"יש היום פריחה של ספרות דווקא בקרב איט גירלז"
תמר מרקוביץ היתה סטייליסטית ומשפיענית אבל רצתה תמיד להיות סופרת. רומן הביכורים שלה, "קוטקה", זוכה פרס משרד התרבות, מבוסס בחלקו על חייה ומספר על אם מתמודדת נפש עם נטייה להרס עצמי, אונס והתבגרות תחת כנפי אב רב חובל. "למדתי להעביר את המסרים שלי בצורה מהירה ותמציתית, אבל יש געגוע לחוויה עמוקה יותר של תוכן"
"תמיד רציתי להיות סופרת, מאז ומעולם היה לי ברור שזה הכיוון ולשם אני רוצה ללכת", אומרת תמר מרקוביץ, שהיתה מזוהה עד היום כסטייליסטית ועיתונאית אופנה. עכשיו היא מגשימה את החלום ומפרסמת ספר ראשון, "קוטקה" (הוצאת זמורה), רומן כתוב היטב ונוגע ללב שמבוסס על סיפור חייה. שילוב של סטיילינג וספרות הוא לא טריוויאלי, אבל גם סיפור חייה לא.
"קוטקה" מספר סיפור התבגרות של נערה בצל אם נעדרת ואב נוכח. האמא היא אשה יפה, סוערת, שמסתובבת בחוגי הבוהמה של תל אביב וסובלת מנטייה להרס עצמי. האב הוא רב חובל, אדם יציב, חם ומציאותי. ההורים מתגרשים, האמא עוזבת את הבית ולא מסוגלת לגדל את בתה. העלילה, שנעה בין עבר להווה, כוללת גם מוטיב מותח של קלטת וידיאו ישנה שחושפת עבר אפלולי, וגם סצנה קשה של אונס.
מרקוביץ עצמה איבדה את אמה כשהיתה בת 16. האם, בת למשפחה ס"ט מירושלים, היתה אמנית שסבלה ממניה דיפרסיה. אביה, חניך פנימייה צבאית, היה לרב חובל. היא גדלה רוב חייה בעתלית, הוריה התגרשו כשהיתה בת 5, וכשמצבה של האם הידרדר עברה לחזקת האב. הוא נישא בשנית ומרקוביץ גדלה במשפחה רחבה שהורכבה משתי משפחות, חוויה מיטיבה עבורה.
אחרי הצבא למדה יחסים בינלאומיים, ובינתיים עבדה כדיילת באל על. "תכננתי ללמוד אופנה בשנקר, אבל לא היו לי מספיק עבודות אז התחלתי לעשות סטיילינג כדי שיהיה לי מה להציג. וככה הפכתי לסטייליסטית", היא מספרת. "עשיתי הכל. הייתי המון שנים בהפקות אופנה של חברות מסחריות כמו גולף ומאק, הייתי מלבישה בפרסומות, בטלוויזיה, הלבשתי את 'רמזור'. חלק מהבגדים של אבא שלי, אפרים מרקוביץ, הלבישו את איצקו. כל פעם הבאתי בגדים לסט ואמרו לי 'זה יפה מדי', 'זה אופנתי מדי'. עד שלקחתי את כל הארון של אבא שלי, ורק אז אמרו לי 'זה מעולה'. אבא שלי היה איש מוצק. הוא הדמות היחידה בספר שנאמנה למציאות".
"לא נולדתי מאופקת"
מרקוביץ (45), נשואה ואם לתאומות בנות 17 מבן זוגה הראשון, מתגוררת ברמת השרון. היא עסקה כאמור בעיתונות אופנה, היתה סטייליסטית, ויש לה מעל 11 אלף עוקבים באינסטגרם. באמצע גם למדה תסריטאות ב"סם שפיגל". "עוד לא הייתי בשלה לכתיבה אז, אבל ידעתי שארצה לכתוב רומן ושזה ייקח עוד קצת זמן", היא אומרת. "הילדות היו קטנות. כשהן גדלו והתחילו להגיע הביתה בשעות מוקדמות רציתי להיות איתן, כבר היה קשה יותר לשלב את זה עם סטיילינג כי זה עולם שעובדים בו הרבה שעות. אז המעבר ליצירת תוכן בעולמות האינסטגרם והרשתות החברתיות היה טבעי. עבדתי עם גולף, טרמינל איקס, היתה לי סוכנות סושיאל משלי, ועבדתי כמנהלת שיווק בתחומי תוכן. אבל נפרדתי מכל זה ממש עכשיו, בדצמבר האחרון, אחרי יציאת הספר. זה היה האות שחיכיתי לו". עכשיו היא כבר עובדת על הספר השני, ונרשמה לתואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון.
סצנת הפתיחה של הספר היא קפסולה מרוכזת שמכילה את סיפור היחסים עם האמא, קירבה וריחוק בו־זמניים. האמא מכנה את הילדה "קוטקה", שפירושו חתול בבולגרית, אבל בסוף אומרת שהיא שונאת חתולים.
"אין לי המון זיכרונות מאמא שלי, אבל מה שיש לי כרוך ברגעים של אמנות. היא היתה לוקחת אותי ואת אחותי לספריית בית אריאלה כמעט כל שבוע. היינו מציירות, עושות תיאטרון בובות. רוב הזיכרונות ממנה הם מאוד יצירתיים. לצערי יש לי גם זיכרונות טראומטיים, כי ראיתי אותה במצבים קשים. חייתי איתה בתל אביב זמן קצר מאוד. רוב הביקורים אצלה היו מלווים, בפיקוח. הספר הוא כמו מכתב לאמא שלי, וכתבתי בו את התשובה של אמא שלי למכתב הזה".
הוא גם שיר אהבה לאבא שלך, שהלך לעולמו לפני שש שנים.
"הוא היה אדם יצירתי ורגשי, אבל בדרך אחרת, הרגשות שלו תורגמו תמיד למשוואות מתמטיות. רציונלי. אגב, הוא באמת כונה 'חתול', הוא היה מתאגרף מוכשר. ככה שיש בי בסיס יצירתי, משולב עם החינוך שלו, שחיזק את הצד האנליטי, המקורקע והמאופק. לא נולדתי מאופקת. טוב שיש ספרים שאפשר להוציא בהם את האנרגיות הלא מאופקות האלה".
נראה שהספר הוא גם על הטראומות של ההורים שעוברות בתורשה לילדים. הבנות שלך קראו את הספר?
"לא, הן עדיין צעירות בשביל זה. עלה בי חשש לגבי העברת הטראומה, אבל התקשורת ביני לבין הבנות מאוד בריאה. היתה לי תקשורת בריאה עם אבא שלי שלא הסתיר ממני אף פעם את המצב של אמא שלי, לא ייפה את הדברים אבל גם לא עשה דרמה מופרזת. זה אחד הדברים שהכי מאפיינים את ההורות שלי. יכולתי לגדול עם ידיעה של דברים קשים בתקופה שלא דיברו על שום דבר. אצלנו קראו לילד בשמו: אמא היא מתמודדת נפש, פעם אמרו חולת נפש.
"לצד הקלפים המורכבים שחולקו לי בילדותי, חילקו לי גם ג'וקר, שהיה התקשורת הפתוחה והחינוך של אבא שלי, המתנה הזאת של לא להתבייש בעצמי גם אם נולדתי למצוקות מסוימות. המסר שתמיד קיבלתי ואותו אני מנסה להעביר לבנות זה שיש לנו לפעמים במה להתבייש, עשינו דברים שלא היינו צריכים לעשות, אבל עכשיו צריך לתקן. ומה שלא בשליטתנו אין לנו מה להתבייש בו. הרבה מהשריטות שאנחנו נושאים מגיעות מהבושה וההסתרה. מזה אני יחסית משוחררת".
"יש בספר ריפוי ואופטימיות"
על כתב היד של "קוטקה", עוד בטרם נשלח להוצאת הספרים, עבדה עם הסופר והעורך סמי ברדוגו. "הוא מאוד עזר לי למצוא את הקול הנכון לספר", היא אומרת. "היו בספר שני קולות. אחד תזזיתי ואורבני, יותר ציני וסרקסטי, וקול אחר פיוטי ושקט יותר. היה צריך לבחור את הטון. היה לי מזל שסמי הסכים לערוך".
את מתארת בספר סצנה קשה של אונס שעוברת האמא, במסווה של טיפול קבוצתי רוחני.
"זה לא משהו שקרה במציאות, זה נלקח מתוך הסדרה 'האמת הערומה', חיפשתי חומרים על המהפכה המינית בישראל של שנות ה־70 וה־80. באחד מפרקי הסדרה היו שני עדי ראייה ועדת ראייה אחת שסיפרו על אונס על ידי המורה הרוחני כביכול. כשראיתי את זה מצאתי את ההסבר לערעור של האמא. ניצול לרעה של כוח העסיק אותי, וגם השאלה איך זה פוגש את הדורות הבאים, שרשרת הטראומות. הספר נכתב לפני 7 באוקטובר, שקרו בו מקרי אונס קשים. אבל ישראל מהרבה בחינות היא נס, כולנו מגיעים לפה מתופת ויש תהליך ריפוי טבעי בחברה. גם בספר המקרה קשה, אבל יש בו ריפוי ואופטימיות".
"קוטקה" קיבל תשומת לב עם צאתו לאור, וזכה בפרס משרד התרבות. "אני חושבת שיש היום פריחה של הספרות דווקא בקרב 'איט גירלז', עם מועדוני קריאה שהפכו להיות איזשהו בילוי, לא רק סביב ספרות רומנטית אלא גם ספרות יפה", אומרת מרקוביץ. " אני רואה הרבה דוגמניות ומשפיעניות שמדברות על ספרים. אני חברה כבר שנתיים במועדון קריאה בכפר שמריהו, ורוב הנשים שם צעירות, אני אחת המבוגרות שם. וגם הקמתי בעצמי מועדון קריאה נודד, שמתארח כל פעם במקום אחר".
מה אתן קוראות בכפר שמריהו או במועדון שלך?
"במפגש הראשון שהגעתי אליו קראנו את 'ספינות טרופות' של אקירה יושימורה היפני. במפגש הבא של מועדון הקריאה שיזמתי נדבר על 'כניעה' של מישל וולבק. הבנתי שאומנם לא כולן קוראות את הספרים לפני המפגש, אבל אחרי המפגשים הן הולכות לקרוא, וזה מה שמדהים".
מרקוביץ שואפת לעצמאות כלכלית ועדיין מקדישה יום בשבוע לעבודת סטיילינג, ומקדמת את מועדון הקריאה שלה. הספר הבא שלה יעסוק בסיפור של אחיה הצעיר ים, שעבד בהייטק, עזב הכל ונעשה נזיר בודהיסטי.
"בשנים האחרונות אני מתפרנסת מהאינסטגרם ומרשתות חברתיות, למדתי להעביר את המסרים שלי בצורה מהירה ותמציתית, אבל יש געגוע לחוויה העמוקה יותר של התוכן", היא אומרת. "אני עובדת עכשיו על שיתוף פעולה עם מלון הג'ורג' בתל אביב שאימץ את מועדון הקריאה שלי. ויש עוד מותג אופנה שיצר איתי קשר בנושא הזה. הייתי מנהלת התוכן של אתר הנופש סיקס סנסס שחרות בנגב, אירחנו מפגשים עם סופרות וסופרים. מותגים מתחילים להבין שהתוכן, הערך המוסף, זה חלק מהחוויה הייחודית שלהם. זה נכנס למהפכת התוכן של השנים האחרונות, חברות מסחריות מספקות יותר תכנים שלאו דווקא קשורים ישירות למוצר שלהם. גם ספרות היא חלק מזה".
