הסופר והתסריטאי ינץ לוי: "מרתיעה אותי ההתרחקות מהחמלה ומהדיאלוג"
ינץ לוי עובד על כמה דברים במקביל: ספר חדש על ליצן כושל, פרויקט לטלוויזיה, הסכת, ומופע מחול עם אשתו הרקדנית. הוא היה רוצה לשבת על בירה עם דוד אריה, המוזה מאחורי סדרת ספרי הילדים המצליחה שלו, להציל את העולם עם קרן מרפאת, חושב ששקר הוא דרך לכבד את הזולת ומבזבז את הכסף על ארגוני שלום
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בדיוק מסתיים שיפוץ שבו אני עובר לחדר עבודה חדש, אז הכל מסביבי על ארגזים. ואני מסדר מחדש את הספרייה שלי, שזה קצת כמו לעבור על תחנות ביוגרפיות בחיים".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם דוד אריה. לא רבים יודעים זאת, אבל דוד אריה היה אדם אמיתי, דוד של אבא שלי. כמו בספרים (בסדרה שלוי כתב –מנ"ש) היו לו כארבע שערות על הראש, משקפיים, ממחטה בכיס והוא היה צובע את השיער המקליש שלו בצהוב או בסגול. הייתי שמח לפגוש אותו לבירה ולערוך השוואה בין דמותו במציאות לדמותו בספרים".
על מה אתה עובד עכשיו?
"אני תמיד עובד על כמה דברים במקביל. סיימתי בימים אלה לעבוד על הסכת חדש לילדים ולכל המשפחה המבוסס על המופע שלי 'הרפתקאות ינץ לוי', וגם ענבל רעייתי (אושמן, כוריאוגרפית ורקדנית – מנ"ש) ואני יצרנו את קומדיית המחול 'מופע החלומות של ג'וקלינה בלרינה ורקדני הכדורגל'. בקרוב יתפרסם ספר ראשון בסדרה חדשה, עם גיבור חדש בשם קובי לץ, שהוא ליצן כושל, באיורו של מנחם הלברשטט. כמו כן, אני עובד עם המלחין המופלא אבנר דורמן על יצירה למספּר ולתזמורת המבוססת על ספרי 'הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות'. ועיקר זמני מוקדש לפרויקט גדול ומרגש לטלוויזיה, שעוד מוקדם לדבר עליו".
מה השריטה שלך?
"צורך להרגיש שאני ממצה כל רגע בחיים".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"אל תפחד להשתנות. מה שלא משתנה, משול למת. דווקא רגעי משבר וכישלון הם הזדמנות לראות את עצמך בקנה מידה אמיתי ולהבין מה מצריך שינוי. זו עצה שאבי נתן לי בנעוריי. היינו צועדים מדי יום כ־4 קילומטרים ומשוחחים על החיים".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"ריפוי מצוקות. אני יודע שרוב האגרסיות, השנאה, האלימות, ההדרה, הנוקשות והגזענות בעולם נובעות ממצוקות לא מטופלות שנחבאות מאחורי שריונות של כוחנות ותוקפנות. אם היתה לי קרן חמלה שהיתה יכולה להפיג את המצוקות הללו, הייתי כנראה גיבור־העל שמציל את העולם".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"כסופר, העבודה שלי היא מבחינות רבות שקרנות, ולכן אני משתדל לתעל את הנטייה האנושית לשקר לערוצים יצירתיים. אגב, אחד השקרים הגדולים בכתיבה הוא ההצהרה 'מבוסס על סיפור אמיתי'. מבחינתי זה אמצעי אמנותי ולא יותר מזה, כי ברגע שמשהו מהמציאות הופך לסיפור, הוא בהכרח מתנתק ממנה. ככלל, חשוב לא להפחית מערכם של שקרים. אני זוכר עד היום שעבדתי עם אמן שהיה מאחר פעם אחר פעם לחזרות ואפילו לא טרח להמציא תירוצים. פעם אחת הוא אמר לי שאיחר כי הוא פשוט לא התעורר, ועניתי לו שלפחות יכבד אותנו בשקר וימציא תירוץ סביר ואמין. בקיצור, שקר הוא לפעמים דרך לכבד את הזולת".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"אשתי. סקסיות נובעת מיצירתיות, מאינדיבידואליות, מחוסר פחד מסמכות, וכשמרגישים טוב וחופשי עם הגוף".
למה אתה מתגעגע?
"אני מתגעגע לעתיד טוב יותר שיהיה לישראל, והעתיד חייב להיות טוב יותר. אני מתגעגע ליום שבו ישובו כל החטופים, ההרג והחורבן ייעצרו, ונוכל להתחיל תהליך עיבוד, ריפוי ותיקון. הכמיהה הזאת השתלטה על כל שריר הגעגוע שלי".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"האמת היא שבלב פנימה לא הייתי רוצה לגור, אלא לנדוד. בחיים פנטסטיים הייתי נע ממקום למקום אחת לכמה חודשים, כי אני אוהב להגיע למקומות לא מוכרים וללמוד אותם".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"לשמחתי זכיתי בימים אלה בפרס היצירה הספרותית העברית לילדים ונוער על שם דבורה עומר, על ספרי 'הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות'. החלטתי לתרום מחצית מסכום הפרס לארגוני השלום ‘הגיע הזמן’ ו’פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני’. זו הוצאה ששמחתי מאוד לעשות, אם כי הייתי שמח לו ממשלת ישראל היתה ארגון השלום הגדול ביותר באזור".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הלוואי שהייתי יודע לעשות גלגלון. כלומר, הלוואי שהיה לי גוף של מי שמסוגל לעשות גלגלון".
על מה יש לך רגשות אשם?
"חשיבה במושגים של אשמה מובילה בדרך כלל לסבל ומשמשת אנשים לבריחה מאחריות. קל להאשים וקל להרגיש אשמים, קשה יותר לקחת אחריות. אישית אני תמיד מעדיף לעדן את האשמה לכדי אחריות. כאבא יש לי כמובן המון אחריות ומטבע הדברים אני גם טועה, אז במקום אשמה אני מנסה לקחת אחריות שתוביל למסקנות ולשיפור לקראת הפעם הבאה".
מה מפחיד אותך, והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"אני חי במודעות יומיומית לשבריריות של החיים. אני חי בידיעה, אולי מוגזמת, שאסון או שיבוש אורבים מעבר לפינה. אסון 7 באוקטובר, שנמשך עד עכשיו, קורע את מרקם החיים שלנו ומטיל צל כבד על ההווה והעתיד של כל הילדים במרחב שלנו. בתוך ההרס והטירוף, המפחידים בפני עצמם, אני מפחד גם מהאטימות, מגסות הלב, מאובדן האנושיות. מרתיעה אותי ההתרחקות מהחמלה, מהדיאלוג, מההתחשבות, מהחתירה הבלתי נלאית לתקן ולהגיע לשלום. מה שמפחיד אותי הוא הבלבול בין מלחמה, שמביאה חורבן ועוד חורבן, לבין מאבק עיקש למען הגנה, זכויות, חירות, יצירתיות, דמיון אנושי – כנגד כוחות האופל שמנסים לרמוס ולהחריב אותם".
מה עושה אותך מאושר?
"שהילדים שלי רוקדים או עושים לי הצגה בסלון, או כשאני שומע אותם מתפקעים מצחוק. אני מאושר כשהילדים ואני נהנים יחד מסיפור בזמן שהוא ממש נולד ונוצר. כשהיינו ילדים, אחים שלי ואני היינו מקשיבים לסיפורים ואלה היו רגעים מופלאים".
מה הכי חסר לך בחיים?
"החזרת החטופים והחטופות בעסקה כוללת בלי שלבים, סיום המלחמה, תחילת ריפוי ותיקון העיוותים. בשלב הזה ברור לכולנו שיושבים בממשלה אנשים שנמנעו מלהחזיר אותם, ואף מנעו את החזרתם. כבר כמה שנים שאני יוצא להפגין די בקביעות, והאמת היא שאני לא נהנה בהפגנות, אך אני מרגיש שיש לי אחריות".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"מאחר שאבי לקה באלצהיימר, אני יודע שהנכס הכי יקר שלי הוא המוח שלי. יכולתי לענות שהילדים, אבל ילדים הם לא קניין".
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
"הסופר וויליאם סרויאן, הבמאי האיראני עבאס קיארוסטמי, מיילס דייוויס, וינסנט ואן גוך, יוצר הטלוויזיה דניס פוטר, לאה גולדברג, אריך קסטנר והמחול המפעים של ענבל אשתי, שאני משמש כיועץ אמנותי שלה".
אם לא היית סופר ותסריטאי, מה היית עושה?
"אולי צייר. כשהייתי ילד חלמתי להיות מיכלאנג'לו או ואן גוך".
ינץ לוי
- גיל: 49 • מקום מגורים: רחובות
- מצב משפחתי: נשוי ואב ל־4
- סופר, תסריטאי ואמן במה. כתב את סדרות הספרים "הרפתקאות דוד אריה", "כשסבא אליהו היה קטן". ב־2024 זכה בפרס דבורה עומר לספרות ילדים על יצירתו וספרו "הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות"
