בלי בוסיות מהגיהנום: ”השטן לובשת פראדה 2” הוא הספד עגמומי לעיתונות
בסרט ההמשך שיצא 20 שנה אחרי הראשון כבר אין נבלים ואין בוסיות מהגיהנום, רק פרידה שקטה מתעשיית המגזינים שנלחמת על חייה. חמוד, בלתי מזיק, אך מיותר
כשסרט אהוב ומצליח חוגג יום הולדת 20, לעתים קרובות מארגנים לכבודו שלל אירועים - הקרנות חוזרות חגיגיות, לפעמים עותק משופר, או פרויקטים וכתבות נוסטלגיות בתקשורת. לפעמים זו דרכם של המפיקים לחלוב עוד כסף ממוצר ישן, ולפעמים זו התארגנות אותנטית ואורגנית מצד מעריצים. במקרה של "השטן לובשת פראדה" שיצא ב־2006, החליטו מפיקי הסרט, יוצריו וכוכבותיו לחגוג את יום ההולדת עם סרט המשך.
אני מודה - אני חשדן כלפי סרטי המשך שנוצרים 20 שנה או יותר אחרי הסרט המקורי. ההיגיון המסחרי, ולפעמים העלילתי, ליצור סרט המשך שלוש עד חמש שנים אחרי הצלחת הסרט הראשון, ברור לי. לא תמיד זה מבטיח סרט טוב, אבל במציאות של קולנוע מסחרי זה נראה כמעט מהלך טבעי. אבל מה ההיגיון ביצירת סרט המשך 20 שנה אחרי המקור, כשגם אין שום קשר בין הספר המקורי, שעל פיו נעשה הסרט הראשון והמבוסס על אירועים אמיתיים מחיי הסופרת, ובין סרט ההמשך שכולו המצאה המבוססת על דמויות קיימות.
באופן מפתיע, "השטן לובשת פראדה 2" מתגלה כסרט שיש בו מספיק כנות כדי לספק תשובה לשאלה הזאת. הסרט נפתח עם דמותה של אנדי (אן הת'אוויי), 20 שנה אחרי שהיתה האסיסטנטית של מירנדה פריסטלי (מריל סטריפ), עורכת המגזין "מסלול" (סוג של "ווג") ובוסית מהגיהינום שנהנית להתעמר בעובדיה. אנדי הצליחה להימלט ממערכת היחסים הרעילה הזאת. כעת היא עיתונאית מצליחה ועטורת פרסים, שתחקיריה אומנם מגיעים למעט קוראים, אבל עוזרים לתקן את העולם ועוולותיו. עד שהעיתון שבו היא עובדת נסגר והיא מוצאת את עצמה מובטלת. ובמקביל, מירנדה נמצאת בצרה עם הבעלים של העיתון שלה ובעיצומו של סקנדל עיתונאי שמשחיר את שמה ואת עברה. וכך, בלית ברירה, השתיים צריכות לשוב ולעבוד יחד כדי להציל את הקריירות של שתיהן. וזו כנראה הסיבה שהת'אוויי וסטריפ, שזכו שתיהן באוסקרים בשש השנים שאחרי צאת הסרט הראשון והיו בשיאן, הסכימו כעת לחזור ולמחזר את הדמויות והתלבושות בסרט המשך חמוד, בלתי מזיק, אך מיותר.
הסרט נקרא "השטן לובשת פראדה", אבל כבר לא לגמרי ברור מי השטן בסרט הזה. מירנדה פריסטלי היא עדיין עורכת עם דרישות גבוהות וסבלנות קצרה, אבל כעת נביחתה קשה מנשיכתה, כי ב־20 השנים שחלפו מאז הוקהו שיניה. התפוצה של המגזין ירדה, הפרינט במשבר ועולם התקשורת הדיגיטלית זוכה למעט תשומת לב או כבוד. ובמקביל, האסיסטנטית החדשה שלה היא גם נציגת מחלקת משאבי אנוש ודואגת להזכיר לבוסית שכבר אסור לה להתעמר או להעליב את עובדיה. מקומות העבודה הרוויחו מכך שבוסים כבר לא יכולים להתעלל, אבל הקולנוע סובל מזה כי כך "השטן לובשת פראדה 2" הוא סרט שאין בו נבלים. אם יש דמות אחת שמתפקדת כאנטגוניסטית, זו דמותה של אמילי (אמילי בלאנט) והיא שטן קטן שלובשת דיור, ולא פראדה.
בתוך צמר הגפן הצבעוני והמתוק של סרט ההמשך, שמלא בנופים נעימים של מנהטן ומילאנו, מסתתרת עלילה עצובה מאוד לכל מי שעוסק בעיתונות. בגדים, מתברר, אנשים עוד קונים. עיתונים כבר לא. וכך, סרט ההמשך שאמור להיות ממתק עיניים משעשע הוא בעצם הספד עגמומי למדי לתקשורת, לעיתונות ולתפקיד ההולך ודועך שלהם בעולם שנהיה מסחרי ואנטי־אנושי. "השטן לובשת פראדה" נוצר כדי לשמח ולענג את צופיו, אבל אני יצאתי ממנו עצוב.
