ראיון"הילדות היא חד־פעמית, וזה כואב לי פיזית"
ראיון
"הילדות היא חד־פעמית, וזה כואב לי פיזית"
תמונת מחזור מכיתה ד' שמצא האמן רועי קורן בבית אמו הובילה אותו ליצור סביבה תערוכה שלמה ומרשימה. "התמונה הזאת, עם התלבושת האחידה המטופשת, החזירה לי בבת אחת ריחות, מקומות ופרצופים, אבל דרכה אני גם נפרד מהמון דברים"
״הכל מסתובב סביב פרידות בעבודות שלי״, אומר רועי קורן, שתערוכתו ״היינו גחליליות״ מוצגת כעת ב״מקום לאמנות״ בדרום תל אביב. קורן (61), צייר ומעצב גרפי ב"כלכליסט", הציג בעבר בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ. את העבודות הנוכחיות הוא מגדיר כ״פרידות מהמון דברים. פרידות ברמה האישית, ברמה החברתית, אפילו הפוליטית — פרידה ממה שקורה פה". בתערוכה, שאצרה נורית טל־טנא, מוצגים ציורים באקריליק ושמן על בד ועץ, וכן אובייקטים תלת־ממדיים משלוש השנים האחרונות, רובן הפשטות צבעוניות קצביות, במחוות מלאות תנופה ומרשימות ששולט בהן צבע כתום עז.
חלק מהעבודות גדולות ממדים, וניכר שהושפעו מאמני אסכולת ניו יורק האקספרסיוניסטית של שנות השישים והשבעים, כמו ווילם דה קונינג. אבל מבעד למבנים ולשכבות הסבוכים של הצבע נשקף מכנה משותף אישי מאוד: כל העבודות מבוססות על תצלום קבוצתי מגיל בית הספר היסודי, שמצא קורן בבית אמו, שגם נפטרה השנה.
"ברמה האישית התערוכה היא חלק מתהליך הפרידה מהילדות שלי, שהיתה באמת יפה, מאושרת ונטולת טראומות לחלוטין. מצאתי אצל אמא שלי את תמונת סוף השנה של כיתה ד׳ ביסודי בגבעתיים, התמונה הכיתתית עם ההעמדה הידועה בארבע שורות והתלבושת האחידה המטופשת הבוהקת בכתום. בבת אחת חזרו אליי ריחות, מקומות, טעמים ופרצופים, מטען עצום של של געגוע שכואב לי ברמה פיזית ממש. זה כביכול מובן להתייחס לזה כך, אבל אני אומר לעצמי שלא יהיה לי את זה שוב. הילדות היא משהו חד־פעמי. וזה כואב לי מאוד. אני מודע לזה שאני מטבעי אדם של חצי הכוס הריקה. אני לא בן אדם שמח, אני תמיד מתגעגע למה שאין לי, מבחינת מקום מגורים, מבחינת אנשים. מהמון בחינות".
קורן מספר שכשעבד על היצירות "הצילום לא נמצא אצלי מול העיניים כי הזיכרון כל כך חזק שאני לא זקוק לו בכלל. העבודה הראשונה בסדרה היתה מאוד קטנה ואינטימית, עדיין די פיגורטיבית והיה ברור מאוד מה יש שם, אבל מהר מאוד שברתי את הדימוי. כצעד ראשון, נפטרתי מהמורה שתמיד עומדת באמצע או בצד. הוצאתי אותה כי היא היתה הפרעה לזיכרון, וגם כי עניינו אותי יותר המקצב של התלבושות האחידות שלבשנו, והערבוב של הילדים השונים. מה שאני עושה זה לכסות את הטלאים שבין התלבושות האחידות, ממלא בצבע כתום תעשייתי את הפערים החברתיים והכלכליים שבגללם בכלל נוצרה התלבושת הזו. ואז, כשנוצרה השפה הציורית, או השפות, בפרויקט הזה, רציתי לראות עד כמה רחוק אני יכול להגיע. גם עכשיו אני חושב שאפילו עוד לא התחלתי לגרד את פני השטח של הפוטנציאל הציורי של הדימוי הזה״.
איך בדיוק תצלום הילדים קשור לגחליליות שבשם התערוכה?
״אני עוד זכיתי לראות גחליליות זוהרות על שיחים בגנים ציבוריים ובחצרות. בכל מקום היו גחליליות, וגם הילדות היתה שנים שזהרו וגוועו מאוד מהר. ואם להיות יותר ספציפיים, ולמסגר את זה גם ברמה הלאומית, אלו גם השנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שהיו שנות זוהר. היום אנחנו יודעים מה קרה אחריהן, לאיזה מצב נורא הגענו בעקבות ההישג הצבאי, ואיזה מחיר אנחנו משלמים עליו היום. אבל אז הרגשנו שאנחנו בני אלים ממש, גל של אופוריה. בשישה ימים הפכנו ממדינה קטנה לכזו ששילשה את גודלה. מחברה קטנה, מאוימת וסוציאליסטית במובן הטוב של המילה, הפכנו בשישה ימים לחברה שלא יודעת לעכל דבר כזה, חברה שיצאה מדעתה בגלל שיכרון הכוח. הפכנו מחברה של 'אנחנו' לחברה של 'אני'. השנים שאחרי מלחמת יום כיפור הפכו באחת לכבויות, והן כבויות עד היום, אפילו הופכות ליותר ויותר כבויות ככל שחולף הזמן״.
אתה טוען שאתה אדם פסימי אבל התערוכה עולה על גדותיה בצבעוניות.
״הפסימיות או האופטימיות הן באמת בעיני המתבוננים. בהפרש של כמה דקות יש צופים שאמרו לי פעם כך ופעם כך. בגלל המציאות שאנחנו מוקפים בה עכשיו, בזוועה הזאת, יש כאלו שרואים בתוך עבודת המכחול והצבע קבוצת אנשים — וישר חושבים על החטופים. כמובן שהעבודות נעשו ברובן המכריע הרבה לפני המציאות הנוכחית, אבל המציאות כופה את עצמה על כל מה שאתה עושה. אז אני מקבל את זה באהבה. אני רוצה לתת לצופים קצה חוט במידה שיספיק להם ללכת עם מה שהם רואים או חווים. אנשים בני גילי שראו את התערוכה חוו גם פלאשבקים לתקופת הילדות".
העבודות שלך משתנות מאוד.
״התמזל מזלי ויצא שכמעט בכל פעם שביקרתי בניו יורק בשנים האחרונות נפלתי על תערוכה אחרת של הצייר טל ר. (Tal R, כוכב אמנות דני ממוצא ישראלי, שידוע בעבודות צבעוניות ופראיות — י״ש). כל תערוכה שלו בציור היא אחרת לחלוטין, בומבה לבטן, ויש לו ורסטיליות ואומץ מדהימים. אמרתי לעצמי — ככה אני רוצה. אני לא רוצה שבעוד עשר שנים מישהו יעצום עיניים ויידע בדיוק איך נראות העבודות שלי. זו החלטה מודעת לחלוטין, גם מתוך רצון לא לשעמם את עצמי. אני כל הזמן מחפש גירויים, נושאים וחומרים חדשים לעבוד עליהם, אפילו עכשיו תוך כדי התערוכה״.
