ג'ניפר בר לב מפרסמת רומן ראשון: "בגילי מי יצנזר אותי?"
ג'ניפר בר לב מפרסמת רומן ראשון: "בגילי מי יצנזר אותי?"
בר לב, מהאמניות החשובות בישראל, מפרסמת רומן אמיץ ומשולח רסן. מיניון, הגיבורה שלה, מגיעה מארה"ב לישראל של שנות ה־50 ויוצאת כאן למסע שיש בו כניעות וחירות, והרבה מאוד מין מזדמן ופרוע עם גברים מהסוג הלא מומלץ. זו אולי דרכה לגלות את אמא שלה, ואפילו את עצמה, כמי שנחתה מאמריקה ישר אל חבורת לול. "בסופו של דבר כתיבת ספר כזה וטיפול פסיכואנליטי הם מאוד דומים, בשיטה וגם בתוצאה"
מיניון היא נערה יהודייה אמריקאית שגדלה בשנות ה־50 בבירה וושינגטון, בת יחידה להורים, ובכן, מיוחדים. מבחוץ הכל נראה יפה ומפנק, מבפנים העסק חולה. מיניון גולדבלום, קוראים לה, יש לה חזה גדול, שיער בלונדיני ועיניים ירוקות, אבל האף קצת מתעבה בקצהו, מסגיר את מוצאה היהודי. מיניון נישאת בגיל צעיר לבחור לא מוצלח מהקולג', יולדת בת, אבל נשארת אבודה. המסעות שלה מובילים אותה למחוזות של כניעות, אשמה, מין מזדמן וחוויות ביזאריות, ובתוך כך חיפוש אחר חירות. ואז היא מגיעה לתל אביב של פעם. עולם אחר.
2 צפייה בגלריה
ג'ניפר בר לב. "אמרו לי שביחס למין ומיניות אין קול כזה בספרות הישראלית. אני פשוט כתבתי מה שרציתי"
(צילום: אוראל כהן)
זו, בקווים כלליים, עלילת הרומן "מיניון", שכתבה האמנית ג'ניפר בר לב, ויוצא לאור כעת (עם עובד, בתרגום מיכל אלפון). בר לב, ממובילות המהלך הפמיניסטי באמנות הישראלית בשנות ה־80 וה־90, נולדה בוושינגטון, גדלה בפלורידה, ועלתה לישראל ב־1978. היא היתה נשואה לאמן והמעצב דוד טרטקובר, ויש להם בת משותפת, אלי, שגם היא ציירת. את הספר הזה, "מיניון", כמו עוד דברים שהיא כותבת, כתבה באנגלית. כל פרק נפתח בציור שלה, שילוב של רישום וקולאז'.
"הישראלים מהדור שלי לא כל כך מכירים את אמריקה של שנות ה־50, אולי רק מהסרטים, כי באותן שנים בארץ היו עסוקים במלחמת קיום", היא אומרת. "אז רציתי קצת להסביר מאיפה אני באה. אף על פי שהספר לא אוטוביוגרפי, אבל כמו הרבה רומנים הוא מבוסס על מקומות שהייתי בהם, על אנשים שהכרתי.
אז מי זאת מיניון?
"היא נולדה מאמא שלי. אמא שלי היתה אשה מאוד מיוחדת. ואני לא ממש הבנתי אותה, ורציתי להסביר אותה לעצמי. מהתגובות שקיבלתי זה מסביר עוד הרבה נשים. ממול דמות האב בספר, אולי במין הגזמה, מאוד דומיננטית. בשנות ה־50 רווחו השליטה הפטריארכלית ותחושת הבעלות של הגברים על נשים, נערות וילדות. כמובן לא תמיד הבעלות התבטאה בגילוי עריות, כמו בספר, אבל היא באה לידי ביטוי באופנים נוספים, שרירותיים".
מיניון גדלה כילדה ואשה כנועה מאוד, ועדיין יש בה מרד.
"בסוף שנות ה־50 מיניון היתה מרדנית בתוכה. זה פלא. היה בה משהו שנלחם, שרצה לשנות את הגורל. ובאמת היה לה המון כוח. גם לאמא שלי האמיתית, ואני אימצתי את הכוח שלה לדמות של מיניון. אצל אמא שלי זה נעשה מתוך בלבול נוראי אחרי שאיבדה את אמה בשנה הראשונה לחייה ומתוך השתלטנות של האבא, ובכל זאת היה לה משהו חזק משלה. יש אנשים כאלה, שמצליחים להפוך את הכל. זה, אגב, מאוד ישראלי בעיניי".
הרצון לקחת את הגורל בידיים?
"לפחות לנהל מלחמה על הגורל שלך. מתוך האין ברירה, מתוך ההיסטוריה האיומה. אבל מי שהצליחו להגיע לכאן הם באמת שרדנים, אלה מלכתחילה אנשים עם כוחות".
"למדתי בעיקר חשיש ומסיבות"
כמו גיבורת ספרה גם בר לב, בת 73, נולדה בוושינגטון הבירה. כשהיתה ילדה התגרשו הוריה. היא למדה לתואר ראשון בבלשנות באוניברסיטת ג'ורג'טאון. בשלב מסוים אמה עלתה לישראל, התמקמה בדירה קטנה ליד הבימה, ובר לב ביקרה אותה מדי פעם, עד שהחליטה להישאר.
2 צפייה בגלריה
על חבורת לול: הכרתי את כולם. הגברים היו דור שני לשואה, לוחמים בעצמם. אנחנו מדינה בהלם קרב. לקח לי שנים להבין את זה"
"בפעם הראשונה הגעתי לישראל ב־1968 ללמוד שנה באוניברסיטה העברית", היא מספרת. "למדתי אז בעיקר חשיש ומסיבות. ירושלים היתה תוססת. חזרתי לארה"ב וסיימתי את התואר. כשבאתי לבקר את אמא שלי, פגשתי את כל הבוהמיינים של תל אביב. פגשתי את מעצבת האופנה פיני לייטרסדורף שהשפיעה עליי מאוד, וחזרתי לניו יורק ללמוד עיצוב אופנה".
לבסוף השתקעה בתל אביב, החלה לעסוק באמנות ולמדה במכון אבני. בר לב יצרה עבודות מושגיות מעניינות, שמשלבות טקסט וציור, קולאז'ים, עם השפעות של פופ ארט.
כשהגיעה לתל אביב, נחתה היישר לחיק ה"בוהמה". "ממש נפלתי לתוך הסרט 'מציצים'", היא מספרת. "הגעתי ב־1970. היה לי מזל לפגוש בחורה שהיתה שחקנית ודוגמנית צמרת, אתי זבקו, והתחברנו. היא הכניסה אותי לבוהמה של אז. הייתי בצריף של אביגדור, במנדי'ז, הכרתי את כולם, השחקנים, המוזיקאים, תל אביב היתה קטנה".
היופי השונה והבהיר עזר לך, כמו לגיבורת ספרך?
"הבחורות הישראליות היו כל כל יפות, אתי זבקו, יהודית סולה, ליהי חנוך, ג'וזי כץ, נורית גפן, אורית רזילי. הייתי המומה מהיופי שלהן. הגברים היו פחות יפים, אם כי גם ביניהם היו יפים. הנחמד באמת היה שיסל, שהיה איש עדין. גם אריק ושלום היו נחמדים אבל מרוחקים. כל שאר הגברים, הבנתי רק הרבה שנים אחר כך, שכולם היו הלומי קרב, דור שני לשואה, לוחמים בעצמם, הם לא הבחורים האמריקאים שהכרתי. אנחנו מדינה הלומת קרב. לקח לי שנים להבין את זה".
את דוד טרטקובר הכירה בתערוכה. "החיבור שלנו היה דרך האמנות", היא מספרת. "טרטה למד בלונדון בשנות ה־60 ומאוד אהב את הפופ ארט הלונדוני, ואני חסידת פופ ארט אמריקאי. חצי מהספריות שלנו היו אותם ספרים, ספרי אמנות, רק שלו היו הרבה יותר".
הם היו נשואים 17 שנה. "תמיד התעניינו בעבודות זה של זה, מה כל אחד עושה, תמכנו. לא היתה תחרות, זה לא היה בדיוק אותו תחום. אנחנו עדיין חברים ומשפחה ועושים חגים וימי הולדת יחד, ואנחנו מצחיקים זה את זה, שזה מאוד נחמד".
הייתם מין פאוור־קאפל, זוג מוביל בברנז'ת האמנות.
"כנראה נחשבנו ככה, מלך ומלכת הסצנה, אבל אני לא ראיתי את זה ככה, לא חושבת שהפקנו מזה איזושהי תועלת מיוחדת. דוד חי בכמה עולמות. אריק איינשטיין וצבי שיסל פתחו את חברת ההפקות שלהם 'הגר', והוא עבד איתם על עיצוב עטיפות לתקליטים. הוא גם היה מיושבי 'כסית', דברים שפחות אהבתי. אני מאוד אינטרוורטית, והוא ההיפך".
"לחיות בגוף נשי אחר"
הנושא הפמיניסטי שמעסיק את בר לב באמנות מופיע גם ברומן שכתבה. יש לה גיבורה שמסרבת להיכנע לדורסנות הגברית, שמשחררת את עצמה מעול הביוגרפיה שלה. בר לב העניקה לה גם חזה גדול שמושך הרבה גברים, ותיאבון מיני לא קטן, שאולי קשור לפגיעה שחוותה בבית. היא כותבת באומץ על מין ומיניות נשית, לא דבר שבשגרה בספרות הישראלית, השמרנית יחסית. למשל: "הוא לא הבין, והיא לא יכלה לומר לו, שרוב הזמן ממש כואב לה. היא לא יכלה להתיישב בלי להרגיש לחץ בנרתיק, לחץ שהזכיר לה מה שחסר לה. היא חשבה על מין כל הזמן. היא פנטזה על כל גבר שראתה".
הפגיעה המינית שחווה מיניון בילדותה מוליכה אותה למסע שיש בו הנאה ואומללות, כניעות וחירות, והרבה מאוד מין מזדמן ופרוע עם גברים מהסוג הלא מומלץ. וכל זה קורה בעשור שמרני מאוד בתרבות האמריקאית.
בר לב מגדירה את הסיפור שכתבה פמיניסטי. אבל הרבה מים זרמו תחת ההגדרה הזאת, ומעניין להבין מה הפמיניזם בשבילה. "הפמיניזם שהתחברתי אליו היה של הפמיניסטיות הצרפתיות משנות ה־70, במיוחד ג'וליה קריסטבה שדיברה על הקול הנשי. קראתי את וירג'יניה וולף, אריקה ג'ונג. אף שהייתי די בודדה אז בארץ בתחום הזה, היו מודלים והיו עוד נשים שהיו בעניין. למשל האוצרת אלן גינתון, שהנושא הפמיניסטי היה חשוב לה. גוף האשה הוא גם גוף ביולוגי וגם גוף חברתי, אזרחי.
למה בחרת לאפיין את מיניון בחזה גדול במיוחד?
"קודם כל, כי זה ההיפך ממני. אז אולי יש בזה ניסיון לחיות בגוף נשי אחר. בשנות ה־50 החזה היה סמל מובהק של נשיות, במובן הזה של להיניק, אימהות, הזנה, טיפול. אצל מיניון החזה בהחלט לא שימש להנקה. בגלל עוד עיוותים בביוגרפיה שלה, היא מצאה את עצמה רחוקה מאימהות קלאסית. אף שאני חייבת לומר שבאימהות שלה, בנוכחות שלה, היא היתה דוגמה נהדרת לפמיניסטית, אשה שנלחמת על החופש לממש את כל מה שבא לה, עם המון רגשות אשמה, כמובן".
כתבת באומץ על מין ומיניות נשית, אפילו הוללת ומופרזת. זה לא שגרתי בספרות הישראלית, שהיא יחסית שמרנית.
"זה מה שאמרו לי המתרגמת והעורכת המדהימה דבורה נגבי. הן אמרו שלא היה קול כזה בספרות הישראלית. פשוט כתבתי מה שרציתי. את יודעת בת כמה אני, בגילי מי יצנזר אותי? שאלתי את עצמי באיזו מידה ביוגרפיה הופכת לאופי. אני לא יודעת אם אפשר כל כך להפריד בין השניים, אולי באמצעות הרבה אנליזה. בסופו של דבר כתיבת רומן כזה וטיפול פסיכואנליטי הם מאוד דומים — בשיטה וגם בתוצאה".
בר לב כותבת עוד דברים. "מיניון" יהיה כנראה הראשון בטרילוגיה. "אז יכול להיות שיהיו המשכים, עם קצת מזל", היא אומרת. שני הפרקים האחרונים בספר מתארים בצורה יפה ומרגשת ממש את תל אביב של שנות ה־50, את פליטי השואה, אנשים מצולקים, קשי יום ומרי נפש, את הצנע, העוני, הקיוסקים הדלים, המלונות הספרטניים, הזקנים הכרסתניים שעומדים על הראש בחוף הים, והאור הבהיר כל כך, אור התכלת העזה. ולתוך כל זה מיניון משילה את עורה ונולדת מחדש.
"זאת היתה האפשרות שנתנה ישראל: להיוולד מחדש, לטוב ולרע", אומרת בר לב. "היתה אז הרבה אגרסיה, היית חייבת להמציא את עצמך, ואמא שלי לא אהבה את אמריקה ובנפש שלה היא גם היתה בוהמיינית — אז זה היה המקם הנכון עבורה".
