"כתבנו לראשונה על הלהט"ביות שלנו כששנינו נשואים וחושבים על ילדים"
השחקנים המצליחים בן יוסיפוביץ’ ואורן דיקמן הם חברים טובים שהכירו בלימודי המשחק. אחרי שכל אחד מהם יצא מהארון, סיכמו שאם לא יתחתנו עד גיל 40, יעשו ילד יחד. ילד הם לא עשו, אבל מחזה שכתבו ומספר בדיוק על זה יעלה השבוע בפסטיבל דרמה קווין בתל אביב
השחקנים בן יוסיפוביץ' ואורָן דיקמן, בני 34, חברים טובים עוד מלימודי המשחק בסמינר הקיבוצים. קצת אחרי שיצאו מהארון הם סיכמו ביניהם שאם עד גיל 40 לא יהיו בזוגיות, הם יתחתנו אחד עם השני ויקימו משפחה. והנה, שבע שנים אחרי, שניהם נשואים באושר: בן לאסף (המכונה בפיו "שלובה") שעובד בהייטק, ואורן לנטע, פסיכיאטרית. הרעיון להורות משותפת נגנז אבל הוליד יצירה תיאטרונית חדשה הבוחנת את הגבולות בין חברות, משפחה וזהות מינית דרך סיפורם של הומו ולסבית שמחליטים לנסות להביא יחד ילד לעולם.
ההצגה הקומית "בסדר גמור" תעלה בחודש הגאווה בפסטיבל דרמה קווין בתיאטרון המשולש במרכז הגאה בתל אביב (7-4 ביוני) במסגרת קוויקי 2025 — ארבע הצגות קצרות שנכתבו על ידי כותבים וכותבות להט"בים על עולמם. את מורן וחן יגלמו כרמל נצר ועידו קולטון, שגם ביים.
"בדיעבד הבנו שזה לא היה מסתדר", אומר יוסיפוביץ', ודיקמן מסכימה: "אם באמת היינו צריכים לגדל יחד ילד, האירוע היה מורכב. יש בינינו חברות חזקה מאוד, אנחנו בשלב בחיים שהחברים שלך הם המשפחה שלך וזה משהו חזק שאנחנו מרגישים עד היום".
"כשאתה בארון, אתה פתאום מוצא בגיל יותר מאוחר את האנשים שלך, אתה מחפש לא רק את הזהות שלך אלא גם את האנשים שסביבך", אומרת דיקמן. "זו פעם ראשונה שאנחנו נוגעים בלהט"ביות ביצירה שלנו ושמים אותה במרכז וזה תהליך שמלווה באהבה ובביטחון שאנחנו נותנים אחד לשני. היינו בין הראשונים שדיברו אחד עם השני כשיצאנו מהארון, ובאופן טבעי זה האדם הראשון שנוח לי להצית איתו את התהליך האמנותי יחד".
בהצגה, מורן וחן מחליטים ללכת עד הסוף עם הרעיון — להיפגש ולשכב, כי פונדקאות ותרומת זרע הם הליכים יקרים מאוד. "לעשות את האקט הוא מורכבות בפני עצמה", אומרת דיקמן.
כשאני שואלת אם הבייבי היצירתי מגיע בשלב שהם חושבים על ילדים הם עונים יחד "כן, חד משמעית". דיקמן מספרת שבדיוק לפני כמה ימים היא ובת הזוג שלה בחרו תורם, ויוסיפוביץ' אומר "אסף ואני חושבים על זה, שנינו מאוד משפחתיים, אבל המלחמה וכמה אירועים בחיינו קצת עיכבו את זה". "הוא יהיה אבא מדהים", אומרת דיקמן. "גם את תהיי אמא מדהימה" עונה לה יוסיפוביץ' ושניהם מחייכים כי זה משפט שמופיע במחזה.
"כשכתבנו את המחזה ניסינו להבין מה הגרעין שלו", אומר יוסיפוביץ'. "הבנו שהוא עוסק בחוויה של ניסיון להיות הורים, אבל זו גם איזושהי מתיחת גבולות של חברות. כמה חברות יכולה או צריכה ללכת רחוק ואם נכון שחברות היא כזאת טוטאלית. כפי שאת רואה את ההתנהלות בינינו, יש משהו אצל חברים טובים שאתה יכול להישאר איתם ילד, אתה מרגיש נוח להיות מטופש ודבילי ונאיבי. גם במחזה הדמויות הולכות על זה כי זה מדליק אותן אבל לא באמת חושבות עד הסוף על ההשלכות. פתאום נופל האסימון שצריך להתבגר רגע. זה מדבר מאוד על הדור שלנו. אנחנו דור שלא רוצה להתבגר ולפעמים מקבל החלטות פזיזות. זאת המקפצה שהדמויות שלנו מנסות לעשות במחזה ולא נגלה מה הן החליטו".
יוסיפוביץ', משחקני התיאטרון והטלוויזיה הבולטים בארץ, השתתף בהבימה בהצגות "המלט", "הרטיטי את לבי", "חפץ" ועוד, ובטלוויזיה ב"על הספקטרום", "חזרות" ו"מנאייכ". הוא זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בתיאטרונטו בהצגה "מפלצת הזיכרון" מאת ישי שריד.
דיקמן, שחקנית, מחזאית ומורה למשחק, השתתפה בהצגות "המלט" ו"אהבתי הראשונה", בטלוויזיה ב"האחיות המוצלחות שלי" ו"כבודו", כתבה וביימה את ההצגה המצליחה "גידול ושמו בועז" בצוותא, שבה היא משחקת בתפקיד הראשי.
שנים הם גרו בשכנות באזור הבימה, "חלקנו שנים משמעותיות בעיצוב שלנו. הוא הכין לי עוגה בכל פעם שנשבר לי הלב", אומרת דיקמן, ויוסיפוביץ' מוסיף: "הכנתי הרבה עוגות. הרבה שנים חיפשנו לכתוב משהו יחד, וכשהתפרסם הקול קורא לפסטיבל הבנו שאנחנו צריכים לכתוב משהו לנו ועלינו".
בתקופה האחרונה המחזאות הלהט"בית המקורית פורחת בישראל. בתיאטרון המשולש, שאותו שניהם משבחים, וגם על במת התיאטרון הרפרטוארי עם מחזות כמו "האבא שיכולתי להיות" ו"את שאהבה נפשי" בהבימה. "זה לא במקרה שפעם ראשונה כתבנו על להט"ביות כששנינו נשואים וחושבים על ילדים. כל אחד יותר שלם עם עצמו ומשהו נפתח ומאפשר לכתוב על הדבר הזה", אומר יוסיפוביץ'.
יוסיפוביץ' מככב בימים אלה ב"רוקדים עם כוכבים" בקשת, שם הכריז "אני לא פה לשאת את דגל השמנים ולא את דגל הלהט"בים".
בימים שבהם ההומופוביה לא נעלמה לגמרי מהרחובות ונאמרים דברים איומים נגד הקהילה בכנסת, לא כדאי לנצל את הכוח של הפריים טיים ובכל זאת לשאת את הדגל?
"אני מביא את הסיפור שלי ואומר את הדעות שלי, ומתייחס לדברים נקודתיים באינסטגרם שלי. במחזמר 'השנה היפה בחיי' בהבימה הייתי מאלתר תמיד משהו בסוף השיר 'שונא'. כשאמרו בזמנו שההומואים מסוכנים יותר מכל ארגון טרור, התייחסתי לזה על הבמה".
יוסיפוביץ' מתכוון לדבריו של ח"כ יצחק פינדרוס (דגל התורה) שהקהילה הלהט"בית היא הדבר הכי מסוכן למדינת ישראל. "אני שונא את זה שיש חברי כנסת שחושבים שאנחנו ההומואים מסוכנים יותר מארגוני טרור", אמר יוסיפוביץ' על הבמה. "אני שונא אתכם, שונא שאנשים לא זוכרים את אחד המשפטים היפים ביותר שנכתבו – ואהבת לרעך כמוך", וזכה לתשואות מהקהל.
"אין דבר שיותר ריגש אותי מזה שאסף ישב בקהל של 'רוקדים עם כוכבים' עם ההורים שלי וקראתי לו שלובה. זה הסיפור", הוא אומר עכשיו. "כשהתחתנו, שאלו אותי למה חתונה כזאת גדולה ואמרתי 'בא לי לחגוג את אסף ואותי ואת האהבה שלנו עם כמה שיותר אנשים'. היו אנשים שזאת היתה החתונה הגאה הראשונה שהם היו בה. הרגשתי שזאת הדרך שלנו להגיד: אהבה זאת אהבה, וזאת הפרשנות שלנו לאהבה. קיבלנו הרבה תגובות מבני משפחה שזה מאוד ריגש אותם. אני מאמין שיש משהו בהתנהלות שלנו שמייצר את ההד, אם זה באמנות שלנו או בזה שאני מנשק את אסף בפומבי בכל הזדמנות. זה יותר חזק מ'לשאת דגל', אני פשוט חי את זה".
"זה הנרמול", מוסיפה דיקמן. "כשהוא מדבר עם בעלו בפריים טיים ורואים את האהבה ביניהם, זה לשאת את הדגל בצורה הכי חזקה".
בעבר לא היו הרבה סדרות, סרטים והצגות בנושא. אתם חושבים שזה מקל על הדור הצעיר?
"אני מלמדת בני נוער, ומתוך עשרה תלמידים שמונה הם ביסקסואליים. אני שמחה שיש להם האפשרות לבחור ולבדוק. אני לא ראיתי את זה מספיק בילדותי, ואם זה היה יותר נגיש, היה לי יותר קל להבין מה הטעם שלי. זה היה מודחק אצלי עד גיל 27. כשהייתי קטנה צחקו על איך נראית לסבית, היתה תדמית שלא התחברה אליי. אם הייתי רואה מגוון, היתה לי אפשרות להבין יותר".
"המילה קהילה היא דבר מאוד רחב", אומר יוסיפוביץ'. "אני ועשרה חברים גייז שלי לא ממוקמים באותה קבוצה בתוך הקהילה, וזה גם היופי. אין איזה אפיון. ברגע שנפרק את הדבר הזה ונביא את כל המורכבויות והיופי של מי שאנחנו, נראה את כל הספקטרום הרחב. אחיין שלי, בן 5, גדל לזה שיש לו דוד אסף ודוד בן, זה מה שהוא מכיר וזה מדהים בעיניי, ועדיין יש מקומות שזה לא ככה".
אמירות כמו של פינדרוס מעליבות?
"זה בעיקר מכעיס", אומר יוסיפוביץ' ודיקמן מוסיפה: "זה גם קצת מפחיד. זה הקיום שלי ושל הילדים שלי. הקונטרסט בין אהבת חינם לזה כל כך גדול ומבלבל. כשאני מסתובבת בשכונה שלי, אני מרגישה הכי שלמה ומקובלת ואני מפחדת שהדבר הזה ישתנה. אני מקווה ורוצה להאמין שאנחנו מספיק חזקים כחברה לא לתת לזה יד וחושבת שהרע והקיצון יותר מופצים, אבל רוצה להאמין שזה לא הרוב ושהמפגש בין אנשים אמיתיים הוא מה שינצח".
אתם נתקלים בהומופוביה?
"אני נתקלתי פה ושם", אומר יוסיפוביץ'. "היינו בחופשה משפחתית באילת ואסף ואני הלכנו עם האחייניות שלי בטיילת ובאנו לא טוב למישהו שם והוא קילל אותנו קללות איומות ליד הבנות. באותו רגע לא ידעתי איך להגיב, רק רציתי להדוף אותו ולהמשיך. יש שנאה והיטפלות לכל מיני קבוצות, והיא נובעת מהרבה בורות. יש לנו תפקיד כיוצרים, כאנשי אמנות וכבני אדם להשמיע את הקול שלנו. ככל שהסיפור שנשמיע הוא יותר ספציפי, יותר אנשים יוכלו להתחבר אליו. לכן אורן ואני רצינו להביא את הסיפור שלנו. זאת הדרך לשמוע קולות אחרים".