"הריקוד היה קרש ההצלה שלי"
"הריקוד היה קרש ההצלה שלי"
שמונה שנים אחרי שפרשה מלהקת בת שבע חוזרת הרקדנית אייר אלעזרא להופיע בגרסה החדשה ליצירה המפעימה "אנאפאזה". "במחול אין מילים, אפשר רק להתבונן, להתקרב, ואני מרגישה שאנשים זקוקים לזה עכשיו"
הפעם האחרונה שהרקדנית אייר אלעזרא הופיעה עם "אנאפאזה" של להקת המחול בת שבע היתה ב־2007. כעת, 18 שנה אחרי, היא חוזרת ליצירה האיקונית של אוהד נהרין בגרסתה המחודשת בשיתוף toMix, שתעלה ב־12 בדצמבר בביתן אקספו 1 תל אביב, בליווי מוזיקה חיה המבוצעת על ידי נהרין, אבי בללי ודני מקוב מ"נקמת הטרקטור". "אני מרגישה שאני חדשה באנאפאזה", אומרת אלעזרא. "הייתי בזמנו רקדנית צעירה באנסמבל, אז אני ממש לומדת אותה מחדש. כל ההסתכלות שלי על מחול ועל העבודות של אוהד שונה, גם בגלל הגיל וגם כי אני בעצמי מנסה להתפתח כיוצרת".
הגרסה המחודשת היא חוויה יוצאת דופן שעלתה לפני שנה וחצי לציון 30 שנה ליצירה המקורית, אחרי שהוצגה לפני יותר מ־300 אלף צופים בארץ ובעולם. סבב המופעים הקרוב יתקיים רגע לפני שהלהקה תעלה את אנאפאזה במרכז התרבות La Villette בפריז. הגרסה המחודשת השתנתה. "העבודה עברה שינויים בשנתיים האחרונות כי אנחנו עברנו שינויים", אומר נהרין. "הם קשורים למנעד החדש שיש לנו כרקדנים, יוצרים, מפרשים. הגילויים מאפשרים לעבודה לגדול".
אלעזרא, בת 37, בוגרת האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, עזבה לפני שמונה שנים את בת שבע, חיה שנתיים עם בעלה בברלין, ומשם חזרו עם לידת בתם הבכורה. כיום היא יוצרת עם אחיה אדם, אמן ופסל, וב־1 בינואר יעלו במגדל המים ברחוב מזא"ה בת"א את "שמתי עליך עין", מופע שנע בין תנועה לפיסול.
אלעזרא תמיד בלטה בנוכחותה על הבמה בזכות יכולות הריקוד המופלאות שלה ופניה המיוחדות ומלאות ההבעה. זו כנראה הסיבה שנהרין הציע לה לחזור לרקוד בלהקה. "זה קשה ומורכב, אבל אני גם מרגישה שזה הופך אותי לאמא טובה יותר ולאשה טובה יותר ויש לי יותר שמחת חיים. אני מאוהבת ברקדנים ומרגישה הרבה פעמים יותר שטותניקית מהם. זו עבודה מיוחדת ולזוז בדרך של שפת המחול גאגא, שאוהד יצר, זה בדם שלי".
היא חזרה ללהקה למשרה שנתפרה למידותיה, כאמא לשני ילדים. "שמונה שנים לא רקדתי ולא התגעגעתי ואז היתה לי שיחה עם אוהד שהציע לי לחזור והרגשתי שהוא נוגע לי בכפתור והכל נדלק שוב, מין יכולת כזו שיש לו. יחד עם ליאור אביצור (המנהלת האמנותית — מנ"ש) ניסינו להבין איך זה יקרה, כי יש לי שני ילדים קטנים ואני לא יכולה להצטרף לנסיעות לחו"ל. אז אני לא עושה את הסיורים ופעמיים בשבוע יוצאת מוקדם לאסוף את הילדים".
כשהמלחמה התחילה בוטלו הסיורים לחו"ל ואלעזרא הופיעה עם הלהקה 100 הופעות עם היצירה "2019". "זה היה אינטנסיבי אבל גם הציל אותי. אם אני לא עם הילדים ולא רוקדת, אני שוקעת למקומות קשים. 7 באוקטובר ריסק אותי כמו את כולנו והריקוד היה קרש ההצלה שלי. ממש חיכיתי לזה כי ברגע שאני לבד עם עצמי אני מרגישה שקשה לי לנשום, יש בי כעס וזעם על כל השחיתות והרוע ואני קופאת ומשותקת. אז לברוח לסטודיו, לרקדנים ולאוהד שהוא המורה הכי טוב שהיה לי, עושה לי טוב".
איך זה להיות "זקנת השבט"?
"לפעמים אני מרגישה שאני יותר צעירה מהם. אז הגוף שלי כואב יותר והיום אני צריכה חימום טוב. אבל זה מיוחד להיות בחברת אנשים צעירים, סקרנים ויצירתיים. זה מחיה אותי. חשוב לי להראות שאפשר להמשיך לרקוד גם אחרי גיל 27 ואחרי שני היריונות. בשמונה השנים האלה הרגשתי מרוחקת מהגוף ועכשיו אני הרבה יותר שמחה".
על אלעזרא אומר נהרין: "אייר היא מהאנשים היותר מעוררי השראה שפגשתי. אני אוהב את הפירוש והתרגום שלה ליצירות שלי. היא מביאה נרטיב אחר שלא כתבתי".
2 צפייה בגלריה
היוצר אוהד נהרין: "מחאה תמיד נמצאת ברקע של מה שאני עושה. זו לא הסיבה לכך שאני יוצר, זו תופעת לוואי ורציתי להעצים אותה"
(צילום: סטפנו תבורי)
בין הקטעים באנאפאזה גם הקלאסיקה "אחד מי יודע", ריקוד שעורר סערה בחגיגות היובל למדינה, אז דרשו החרדים לא לפשוט בגדים על הבמה ונהרין ביטל את השתתפות הלהקה באירוע. הפעם יעלה ורסיה חדשה בהשתתפות כ־90 רקדנים. האם יש בה מרכיב מחאתי? "מחאה תמיד נמצאת ברקע של מה שאני עושה. זו לא הסיבה לכך שאני יוצר, זו תופעת לוואי ורציתי להעצים אותה", אומר נהרין.
על רקע אחד הקטעים נשמע טקסט אישי של דויד גרוסמן המדבר על אובדן בנו ועוסק בשאלה האם להמשיך לחיות כאן. "הכל מקבל משמעות אחרת", אומרת אלעזרא. “כשהעלינו את ‘החור' אנשים אמרו לי שזה ממש עוסק בפסטיבל נובה. לפני שחזרנו להופיע לא הבנתי איך אצליח לרקוד, אבל ראיתי כמה אנשים צריכים ומחפשים לעבד את מה שקרה פה. במחול אין מילים, אפשר רק להתבונן, להתקרב, ליצור קשר עין, ואני מרגישה שאנשים זקוקים לזה. בזמן מלחמה ומשבר בחברה חשוב לחיות חיים תרבותיים, לרקוד ולתמוך בכל הכוחות היוצרים והיצירתיים".
