החמצה בדרך לחלל: "אליאו" מתרסק בקופות - ויש לכך סיבה טובה
למרות פתיחה מבטיחה שמושפעת מסייגן וספילברג, סרט האנימציה החדש של פיקסאר, על ילד במסע לחלל, מתפוגג לגיבוב של רעיונות חצי אפויים ועלילה צפויה. כך הפך “אליאו” למה שמסתמן ככישלון הקופתי הכי גדול בתולדות האולפן
זו תקופה נהדרת למעריציו של קרל סייגן, האסטרופיזיקאי שזכה להצלחה תקשורתית רבה בשנות השבעים והשמונים, וגרם לדורות של ילדים להתאהב בחלל, אני ביניהם. ביום חמישי יגיע לארץ “חייו של צ’אק”, סרט קסום שקטע מתוך סדרת הטלוויזיה של סייגן, “קוסמוס”, פותח וסוגר אותו. ובשבוע שעבר הגיע לבתי הקולנוע סרט האנימציה החדש של פיקסאר, “אליאו”, וגם הוא נפתח ונסגר עם קולו של סייגן, שחינך את העולם להרים ראש לשמים, להביט בכוכבים ולהאמין שאולי אנחנו לא לבד ביקום.
נקודת המוצא העלילתית של “אליאו” לקוחה היישר מספרו של סייגן “קונטקט” (שהפך לסרט נפלא עם ג’ודי פוסטר), ולכן המערכה הראשונה שלו נהדרת וכולה הבטחה גדולה. הרבה זמן לא נהניתי ככה מפתיחה של סרט, שמציג בגלוי את ההשראות והאהבות שלו, ומהאפשרויות העלילתיות שהוא טומן בחובו, וכבר הרבה זמן שלא ראיתי פער כה עצום בין חצי השעה הראשונה של סרט ובין השעה שבאה אחר כך, שמפספסת כל הזדמנות אפשרית להיות קסומה, פלאית, מרגשת ומעוררת השראה. בגלל שזה סרט של פיקסאר אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא חמוד מאוד ואין בו רגעים של סבל או שעמום, אבל הוא פשוט החמצה.
אליאו הוא ילד שהוריו מתו ומי שמגדלת אותו היא דודתו, קצינה בחיל האוויר שחולמת להיות אסטרונאוטית. אליאו מתאהב ברעיון של חלליות וחייזרים ומדי לילה שוכב על החוף וקורא לחייזרים לבוא ולחטוף אותו. ואז החייזרים מגיעים ואליאו מגיע לחלל החיצון. זו פתיחה שמושפעת מאוד מהחלומות של סטיבן ספילברג (שזה גם שבוע גדול למעריציו – עם סרט חדש בסדרת “פארק היורה” ויום הולדת 50 ל”מלתעות”).
“אליאו” נראה מושפע בתחילתו מ”מפגשים מהסוג השלישי”, שגם הגיבור שלו חולם להיכנס לחללית ולפגוש בה חייזרים, וגם מ”אי.טי” – שלגיבור שלו יש שם כמעט זהה (אליוט), ואין סיכוי שזה צירוף מקרים. הציגו את חצי השעה הראשונה של הסרט לכל ילד חובב חלליות ותבקשו ממנו להמשיך בעצמו את הסיפור, ותקבלו רעיונות טובים יותר ממה שתסריטאי פיקסאר יצרו. אבל יוצרי הסרט – שהתחלפו תוך כדי ההפקה – הדביקו יחד גיבוב של רעיונות עלילתיים חצי אפויים, וכמעט תמיד צפויים ומאוד מכניים.
סרטי פיקסאר מצטיינים כשהם מספרים סיפורים שנראה שבקעו ממוחם של ילדים. “אליאו” כושל כי הוא נראה סרט מבוגר ואחראי, כמעט מבוהל מכמה שהוא נכתב מתוך אחריות הורית ולא היקסמות ילדותית. והכי עצוב הוא שאליאו, וגם דודה שלו, חולמים להגיע לחלל, אבל הסרט לא מגשים להם את החלום הזה. יוצרי הסרט אולי הושפעו מספילברג ומסייגן, אך נראה שלא הבינו כלום.
בשבוע שחלף מאז בכורתו באמריקה מנסים כתבי הבידור להבין למה הסרט הזה, שהכניס כל כך מעט כסף בקופות בשבוע בכורתו, עשוי להיות לכישלון הקופתי הכי גדול בתולדות פיקסאר ודיסני. זאת בשעה שמפגש אחר של חייזר וילדה בסרט של דיסני, הרימייק של “לילו וסטיץ’”, הפך לאחד הסרטים הכי קופתיים של השנה. תזות רבות הוצעו – שיווקיות, מיתוגיות, תאגידיות – אבל כל מי שראה את הסרט עם קהל יודע את התשובה: הוא פשוט לא מספיק טוב ולא מצליח להדליק את הצופים.
