגדים המופרזים של לייבלי, ומפגיש את הגיבורות בנסיבות הכי מופרכות לעלילה מצועצעת בסרט שכולו קאמפ. והקאמפיות הזאת מצטלמת היטב באור השמש הים־תיכוני של קאפרי. ההשראה של פייג ברורה. זו גרסתו ל״הלוטוס הלבן״: לקחת דמויות עשירות ודקדנטיות ללוקיישן יוקרתי ונובורישי, ולסבך אותן בעלילת רצח. הנה עוד נקודת דמיון בין שני הסרטים: קאפרי כמקום של מוות. ידועה האמרה ״לראות את נאפולי ולמות״. אז הנה שני סרטים שמעבירים את הפתגם הזה כמה קילומטרים קדימה: לראות את קאפרי ולמות.
אם יש לכם זמן רק לסרט אחד שמתרחש בחלקו בקאפרי, לכו על ״הנערה מנאפולי״. ״פרתנופה״ הוא שמו המקורי, על שם גיבורת הסרט שקרויה על שם הסירנה שנאפולי קרויה על שמה ומתפקדת כקמע של העיר. גיבורת הסרט, לפיכך, אמורה להיות מעין בת דמותה של נאפולי עצמה וסיפור חייה הוא מעין ביוגרפיה מסוימת של עיר הולדתו של סורנטינו. זה סרט שני ברציפות שלו שעוסק בנאפולי, אחרי ״יד האלוהים״, שהיה מועמד לאוסקר הזר (וזמין לצפייה בנטפליקס). ״יד האלוהים״ הוגדר כמעין רצף זיכרונות של סורנטינו עצמו מילדותו בעיר. סורנטינו מציג את עצמו באופן מודע מאוד כממשיכו של פליני – פליני של הדרום. וסרטיו האחרונים הולכים ומאבדים את המחויבות שלהם לעלילה סדורה לטובת רצף סצנות דמויות חלומות, שמתמקדות במה שנראה כמו פולקלור או אגדות אורבניות מקומיות בעיר שכולה תשוקה וחושניות.
פרתנופה – בגילומה של צ׳לסטה דלה פורטה, בתפקידה הקולנועי הראשון (היא למעשה לוהקה לתפקיד ב״יד האלוהים״ אבל הסצנות שלה נחתכו מהסרט הסופי) – נולדה בנאפולי בבית מידות עשיר ומפונק, שבו ארגנו לה כרכרת זהב לישון בה. בגיל 18 נדמה שכל נאפולי מאוהבת בה.היא הופכת למושא של תשוקה בלתי מושגת וכולם נופלים לרגליה. אחד מהם הוא אחיה, שמתאבד מרוב אהבה, תשוקה וקנאה. מאותו רגע חייה של פרתנופה נצבעים בצבעים של טרגדיה, אשמה ובדידות. הגברים רוצים ממנה סקס, אבל היא מחפשת הגות ורוחניות (סצנת חיזור ופיתוי אחת מתרחשת עם קרדינל מלא זימה, שמלביש אותה בבגדי הכמורה שלו, רגע לפני שהוא יוצא לקונקלווה לבחירת האפיפיור). שני הגברים היחידים שהיא נמשכת אליהם מבוגרים ממנה – הסופר ג׳ון צ׳יבר (בגילומו של גארי אולדמן), והמורה שלה לאנתרופולוגיה באוניברסיטה. הסרט עוקב אחרי פרתנופה מגיל 18 עד גיל 73 (את פרתנופה המבוגרת מגלמת סטפניה סנדרלי, מ״אהבנו כל כך״ ו״הקונפורמיסט״) והוא כמו מסע בין חלומותיה – או אולי ההזיות של סורנטינו עצמו. הזיות על עיר שהיא מצב מנטלי, אגדת עם, ולאו דווקא מציאות. וזה משונה ומהמם.
לראות את נאפולי, ולאכול
לנאפולי הגעתי בזכות פאולו סורנטינו. אני אוהב את סרטיו כבר כל כך הרבה שנים שהייתי חייב לראות מאיפה הוא הגיע, וממנה ברכבת לסורנטו, וממנה בסירה לקאפרי. מתאו גארונה הוא במאי נאפוליטני נוסף שמצלם לא מעט מסרטיו בנאפולי, אבל הם לא הופכים אותה לאטרקציה תיירותית. סרטיו מלאי פשע, אלימות וכיעור. לעומת זאת, ״יד האלוהים״, וכעת ״הנערה מנאפולי״, עושים לעיר חסד רב: הם לא מסתירים את העובדה שזו עיר רועשת, מבולגנת, צעקנית, מלאת כאוס, אבל גם מציגים את הכישוף שיש בה, ואת העובדה שנאפוליטנים חיים חיים דתיים: הכנסייה והכדורגל. כשהגעתי לנאפולי בסוף 2022 זכתה הקבוצה המקומית בגביע הליגה האיטלקית ונאפולי יצאה מגדרה. עכשיו גיליתי שגם סורנטינו וצוותו היו ברחובות לצלם את חגיגות האליפות, שוטים ששולבו לתוך המערכה האחרונה של ״הנערה מנאפולי״. סורנטינו מציג את נאפולי כעיר של תשוקה והמולה, אבל באופן משונה אין זכר בסרטיו לאוכל שלה. בשביל זה צריך לנסוע לשם.
