החלפת בעלים מובילה לשיפור הקבוצה?
הבייסבול, הספורט הקפיטליסטי ביותר בארה"ב, מטיל הכי מעט מגבלות על בעלי הקבוצות החדשים, וזה מייצר הרבה נתונים שמאפשרים לנו לבחון איך, אם בכלל, מצליחים להעלות שווי של קבוצות. מה שבטוח זה שלהשיג תשואה של 400% בשנה, כפי שטביב מעוניין, זו משימה בלתי אפשרית
יש כמה דוגמאות ספורטיביות נדירות להשבחת נכסים ספורטיביים בעשור האחרון, אבל רק אחד הצליח להשיג סכום הגדול פי חמישה ממה שהשקיע.
פרנק מקורט, הבעלים לשעבר של לוס אנג'לס דודג'רס, הוא האחד שהצליח להשיג תשואה מדהימה כזו על הנכס שלו. הוא היה הבעלים של הדודג'רס למשך כשמונה שנים מאז שרכש את קבוצה ב־2004, תמורת כ־430 מיליון דולר. הוא מכר אותה, כאמור, לפני חודש תמורת 2.15 מיליארד דולר לקבוצת משקיעים בראשות מג'יק ג'ונסון וסטן קסטן, ששילמו כ־600 מיליון דולר יותר מדי לפי הערכות של שאר המתמודדים במכרז.
ובכלל, הבייסבול, בהיותו הקפיטליסטי ביותר מענפי הספורט בארה"ב, מטיל הכי מעט מגבלות על בעלי הקבוצות מכל ענפי הספורט בארה"ב. וזה מהווה מצע מצוין לבחינת ההשפעה של הבעלים בשווקים נטולי פיקוח פיננסי אמיתי, כמו כדורגל. אז לפני שקבוצת משקיעים או אוהדים תשלוף את פנקס הצ'קים, שווה לבדוק האם מדובר באמת או במיתוס: האם החלפת בעלים מובילה לשיפור בביצועי הקבוצה בבנק ובמגרש?
מג'יק ג'ונסון. ישקיע בקבוצה או בהחזרת החוב? צילום: איי פי
כאילו לא קרה כלום
נתחיל בלוס אנג'לס דודג'רס: על המגרש, הקבוצה פתחה את העונה בצורה נפלאה והאוהדים שוב ממלאים את דודג'רס סטדיום - התפוסה בלוס אנג'לס בעונת 2012 הצעירה טיפסה בכ־6% מהעונה הקודמת, ל־38,441 צופים בממוצע למשחק.
אלא שבבייסבול משחקים 162 פעמים בעונה - שש פעמים בשבוע. זה מנפה מהמפה את כל עונות הפלא, כיוון שלסטטיסטיקה יש מספיק זמן ולכן היא תמיד מתיישרת. ואם כך, לאוהדי הדודג'רס אין הרבה מה לשמוח עליו: הקבוצה שלהם אמנם פתחה טוב, אבל היא תשוב בקרוב למציאות העגומה ויש שתי קבוצות בבית שלה שהן טובות ממנה: אריזונה וסן פרנסיסקו, ולפחות שמונה בליגה שבה היא משחקת, הנשיונל ליג. ומכיוון שלפלייאוף יעפילו רק חמש, אל תצפו לפגוש באוקטובר את פרצופו המחייך של מג'יק.
אבל אפילו האוהדים הכי חסרי סבלנות יודעים שעונה אחת היא ממש לא תקופה שלפיה יש לשפוט את הבעלים החדש. בדרך כלל, צוות שכולל הנהלה מקצועית ואדמיניסטרטיבית נמדד בפרקי זמן של 3–7 שנים, תלוי בליגה, בהבנה של הבעלים את השוק וכמובן בסבלנות של הבעלים והאוהדים. אז איפה יהיו הדודג'רס בעוד חמש שנים? ובכן, סטטיסטית, הם יהיו בדיוק באותו מקום.
הסטטיסטיקה כן משקרת
מאז שנת 2000, היו 17 רכישות של קבוצות בבייסבול. למעשה, מאז נובמבר 1999, אז נרכשה קליבלנד אינדיאנס בידי לארי דולאן תמורת 320 מיליון דולר. העסקה היתה בשעתה הגדולה ביותר בבייסבול, והציבה בפועל את הסטנדרט לגל הרכישות שנמשך עד היום.
בדקנו עשר שנות ביצועים על המגרש ובשווי הקבוצה: חמש השנים שלפני לעומת חמש שנים שאחרי תאריך הרכישה, והורדנו את ארבע הרכישות האחרונות (אחרי 2009) שאינן רלבנטיות, כי הן לא מספקות בסיס נתונים מינימלי לחקר ביצועים. לגבי 13 הנותרות, מגלים שני דברים מעניינים.
הראשון הוא שסטטיסטית, בממוצע ניצחו קבוצות הבייסבול 82 פעמים בעונה בחמש השנים שקדמו להעברת הבעלות, לעומת 81 ניצחונות בחמש השנים שאחרי. במילים אחרות, לגבי השאלה הנ"ל, החלפת הבעלים לא שינתה דבר; השינוי המינורי נכלל תחת טעות סטטיסטית.
אלא שכאן מגיעים לדבר השני: כמו שבחיים אין 2.4 ילדים, גם בבייסבול לא היתה קבוצה ממוצעת: כל בעלים חדש או שהצליח מאוד או שנכשל מאוד. יש רק קבוצה אחת ששמרה על יציבות מזעזעת - קנזס סיטי רויאלס. אלא שכאן הסיפור פשוט: דיוויד גלאס שרכש אותה ב־2000 כבר היה המנכ"ל והיו"ר שלה בעשור שקדם לכך, ולכן השתמש באותן טקטיקות של קמצנות כרונית וטיפשות ארגונית, שהותירו קבוצה נטולת כל כישרון ויכולת להצליח. היציבות של גלאס נובעת מהיותו כישלון גמור בשני תפקידיו, הן כמנכ"ל והן כבעלים.
כל שאר הבעלים שרכשו קבוצות השיגו שינוי מהותי בתפקוד הקבוצה - אם לטובה ואם לרעה.
זה מצביע על חשיבות התרבות הארגונית: הרי קבוצה גרועה יכולה להשתפר דרך הדראפט או דרך מציאת כשלי שוק. בתיאוריה, היא לא תחסר כישרון לאורך זמן רב. מה שמתברר לאחרונה בבייסבול ובכדורסל הוא שהצלחה אמנם קשורה לכישרון, אך יותר לטיפוח כישרון מאשר לרכישתו.
נכון, יש כישרונות שדבר לא ימנע מהם לנצח, כמו לברון ג'יימס, שלקח איתו חבורת דחלילים בקליבלנד עד לגמר ה־NBA. אבל רוב השחקנים האחרים, לרבות כוכבים ואפילו סופרסטארים, זקוקים לצוות משלים ולתרבות עוטפת שמטפחת את יכולותיהם לנצח. את התרבות הזו יוצרים מההנהלה, כלומר מלמעלה כלפי מטה, ולא להפך.
שחקני הפועל תל אביב (רובם לשעבר). רק הצלחה במגרש תעלה את המחיר של הפועל תל אביב צילום: ראובן שוורץ
בדרך לבנק עוברים במגרש
ועכשיו להצפת הערך, כלומר ליכולת של הבעלים להעלות את שווי הקבוצה יותר ממה שהשווי הממוצע בליגה עלה. כאן יש משתנים עסקיים שקשורים באצטדיון, בהסכמי שידור ובמצב הכלכלה של ארה"ב.
אבל המשתנה הבולט ביותר הוא הצלחה על המגרש - שבע קבוצות הצליחו להכות את הליגה מבחינת עליית ערך בשווי הקבוצה: בוסטון רד סוקס, פלורידה מרלינס, ניו יורק מטס, לוס אנג'לס איינג'לס, מילווקי ברוורס, אוקלנד אייז ולוס אנג'לס דודג'רס. ולא במקרה, אלה אותן קבוצות שהעמידו באופן עקבי קבוצות טובות לאחר החלפת הבעלים.
קבוצה טובה בבייסבול נחשבת לאחת שמשיגה מאזן חיובי (ניצחון ב־50% או יותר מהמשחקים), ובגלל אורך העונה זו משימה שרק הטובות והחכמות מצליחות לעשות באופן עקבי בבייסבול. הקבוצות שהצליחו להציף ערך, הצליחו להשיג מאזן חיובי על המגרש בממוצע 4–3 פעמים במשך חמש השנים שלאחר המכירה.
זאת ועוד, הן הגיעו לפלייאוף בממוצע יותר מפעמיים בחמש השנים שלאחר המכירה. במספרים, בחמש השנים שלאחר הרכישה, הן הגיעו למאזן חיובי ב־68% מהעונות והגיעו לפלייאוף בממוצע ב־43% מהעונות.
מבין שש הקבוצות שלא הצליחו להכות את הליגה מבחינת עליית שווי - אטלנטה ברייבס, וושינגטון נשיונלס, טורונטו בלו ג'ייז, קליבלנד אינדיאנס, קנזס סיטי רויאלס וסינסינטי רדס - בממוצע רק אחת משתיים תצליח להשתחל לפלייאוף בחמש השנים שלאחר רכישתה, ותעשה זאת רק פעם אחת. במילים אחרות, בחמש השנים שלאחר הרכישה, קבוצות אלה הגיעו למאזן חיובי ב־20% מהעונות, ולפלייאוף רק ב־10% מהעונות.
וגם כאן יש יוצאת דופן שמטה את המדד: אטלנטה ברייבס, אחת הקבוצות שכשלו בלהכות את המדד מכיוון שהיא הפכה מקבוצה מצוינת עם תקציב עצום לקבוצה טובה עם תקציב בינוני. הבעלים של הברייבס, ליברטי מדיה, קיבלו את הקבוצה כחלק מעסקת רכישה רחבה יותר, ומעולם לא התעניינו יתר על המידה בקבוצה. ללא הברייבס, חמש הקבוצות שלא היכו את מדד השווי הצליחו לייצר ארבע עונות מנצחות ב־20 עונות של משחק, ושתי הופעות בפלייאוף.
מה זה אומר לגבי מג'יק? שאם הכספים מהסכם השידור החדש שהקבוצה תחתום בקרוב, משהו בסדר גודל של 150–200 מיליון דולר בעונה, ינוצלו להחזר החובות על סכום הרכישה האדיר, הוא בבעיה. על הכספים החדשים ללכת קודם כל למגרש, כפי שעשו בטקסס ובלוס אנג'לס איינג'לס, שתי קבוצות שהפכו בשנתיים האחרונות לטוענות לכתר ומאיימות על ההגמוניה של האימפריות הוותיקות מהמזרח, היאנקיז והרד סוקס.
חייבים תרבות ניהולית
ומה זה אומר לגבי רכישה אפשרית של הפועל תל אביב? זה אומר שתרבות ארגונית היא משהו שנבנה בעמל רב, אך הוא גם יכול להביא לתוצאות במהירות רבה - הוא מהווה מקור משיכה לשחקנים חופשיים, עוזר לפתח יכולות של שחקנים קיימים ובסופו של דבר נמצא בלב היכולת של הקבוצה להתמודד בצמרת שנה אחר שנה.
זה אומר גם שעבור מי שרוצה לקנות את הפועל מידי טביב, יש חדשות טובות ויש חדשות רעות. החדשות הרעות הן שהקבוצה התנהלה בשנים של טביב עם מעט מאוד תרבות ניהולית וכעת נמצאת בשפל ניהולי, שספק אם המנכ"ל החדש והצעיר יכול לפתור. הבעיות זורמות במועדון בכל אספקט: הזנחה של מתקני האימון, מחלקת הנוער וכאמור הקבוצה הבוגרת. החדשות הטובות הן שהפועל יכולה להיבנות כמעט מאפס. תרבות ניהול חדשה, מערך מקצועי חדש, מערך נוער חדש - אפשר לבנות הכל על ההריסות שמותיר אחריו טביב.
זה מוביל אותנו לעוד נקודה: החוצפה הגדולה של מישהו שלא עשה שום דבר כדי לשפר את הנכס הזה שנקרא הפועל תל אביב, ועוד מבקש עליו פי חמישה יותר מהסכום שבו קנה אותו.
