"אנחנו בעידן של ניפוץ קונספציות, גם לגבי חשיבה חיובית"
"אנחנו בעידן של ניפוץ קונספציות, גם לגבי חשיבה חיובית"
העקרונות שבהם דוגלת שירלי נס־ברלין, מרצה לחשיבה חיובית, הצילו את בתה התצפיתנית ב־7 באוקטובר. נס־ברלין מסבירה למה דפוסי החשיבה האלו יכולים לעזור כשהמוח נמצא במצב הישרדותי, כיצד להקל על מישהו שחווה אובדן, ואיך עיבדה את האבל הפרטי שלה על מות אמה לרומן קולח
שש שעות החזיקה התצפיתנית אוריה נס־ברלין את ידית המיגונית בבסיס רעים. בעצת אמה, היא ליפפה בד סביב הידית, כדי שהידיים לא יחליקו ולא יישרפו, ומשכה בו. בכל אותן שעות אמא שלה, מרצה לחשיבה חיובית, הקליטה והעלתה סרטוני חיזוק וחוסן. בשעות הקריטיות האלה החיילת אוריה נזכרה במשפט שאמה לימדה אותה לומר כשהיתה קטנה ופחדה מהחושך. היא חזרה עליו כמו מנטרה: "יש לי כוח ושמחה בלב". "ובזמן הזה", היא סיפרה מאוחר יותר למשפחתה, "ראיתי אור גדול שבא והודף את המחבלים".
הבנות בבסיס רעים ניצלו בסופו של דבר. ולחשיבה החיובית — צמד מילים שיכול גם לעורר תמיהה או התנגדות בתקופה כזאת — יש אולי מקום דווקא עכשיו. שירלי נס־ברלין היא מרצה ותיקה לחשיבה חיובית, מלווה יחידים וקבוצות ומייעצת לארגונים. "מאז 7 באוקטובר אני בוכה כל יום", היא אומרת. "אין לי שום בעיה להכריז על זה בתור מרצה לחשיבה חיובית. כל יום אני נחשפת לסיפורים אנושיים מרגשים ומזעזעים, ואני בוכה וזה בסדר".
בתור התחלה כדאי לשים דברים על השולחן: אני לא מאמינה בלעמוד מול הראי ולזייף אמירות חיוביות על עצמך ועל העולם.
"אז תגידי לעצמך רק דברים שאת מאמינה בהם. אנחנו בעידן של ניפוץ קונספציות, יש כמה קונספציות שצריך לנפץ בהקשר של חשיבה חיובית. דבר ראשון, לא מדובר על הפי הפי. אדם שחושב חיובי זה אדם שמקבל את כל החלקים שיש בו, ללא מאבק. זה לא רק אדם ששמח כל הזמן. הדבר השני שצריך לנפץ קשור למחקרים על המוח ועל תהליכי למידה. תהליכי למידה חייבים להיות במרחק מינימלי מההומיאוסטזיס שלנו — נקודת האיזון והיציבות שאנחנו מורגלים בה. אם אני קופצת מהמקום שבו אני נמצאת למקום חדש לגמרי, עומדת מול הראי, מרגישה זיפת ואומרת 'אני נהדרת' — זה לא עוזר. הפער הזה מדכדך יותר ומעורר יותר התנגדות, כי אז את מרגישה שקרנית. כדי שאוכל ליצור שינוי, עליי לעשות את זה בקטנה. את מבררת לעצמך מה את כן יכולה לעשות שייטיב איתך קצת, רק קצת. לא מאפס למאה. למשל, בזמן שאת מצחצחת שיניים, להתבונן לעצמך בעיניים ולהגיד 'בוקר טוב'. זה הכל. עשית צעד קטן להרחבת המסוגלות. כשהוא יתקבע בתוכך תוכלי ללכת עוד צעד. כל אחד ברמת המסוגלות שלו, זה מייצר תהליך של למידה".
וזה מה שהיא מלמדת, בהרצאות ובספרים שלה. "המוח שלנו הישרדותי", היא אומרת, "וכשיש שינוי, המוח שומע סכנה. כשאני מכריזה ביום ראשון בבוקר שמהיום דיאטה, כעבור כמה דקות אני כבר יושבת בתוך המקרר".
את חושבת שאוריה ניצלה בזכות החשיבה החיובית?
"אין דרך לדעת מה היה יכול לקרות, ואני לא לוקחת על זה קרדיט. עם זאת, מה שמדהים אותי בסיפור של אוריה זה שהיא היתה במצב הישרדותי, מחזיקה את הדלת, יש סביבה מחבלים, היא שומעת יריות וצעקות בערבית — באוגדת עזה ברעים הם לא נכנסו למגורים — וברגעים האלה המוח שלנו מכוון להישרדות, כל מחשבה או רגש משמשים רק להישרדות, אין בזבוז של שום דבר, ובתוך הרגע הזה עלה בה המשפט שאמרתי לה כשהיתה בת 6. היא לא חשבה על זה מאז, המוח שלה דלה את הזיכרון הזה, את המשפט 'יש לי כוח ושמחה בלב', כי מבחינתו זה כלי לשרוד. אני מרצה עכשיו למפונים בכל מיני מקומות בארץ — החיוביות שלנו נמצאת אבל היא כמו שמש שמכסים אותה עננים".
איך אפשר ללמד חיוביות אנשים שחוו אסון או אובדן?
"לשם אני לא מביאה חשיבה חיובית, אלא רק נמצאת איתם. האבא שבתו חטופה — הייתי רוצה להניח לו להרגיש מה שהוא מרגיש ולא לכפות עליו תפיסת עולם. לא אגיע לאנשים על קו השבר עם הרצאה על חשיבה חיובית, אלא רק אשב לצדם ואנסה להרגיש מה שהם מרגישים. אבל אם אדם מגיע אליי ורוצה שינוי, אני נותנת לו כמו תפריט של דיאטנית, לעשות כל יום כמה דקות של חיזוק החיוביות. באופן כללי, כשאני מרגישה את הכאב הנורא, אני נותנת לעצמי להרגיש אותו. רק אם אני מסוגלת, אני יוצרת מעבר מ'אני עצובה' ל'אני מרגישה עצב עכשיו'. זה מעבר מלהיות כל כולי עצב, למצב של הכרה בכך שעצב הוא חלק ממני אבל יש בי עוד חלקים, ויש אפשרות עתידית, כרגע תיאורטית, שארגיש אחרת. דבר כזה לא אגיד לבן אדם שנמצא בכאב גדול, אלא רק לאדם שמתחיל תהליך של ריפוי.
"יש בנו פחד להרגיש כאב. חונכנו מגיל אפס לעשות מה שאפשר כדי לא לחוות כאב. אבל אנחנו מפספסים ככה מחצית מהעולם הרגשי שלנו. לא סתם משתמשים בשפה זכרית רציונלית — לכבוש את הכאב, להתגבר על העצב, להשתלט על הדכדוך. למה מונחי המלחמה האלה? זו שפה שהולכת נגד עצמנו, זה חיים של מאבק פנימי. כל הרגשות לגיטימיים מעצם היותם, הם נובעים מהמצב שאני נמצא בו כרגע, וה'כרגע' נובע מאמונה גדולה ביכולת ההשתנות וההתפתחות של האדם".
נס־ברלין, בת 53, נולדה וגדלה בחיפה. היא נשואה ואם לארבעה, מתגוררת במושב בית עובד. את דרכה לחשיבה החיובית התחילה בזכות אמה — שהיא גם גיבורת ספר הפרוזה הראשון שלה הרואה אור כעת, "בת טובה דיה" (הוצאת שתיים). "גדלתי בבית של שני ענקי חשיבה מנוגדים זה לזה", היא מספרת. "אמא שלי, רבקה צדיק פישר, היתה מרצה לחשיבה חיובית, ואבא שלי, שמכל השמות בעולם נשא את השם אדולף, היה משחיז סכינים, אבל אם הוא היה מרצה למשהו — הוא היה מרצה לחשיבה שלילית. הוא היה ניצול שואה, מומחה גדול בדאגות ובחרדות. מגיל צעיר הבנתי שיותר נעים להיות חושבת חיובית עתירת שמחת חיים מאשר ההפך, ולשם כיוונתי את עצמי".
היא למדה לתואר ראשון ושני בפילוסופיה באוניברסיטה העברית, אבל הרגישה שהאידיאות, הרעיונות, צריכים להתיישם איכשהו. "המקורות של החשיבה החיובית הם מאות רבות לפני הספירה", היא אומרת. "הפסיכולוגיה החיובית זה ענף שהתקבל כענף עצמאי ומוביל בשנות ה־90 באמריקה. אבל אפיקטטוס במאה ה־1 לספירה אמר כבר אז: אל תבקש שהמציאות תהיה לפי רצונך אלא קבל אותה כפי שהיא”. נס־ברלין פרסמה כמה וכמה ספרי עזרה עצמית בתחום החשיבה החיובית, אחד המצליחים שבהם הוא "עשר דקות גג", שמציע אימון חשיבה יומי בן עשר דקות, שמפעיל את שריר החיוביות שלנו. "מתוך הבנה שזה לא טבעי לנו, כי ההטיה הטבעית לנו היא שלילית. המוח שלנו בנוי להישרדות, לתסריטים שליליים. שיח האושר וההגשמה העצמית הוא חדש יחסית".
כעת, כאמור, נס־ברלין מפרסמת את ספר הפרוזה הראשון שלה. "בת טובה דיה" מספר על אלה, המבלה שעות, ימים ושבועות ליד מיטת אמה בבית החולים. האם החריפה והכריזמטית מוטלת חסרת הכרה בעקבות הליך רפואי שלא צלח. בשפה קולחת ומושכת לב הספר מתאר את היחסים המיוחדים עם אמה, עם הילדים והבעל, ועם אחותה הצעירה שקצת מתחרה בה על אהבת האם. "הרומן נולד ליד מיטתה של אמי בבית החולים", היא מספרת. "היא אושפזה עם בעיות בלב, שוחררה, לקחתי אותה אל ביתי, ובתוך חודש ראיתי איך היא הולכת ומידרדרת. אשפזנו אותה שוב, ואז התחיל תהליך שבו ניסו לתקן את הבעיה בלב, הניתוח הצליח אבל החולה פחות. ישבתי איתה שעות על שעות, המון רגשות מתעוררים, חיפשתי פורקן והתחלתי לכתוב אנקדוטות. אחרי שהיא נפטרה שמתי את הדברים בצד. לקח כמה שנים עד שהייתי מסוגלת להתבונן בזה ולהתחיל להרחיק את הסיפור ממני, שלא יהיה הסיפור שלי. חשוב לי להציג אנושיות ולדבר אנושיות, עם חמלה לעצמי ולחיים. החשיבה החיובית נותנת לי כלים להתמודד עם החיים, זה מאפשר לי לא רק לשרוד אלא גם ליהנות מהחיים שלי".
