הריסון פורד מנסה להציל את קפטן אמריקה - סרט גיבורי־העל החדש של מארוול
הסרט החדש בסדרת גיבורי־העל של מארוול הוא בי־מובי מהיר זול וחסר שליטה. גם הניסיון לאמירה פוליטית משמעותית בסצנה שבה הנשיא האמריקאי, שאותו מגלם פורד, הופך לענק האדום ומנתץ את הבית הלבן, נראה יותר כמערכון
אילולא הריסון פורד, קל היה להתבלבל ולחשוב ש”קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא” הוא פרק כפול מיוחד בסדרת הטלוויזיה “הפלקון וחייל הלילה”. סדרה חביבה, נהניתי ממנה, ובמשך כ־45 דקות גם “קפטן אמריקה” החדש מציע איזשהו בידור בינוני וסביר — קטעי הדרמה פטפטניים להחריד, קטעי האקשן קמצניים ברגעי רהב. אבל פורד, בתפקיד נשיא ארצות הברית (הנשיא השני שלו, אחרי “אייר פורס 1”), הוא היחיד שנותן לסרט הזה סטאר־פאואר וכריזמה שגורמת ליצירה הזאת סיבה להתקיים על המסך הגדול. פורד, לפיכך, הוא האפקט המיוחד העיקרי בסרט הפעולה וגיבורי־העל הזה.
בהמשך ישיר לסדרה “הפלקון וחייל הלילה”, גם בסרט הזה סם ווילסון (אנתוני מקי), שהיה מוכר בתור גיבור־העל הפלקון ואז הוכתר כיורשו בתפקיד קפטן אמריקה, ממשיך להתלבט ולהתייסר שמא התפקיד הזה גדול עליו. סם ווילסון הוא קפטן אמריקה לא רע, אבל התפקיד הזה בהחלט גדול על מקי, שחקן משנה סימפטי שהיה מוצלח בתור הפלקון בסרטי קפטן אמריקה הקודמים, אבל לא מצליח לשכנע שהוא כוכב קולנוע שמחזיק על כתפיו סרט. וזו הבעיה של סרטי מארוול מאז שהם הוציאו לגמלאות את כריס אוונס ורוברט דאוני ג’וניור - יש תחושה שהמותג עבר לידי שחקנים מחליפים, אלה שעדיין לא מוכנים לפריים טיים. מה שהיה כיף בסרטים של מארוול בשני העשורים הראשונים של המאה ה־21 היא שהם היו בי־מוביז בנשמתם, ששודרגו באמצעות כסף, חזון, כישרון וכיף לסרטים שמעמדים פנים שהם יותר מזה. אבל מאז 2019 הם חזרו למידתם המקורית: “קפטן אמריקה” החדש הוא בי־מובי פר־אקסלנס, מהיר, זול וחסר שליטה. באופן תמוה ובלתי נסבל עלילתו ממשיכה את עלילת “הענק הירוק” מ־2008, אז אדוארד נורטון גילם את הענק הירוק ו-וויליאם הרט גילם את הגנרל תדאוס רוס מחרחר המלחמה. הרט הלך לעולמו, ולכן כעת הריסון פורד מגלם אותו, כשהגנרל המטורף הופך לנשיא שוחר שלום.
לכל אורך הסרט יש תחושה שראשי אולפני מארוול מדברים מתוך גרונן של הדמויות. כשנשיא ארצות הברית מזמן למשרד הסגלגל את קפטן אמריקה החדש ומבקש ממנו להקים מחדש את הנוקמים, אפשר לשמוע את ראשי האולפן מתחרטים שהם בכלל העזו לחסל את החבורה המקורית ב־2019. כעת הם בונים את “הנוקמים” הדור הבא, ולצד מקי נמצא שם את שירה האס, שמגלמת את אשת הביון הישראלית רות בת־שרף. האס היא שחקנית מצוינת, אבל בסרט הזה היא מגלמת דמות שהיא לא יותר מסימפטית.
“הנוקמים: סוף המשחק” היה גם סוף המשחק של מארוול, שיא מסחרי שהם לא הצליחו לשחזר. מאז הם רצים סביב הזנב של עצמם, מנסים להמציא פורמט חדשים ואז יורדים ממנו כשהוא לא תופס. על הדרך, מארוול ניסו ליישר קו עם עולם שניסה לתקן את עצמו. במקום לקחת במאי אקשן מצוינים (ג’ו ג’ונסטון והאחים רוסו ביימו את סרטי קפטן אמריקה הקודמים), מארוול, כמו כל הוליווד, מלהקים כעת את הבמאים על פי המוצא של הגיבורים. גיבור שחור? במאי שחור. גיבור אסייתי? במאי אסייתי. גיבורה? במאית. מדי פעם זה מוכיח את עצמו: ריאן קוגלר, שביים את “פנתר שחור”, התגלה כבמאי פעולה מוכשר כשם שהוא מצפוני. ג’וליוס אונה, הבמאי הנוכחי של “קפטן אמריקה”, מציב את אמריקה השחורה וההיספנית כגיבורת הסרט הזה, וכשקפטן אמריקה החדש אומר שהוא חושש שגם כשהוא כבר השיג לעצמו כיסא ליד השולחן של הגדולים, הוא עדיין לא מרגיש שהוא מספיק טוב בשבילם, נדמה שזה הרגע היחיד בסרט שבו מורגשת כנות מצד הבמאי. ובכל זאת, יש רגע בסרט שעשוי להפוך אותו למשמעותי לרגע זה. כשנשיא ארצות הברית הופך להיות הענק האדום — גרסה אלימה במיוחד של הענק הירוק — וראשו מבצבץ מתחת לפודיום עם סמל הנשיאות, לפני שהוא מתחיל לרסק את הבית הלבן בהתקף זעם — אי אפשר שלא לחשוב שזו קריקטורה על איך חצי אמריקה מדמיינת את הנשיא הנוכחי שלה. זה כמעט מערכון, אבל כזה שמוכיח שלסרטי קפטן אמריקה תמיד היה האומץ לנסות להתמודד עם הפוליטיקה האמריקאית. ב”קפטן אמריקה וחייל החורף” זה היה בוגר ומרשים. כעת זה קצת ילדותי.
