"הסאטירות הכי טובות שכתבנו נמצאות כאן"
צמד היוצרים השנונים דרור ויידמן ודן מסר חזר למסך עם עונה חדשה של סדרת הנוער המבריקה וזוכת הפרסים "האחיין שלי בנץ". בשבוע שבו יש שוב שביתת מורים, הם מספרים כיצד הסדרה שלהם, המתרחשת בבית ספר ויש בה הכל — ביזנס, פוליטיקה, משפיעניות וגם הרבה כיף — מקפידה תמיד להתייחס למציאות שבה היא מתרחשת. "אחד הנושאים שלצערי חוזר אצלנו הוא התנאים של המורים"
התחושה בצפייה ב"האחיין שלי בנץ", סדרת הנוער המבריקה של החינוכית האהובה גם על מבוגרים, זה שהיא מתרחשת בהילוך מהיר. הכל בה מתקדם מהר, במקביל: פה ציטוט לסדרה אמריקאית, שם עקיצה על חשבון המורה, כאן פתאום צצה דמות עם עלילה משלה. היא מתרחשת בבית ספר וגם בגיהינום ולפעמים כל אחד מהם הוא האחר. מה שלא יהיה, זה קורה מהר וזורם בשצף. לא עוצרים כדי להסביר את הבדיחה, מי שהבין הבין, מי שלא, יצחק מהבדיחה הבאה. "כן, אנחנו אוהבים את המהירות", אומר יוצר הסדרה דרור ויידמן בריאיון לרגל עליית העונה השלישית, "ואנחנו אוהבים גודל". "לצער המפיקים שלנו", מחזק אחריו במאי הסדרה דן מסר. "יש באמת המון פאנצ'ים, ואת חלקם הגדול אני שוכח ואז בעריכה אני נזכר בזה ומתפקע", אומר מסר שהוא גם העורך של הסדרה.
הרעיון בבסיסה, במשפט אחד, מדגים את עושר התכנים: יוני, מורה להיסטוריה בתיכון בנס ציונה, רוצה להיות המנהל שלו, ולאחר שזה לא עולה בידו, הוא נעזר בחזי גופרית – השטן – שהתנה את עזרתו בכך שיוני ילמד את בנו, בנציפר (הבן של לוציפר), או בקיצור בנץ (אותו הוא מציג כאחיינו), לבגרויות בהצלחה. כן כן, ילדים, תמיד חשוב לקרוא את האותיות הקטנות כשחותמים על חוזה עם השטן.
מכאן צומחות עלילות, דמויות וסיטואציות המזכירות קצת סדרות על בתי ספר תיכוניים בעולם, עם קמצוץ סדרות וסרטים שעליהם גדלו היוצרים – ויידמן בן 42 ומסר בן 36. ניכר שהסדרה מושפעת מ"קומיוניטי" האמריקאית המעולה, וכמוה היא משחקת עם ז'אנרים טלוויזיוניים. יש בה גם רפרנסים למכביר, מ"בחזרה לעתיד" ועד "נשואים פלוס".
בסדרה, שזכתה בפרסי האקדמיה לטלוויזיה על הסדרה הטובה, פעמיים, ועל התסריט הטוב פעם אחת (כי בעונה השנייה לא היתה קטגוריה של תסריט בסדרת נוער), יש יותר מ־23 דמויות, רק קצת פחות מזה עלילות, וגם מה שבז'רגון הטלוויזיוני האמריקאי נקרא "איסטר אגז", כלומר רמזים מוכמנים. ויידמן ייהד אותם ל"אפיקומנים". היא מתהדרת בצוות שחקנים מדהים שכולל את מאור כהן בתפקיד השטן, דניאל קורן כיוני שנראה עגום תמיד, אורי ורד בתור בנץ, ואמה אלפי אהרן כיולי האינפלואנסרית המעולה.
"האחיין שלי בנץ" נהפכה לאהובת הברנז'ה, ולכן כמו האפיקומנים צצים גם תפקידי אורח טובים, למשל נועה קירל או "הצ'ייסר" איתי הרמן. "אנחנו בכל פעם באים עם יותר דמויות ואירועים", אומר ויידמן. "המפיק שלנו אסף נאוי כל הזמן מנסה לשמור אותנו במסגרת התקציב".
אם היה לכם תקציב אינסופי, איך הסדרה היתה נראית?
מסר: "קודם כל ניצבים. בית הספר הוא קצת בית ספר רפאים, אף אחד לא לומד שם. הכנסנו את כל בני המשפחה שלנו לסדרה. הרמה של סדרות נוער בארץ מאוד עלתה אבל הזמן הניתן לעשות אותן והתקציב נשארו זהים לפעם".
בעולם של בית הספר “בגיריונית” ישנם תלמידים, מורים, הורים, שטן ובנו, ומנהלת, שיכולה להתחרות בשטן עצמו – ורד (גיתית פישר הגאונה), שבעונה הקרובה מתחילה לממש את השאיפות הפוליטיות שלה, כשהיא מתמודדת לראשות העיר נס ציונה.
ויידמן הוא תושב נס ציונה, שגדל שם וחזר אליה, וגם כותב קומי מגוון, שכותב במקביל גם ל"מה שתגידו" ובעברו ל"גב האומה" ול"מצב האומה". לדבריו, אין הבדל גדול בין כתיבה לסדרת נוער מצחיקה לבין כתיבה פוליטית מושחזת למבוגרים. "גם ב'מצב האומה' הקפדנו תמיד על מינון שווה בין פלוצים לשייקספיר", הוא אומר.
מסר ביים וערך סדרות קומיות רבות, ממערכונים ב"ארץ נהדרת", דרך "החיים הם תקופה קשה" ו"מי שמע על חווה ונאווה".
הסדרה אומנם מתרחשת בנס ציונה, אבל השפה שלה מאוד אוניברסלית. ההשפעות מעולם הטלוויזיה והקולנוע האמריקאי נוכחות. אני לא רואה שם יותר מדי ציטוטים לסרטי בורקס.
ויידמן: "נכון, אנחנו פחות מדברים ישראלית מאנשים שפיצחו יותר את הישראליות כמו 'קופה ראשית'".
מסר: "אבל תראה כמה מנס ציונה יש בדבר הזה. הדנ"א נמצא שם".
ניסו למכור את זה לחו"ל?
ויידמן: "היה גוף גרמני שהתעניין בזה".
ואז מי היה מגלם את אולף, בעל המבטא והמראה הגרמניים?
ויידמן: "אולף הוא בלגי להזכירך. התחיל כגרמני אבל בגלל הערה של הטלוויזיה החינוכית הוא נהיה בלגי. אמרו שאולי עדיף שהוא לא יהיה גרמני כי זה 'קצת שנוי במחלוקת'".
"כל מה שספגתי בנס ציונה בשנות התשעים נמצא בסדרה", אומר ויידמן. "לא רק מבחינה טלוויזיונית, גם מבחינת תפיסת העולם. כאחד שגדל בדור הזה יש לי עדיין בלב כמיהה לסדר עולמי, שזה גם היה שקר אז וגם שקר היום. ההומניזם הזה עדיין קיים במה שאני כותב. הכל בא עם קמצוץ של מלח, פלפל וביקורת. אם פעם יכולת להיות אנטי־ממסדי וזה היה דבר קול ובועט, אז היום אתה כמה לממסד הזה".
אם מדברים על סדר עולמי, העונה השלישית עלתה בעיצומה של שביתת מורים. המנהלת ורד היתה מטפלת בזה יותר טוב? יוני היה מסכים לקיצוץ? חזי היה מטפל בזה?
ויידמן: "זו לא סתם שביתת מורים, זה מרד מוריםߘ?. אנחנו מדברים על זה כל הזמן בסדרה. אחת הבדיחות שחוזרות – והיא חוזרת מאז שאני מכיר את עצמי, אז אפשר להגיד שהיא שחוקה, אבל לצערי תמיד רלבנטית – זו הבדיחה על התנאים של המורים. כל הזמן מקצצים להם בסדרה בשעות, באוכל בחדר מורים, בתנאים הבסיסיים, ואף פעם אין להם כסף לקנות כלום. אז ורד בגדול היתה מנסה לשבור את השביתה ולהעסיק אנשים בלי שום יכולות במקום המורים, וגם גרי (שרון טייכר) בעונה הזאת (שכבר אפשר לספר שמקבל את תפקיד המנהל במקום ורד, כי זה קרה בפרק שלשום) עושה הכל כדי למקסם את הרווחים של מפעל הנקניקים שלו על חשבון החינוך של הילדים. התמה של רווחים כערך עליון מלווה את הסדרה מהעונה הראשונה, כי זה מה שהמערכת, החברה, הפוליטיקה, וגם ההורים מפמפמים לילדים שלהם ולכולנו. ובגלל זה יש מחסור במורים, ובגלל זה הם לא מתוקצבים ולא מוערכים, והולכים לחפש עבודות מכניסות יותר. בתור אבא לילדה בבית ספר יסודי אני רואה שפשוט אין מורים, בכל שנה מחפשים בנרות מורים חדשים".
הידיעה שזה משודר גם בשעות למבוגרים משנה משהו בכתיבה ובבימוי?
מסר: "קודם כל זה כיף. חוץ מזה, יש הרבה בדיחות שרק המבוגרים מבינים".
ויידמן: "זאת שיטת דיסני – הילדים יצחקו מהסלפסטיק וההורים מהרפרנסים. בעונה הראשונה עוד ניסיתי לדבר אל הילדים בשפה של ילדים, שזה גם אולי אקט מתנשא קצת. הלכתי לתיכוניסטים, לחברים של האחיין שלי, וניסיתי לדבר איתם ולהבין מה מעניין אותם. בעונות הבאות פשוט עשינו מה שאנחנו אוהבים לעשות והילדים זורמים איתנו".
בריאיון איתך בעבר סיפרת שלמדת מ"משפחת סימפסון" על "חשמלית ושמה תשוקה", בעונה השלישית הכנסת את "חשמלית ושמה תשוקה" לעלילה על אמא של בנץ. פעם אמרת שבנץ הוא המלט. מאיפה ההשראה?
ויידמן: "למדתי תיאטרון במשך שלוש שנים באוניברסיטת תל אביב. לא למדתי תסריטאות, לכן מסר (שלמד קולנוע באותן שנים באוניברסיטה – ר"ק) וגלית חוגי, עורכת התסריט, הם הקביים שלי לכל הנכויות שאספתי בדרך".
אתה מפעיל חלק אחר במוח בכתיבת ההומור כשאתה כותב ל"מה שתגידו"?
ויידמן: "לא ממש. קונאן או'בריאן אמר פעם שכשדברים ממש מטומטמים נפגשים עם דברים ממש חכמים אז קורים דברים מאוד טובים. ב'מה שתגידו' אני יותר חבר מערכת ומשגיח מלמעלה בעריכות, ופחות כותב את הפאנצ'ים, אבל אנחנו משתדלים שיהיה גם וגם. ב'בנץ' אנחנו כאילו לא כותבים פאנצ'ים על המצב אבל למעשה אנחנו כן כותבים פאנצ'ים על המצב. הסאטירות הכי טובות שכתבתי נמצאות שם, והביקורות החברתיות מתגלמות בדמויות של ורד המנהלת ויולי התלמידה. הכל קיים שם. כיף להעביר ביקורת על העולם הזעיר־בורגני הנובורישי של משפיעני רשת וכו'. זה יחזיק הרבה יותר זמן מפאנץ' שנכתב על מירי רגב ב'גב האומה'. תראי את 'ארץ נהדרת', הפאנצ'ים של הפאנלים החדשותיים נעלמו עם ההיסטוריה אבל הפילוסים והטורטלים או ההייטקס – הרבה יותר קל להתחבר אליהם לאורך זמן. יש לי אלרגיה לדברים רגעיים. במיוחד כשמדובר בסדרה לילדים, אתה לא יכול להישאר בכאן ועכשיו כי לא יבינו על מה אתה מדבר".
