כשאני הנבל: מסע צפייה מטלטל בקולנוע הפלסטיני החדש
יאיר רוה צפה בארבעה סרטים פלסטיניים שזוכים להצלחה בינלאומית ומתמודדים במרוץ לאוסקר - וחווה דיסוננס לא פשוט. 2025 מסתמנת כשנה הטובה בתולדות הקולנוע הפלסטיני עם סרטים עתירי תקציב ונוקבים, שבכולם הישראלים הם מקור הרוע והסבל
בארבעים השנים האחרונות הקולנוע הישראלי הפוליטי עשה מאמץ כביר להיות מאוזן. כל סרט שעסק בסכסוך הישראלי־פלסטיני, וכמות הסרטים הזאת הלכה ודעכה מאז שנת 2000 (מאז האינתיפאדה השנייה), הקפיד לומר שלא כל הפלסטינים רעים ולא כל היהודים טובים, לא כל הערבים מחבלים ולא כל הישראלים קלגסים. שנת 2025 מסתמנת כשנה הטובה ביותר בתולדות הקולנוע הפלסטיני, אבל תשכחו מאיזון. שלושת הסרטים הבולטים שהופקו השנה במדינות ערב ושעוסקים בסכסוך מציגים את הציונות, את הציונים ואת החיילים הישראלים כמקור כל הסבל, הרוע, האלימות והאכזריות.
בשבועות האחרונים צפיתי בארבעה סרטים שמתרחשים בין הנהר ובין הים, וחוויתי דיסוננס רגשי ומצפוני לא פשוט. מצד אחד, מנקודת מבטו של מבקר קולנוע, כמה מהם היו לא רעים בכלל, ואם הם היו סרטים יוגוסלביים העוסקים במתחים בין סרבים ובוסנים או סרטים איריים על הסכסוך בין האנגלים לאירים, הפוליטיקה שלהם לא היתה מזיזה לי, וכמובן שהייתי מזדהה עם הצד הנכבש. אבל כישראלי וציוני שצופה בסרטים האלה הייתי על סף התקף חרדה מתמשך, כששוב ושוב הישראלים כונו ״בני שרמוטה״. הקולנוע מאפשר לי לשמוע סיפורים מנקודות מבט שונות ורחוקות ממני, ולשמוע נרטיבים שלעתים לא מגיעים אליי, הקולנוע מעורר בי הזדהות ואמפתיה עם אנשים שעמדתם הפוכה משלי. אבל לעתים נדירות יצא לי לראות כזה מקבץ של סרטים שבהם אני הייתי הנבל, ונפשית זה היה קשה מנשוא. הסרטים האלה זכו בשלל פרסים בפסטיבלים, ועוד רגע הם יגיעו לאוסקר. בשבוע הבא תפורסם הרשימה הקצרה (שורט ליסט) בדרך למועמדויות בקטגוריית הסרט הבינלאומי, 86 הסרטים שהוגשו יצומצמו ביום שלישי הבא ל־15. מתוכם יש להניח שיהיו לא מעט סרטים מהמזרח התיכון.
משפחת בכרי מככבת
שלושה סרטים בולטים, עתירי תקציב וזוכי פרסים העוסקים במאבק הפלסטיני הופקו השנה (באופן מעניין שלושתם בוימו על ידי נשים): ״פלסטין 36״, שביימה אן־מארי ג׳אסיר והוא נציג הרשות הפלסטינית לאוסקרים; ״כל מה שנשאר ממך״, שביימה שריאן דביס והוא נציג ירדן לאוסקרים (דביס היא אמריקאית שהוריה היגרו לארצות הברית מירדן ומפלסטין, והיא היתה מועמדת לאמי על בימוי פרקים ב״רק רוצחים בבניין״), ו״קולה של הינד רג׳ב״, שביימה קאותר בן הניה, נציג תוניסיה לאוסקרים (בן הניה כבר היתה מועמדת פעמיים לאוסקר בעבר). בשלושת הסרטים האלה הקהל הישראלי ימצא לא מעט פנים מוכרות: קלרה חורי, זוכת פרס אופיר על ״הכלה הסורית״, מככבת ב״קולה של הינד רג׳ב״; היאם עבאס, זוכת פרס אופיר על ״עץ לימון״, מופיעה ב״פלסטין 36״, ולצידה סאלח בכרי, זוכה פרס אופיר על ״ביקור התזמורת״ (בכרי הוא שחקן קבוע בכל סרטיה של ג׳אסיר); ובכרי הוא גם השחקן הראשי ב״כל מה שנשאר ממך״, לצד אביו, מוחמד בכרי, שכיכב ב״מאחורי הסורגים״.
לשלושת אלה אפשר לצרף גם את הסרט ״חג שמח״ שביים סקנדר קופטי, בסרטו הראשון מאז שהיה מועמד לאוסקר כנציג ישראל על ״עג׳מי״ (שאותו הוא ביים עם ירון שני). סרטו החדש, שזכה בפרס בפסטיבל ונציה, הופץ השבוע מסחרית בבתי הקולנוע בארצות הברית. ״חג שמח״ הוא למעשה סרט ישראלי לכל דבר: הוא צולם בחיפה ובירושלים, הוא עוסק במשפחה מעורבת של ערבים־נוצרים ויהודים, הוא דובר ערבית ועברית והחג השמח משמו הוא פורים. אלא שמאז שלימור לבנת ועוד ח״כים מהליכוד תקפו את קופטי ב־2010 על כך שביקר את ישראל ערב טקס האוסקר, קופטי עבר לגור באבו דאבי. את סרטו החדש הוא צילם ללא מימון ישראלי והוא מוצג בעולם כסרט פלסטיני.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמלחמה של ישראל נגד חמאס בעזה עזרה לסרטים האלה, בעיקר בהשגת מימון בינלאומי נדיב. ישראל היתה יקירת הפסטיבלים והאוסקרים בין 2007 ל-2015, אבל עכשיו זהו הזמן של הקולנוע הפלסטיני, בשעה שישראל מנודה בזירה הקולנועית. ולראיה, אף על פי שגם נציג ישראל לאוסקרים, ״הים״, מביט בפלסטינים במבט הומני חומל, אין לו זכר בפסטיבלים הבינלאומיים ונראה שאין לו סיכוי להגיע לשורט ליסט לאוסקר. זו הפוליטיקה של הקולנוע: לא חשוב רק הסיפור, אלא מי מספר אותו, ובעיקר מי נתן לו את הכסף. וכסף ישראלי, המגיע עם לוגו קרנות הקולנוע ומשרד התרבות, הוא כרגע רדיואקטיבי.
בין המרד הערבי לגירוש מיפו
״פלסטין 36״ ו״כל מה שנשאר ממך״ הם כמו שני חלקים של אותו סיפור, שבו שתי הבמאיות מספרות סיפור היסטורי רצוף המתאר את שורשי המאבק הלאומי הפלסטיני. שני הסרטים האלה הם הפקות ענק מרשימות מאוד, שמזכירות את הסרטים הבריטיים - כמו ״המעבר להודו״ או ״גנדי״ - שעסקו בהתקוממות ההודית נגד המנדט הבריטי. ואכן, ״פלסטין 36״ ממקד את ראשית המאבק הפלסטיני להכרה, לא בנכבה של 1948, אלא במרד הערבי הגדול נגד הבריטים ב־1936. הרעים בסרט הזה הם אומנם הבריטים, אבל הסיבה למרד היא התמיכה של האנגלים בציונות ובהקמת בית יהודי. חלקו הראשון של הסרט דברני ודידקטי ומלא בנאומי ״הציונים גוזלים לנו את האדמה״, אבל הוא מגיע לשיאו המצמרר כשפיגוע ערבי נגד הצבא הבריטי מוביל לטבח של הצבא האנגלי בתושבי הכפר אל־בסה ליד גבול לבנון, שבו רוב הדמויות בסרט נהרגות.
״כל מה שנשאר ממך״ היה אמור להיות מצולם באזור שכם בסוף 2023, אבל הצילומים נדחו בגלל אירועי 7 באוקטובר והמלחמה, וההפקה עברה לירדן (שאכן שולחת את הסרט לאוסקרים). זהו אפוס היסטורי מרשים בן שעתיים וחצי שמתחיל ב־1948, עם הגירוש של הערבים מיפו, ממשיך במחנה פליטים בשכם ב־1978 ומסתיים ב־2022. מרשים, מעניין ומרתק ככל שהוא, שנאת ישראל בו כה גדולה שהיא גרמה לתהות האם אני צופה ב״היהודי זיס״ של 2025. אבל גם בו, המערכה האחרונה מרשימה ומרגשת, ובדרכה אולי גם אופטימית. זהו סיפורה של משפחה שבורחת מיפו ב־1948 ועוקרת לשכם. ב־1978 הבן של גיבורי הסרט נורה בראשו על ידי חיילי צה״ל. הוא מת מוות מוחי, וההורים, בסצנה הכי אנושית בסרט, מחליטים לתרום את איבריו לחולים ערבים או יהודים. שנים אחר כך מגיעים ההורים לפגוש את הילד שקיבל את לב בנם כשהוא כבר אדם מבוגר. המסקנה של הסרט היא ככל הנראה שיהודי טוב הוא יהודי שלב פלסטיני הושתל בגופו. גם כאן, זהו אפוס היסטורי לא אחיד ולעתים מטיף, המגיע לסיומו במערכה אחרונה מצוינת.
״קולה של הינד רג׳ב״ הוא הסרט היחיד במקבץ הזה שעוסק ישירות במלחמה בעזה, והוא סיפור אמיתי מחריד ושובר לב, שכבר הפך לסמל של המלחמה ולסנטימנט האנטי־ישראלי בעולם. זו הפקה תוניסאית שעלילתה מתרחשת ברמאללה, במוקד לשיחות חירום שאליו מתקשרת הילדה הינד רג׳ב, שנמצאת במכונית בעזה אחרי שמשפחתה נהרגה מאש חיילי צה״ל, והיא לכודה ברכב ורואה את הטנקים מתקרבים לכיוונה. הבמאית, קאותר בן הניה, משתמשת בהקלטה האמיתית של רג׳ב למוקד החירום, ומלבישה עליה שחקנים שמגלמים את עובדי הסיוע שלא מצליחים לשלוח אליה חילוץ. זו דוקו־דרמה דחוסה, מחרידה, המצולמת בלוקיישן אחד ומתרחשת בזמן אמת. הסרט משוחק לעילא, הוא מורט עצבים והוא בלתי ניתן לצפייה.
בסצנת הפתיחה והסיום של ״כל מה שנשאר ממך״ מלמד האב את בנו שיר בערבית. ״אני הוא הים״, הוא מבקש מבנו לשנן. ומסביר לו שהים הוא מטאפורה לשפה הערבית, ולגעגוע התמידי לאוצרות הערביים במעמקי הים, הים שנשקף מול יפו. וכך, נציג ירדן לאוסקרים, המספר את סיפורם של פליטים פלסטינים, הסביר לי את המשמעות המטאפורית של ״הים״, נציג ישראל לאוסקרים.
