"הייתי בן 15, נסעתי לשוק ברמלה, חזרתי הביתה עם סוס"
עיר, טבע וילדות עומדים במרכזה של "אלומה של שקט", אסופה יפהפייה של טקסטים מאת כותבים ויוצרים מוכרים, שערך הסופר חגי ליניק בהשראת ידידו המנוח עלי מוהר
הספר הזה כל כך יפה, ויזואלית ותוכנית, שנדמה כי הוא מתאים במיוחד לימים האלה, שזקוקים לקצת עידון. יש בו אותו מבט עדין הפונה אל הסמוי מן העין, אל הזיכרון הישן. "אלומה של שקט" הוא ספר שערך חגי ליניק ובו מבחר טקסטים קצרים על העיר, הטבע והילדות - מעין משולש פלאי שכזה.
ליניק, סופר ומוזיקאי, פרסם עד היום חמישה ספרי פרוזה, השלישי מתוכם "דרוש לחשן" זכה בפרס ספיר ב־2011. הרעיון לספר נולד בעקבות נדודי שינה כרוניים, ובעקבות זיכרון של ידידו המנוח עלי מוהר, משורר וכותב הטור הנפלא "מהנעשה בעירנו" בעיתון "העיר". ליניק הלך בעקבות הזיכרון וזימן כותבים ויוצרים מתחומים שונים לכתוב על העיר, על טבע עירוני ועל זיכרונות ילדות. בין הכותבים נורית זרחי, דרור בורשטיין, רות אלמוג, אלון עידן, אלעד זרט, דניאלה די־נור, דני קרמן ועוד רבים וטובים. בין הטקסטים שלובים תצלומים של ליניק ועבודות אמנות אחרות.
בטור של מוהר, שפורסם במרץ 2005 ומופיע בספר החדש, הוא כותב על הציפור סיס החומות ועל הגדרתה במילון אבן שושן, שעושה שימוש במילה המרגשת "ארצנו": "השימוש הזה, התם והנושן, הגאה שלא מדעת, במילה 'ארצנו', מחלץ לפתע אנחה, ואולי אפילו משיכה חשודה באף, מחובבי סיסים ותיקים שנעשו רגשניים במקצת עם השנים: הוי, ארצנו! הוי ארצנו, ארצנו, ארצנו!".
יפה ועצוב לקרוא את המילים "הוי ארצנו" היום.
"יש בספר קצת עצב. יש בו בעיקר אינטימיות שאיננה, שהלכה לאיבוד. גם במצב הכללי וגם בעיר תל אביב".
זו לא אותה תל אביב.
"בכלל לא, אין יותר התל אביב שהיתה. זו לא נוסטלגיה אלא יותר עניין של איכות חיים, של אווירה, וזה גם עניין של שייכות. שמעתי פעם את אריק איינשטיין אומר שכל מראות הילדות שלו נעלמו מתל אביב. הספר הזה בא להציף דמויות מהעבר. אני מאמין בהמשכיות. יש מסורת ואי אפשר להתעלם ממנה אף על פי שמנסים כל הזמן למחוק אותה, אין יש מאין, התרבות היא שכבות־שכבות. אז בתל אביב זה מוהר, כי הוא היה זה שמדווח על עונות השנה, נדידת הציפורים, הים, החוף, הסיסים. זה יצר ממש קהילה, קנית עיתון 'העיר' והיית חלק מקהילה ספרותית. הוא נפטר לפני 25 שנה, קראתי טורים שלו והם מחזיקים עד היום, כאילו נכתבו הבוקר".
טבע ועיר זה כמעט אוקסימורון.
"הטבע הוא טבע, והיה מעניין לראות איך הוא מסתדר עם העיר. בגלל המגדלים בעיר הרוחות השתנו, נהיו מסדרונות רוח. עלי כתב שהמגרש הריק האחרון בעיר זה השמים. אבל גם זה השתנה, עוד מעט כבר לא יהיו שמים פנויים".
הטבע בספר נקשר לילדות.
"הילדות היא הבסיס, היא החותם העמוק. מתי בפעם הראשונה ראית את הים, העקיצה הראשונה מדבורה, שתילת השתילים בט"ו בשבט, הגשם, השלוליות. בילדותי מאוד רציתי סוס, היה לי חלום. הלכתי לעבוד במשלוחי עופות ליד מושב מגשימים, חסכתי כסף, וקניתי לבד סוס. הייתי בן 15, היה שוק ברמלה, חזרתי הביתה עם סוס, ההורים שלי היו בהלם. לא היה איפה לשים את הסוס. לא היתה ברירה, ההורים שלי הוציאו את המכונית מהחניה, המכונית חנתה ברחוב והפכנו את החניה לאורווה. פעם היו מוציאים את הסוס כדי להכניס מכונית, אצלנו קרה ההפך".
"אלומה של שקט" יצא לאור בהוצאת פחם שליניק הקים עם זוגתו סבין הוין, סופרת, משוררת ומתרגמת. "על הספר הקודם קיבלתי מענקים והוא מאוד הצליח במכירות", הוא אומר. "הוא נמכר בחנויות הפרטיות בערך באלף עותקים, זה החזיר את ההוצאות ובמה שנשאר הפקתי את הספר החדש. פרויקט דוחף פרויקט".
כולם בסוף נזכרים בגעגוע בגן החיות הישן של תל אביב. כמעט מתחשק לבקש מהעירייה להחזיר את גן החיות לעיר.
"זה קטע. דרור בורשטיין כתב לי שיש נקודת עיוורון של אנשים לגבי גן חיות, זה בסוף תעשייה אכזרית. זה נכון, אבל זו לא הנקודה בספר. גן החיות היה עוגן בתל אביב. זה כמו המתנ"ס ביהוד, שבה גדלתי, או מגרש הכדורגל. וחיבור של ילד לבעל חיים שונה מחיבור של אדם מבוגר, יש שם תמימות. גן החיות הוא פלטפורמה לזיכרון. היום יש הרבה יותר ניכור, ככל שאתה עולה יותר לגובה הניכור גדל. אבל צריך לעשות דברים טובים. במיוחד עכשיו. פעם זה היה עץ ועוד עץ כדי להפריח את השממה, היום זה ספר ועוד ספר".
