האם ההוצאות של מכבי תל אביב הגיוניות?
הרבה היגיון כלכלי ומקצועי עומד מאחורי ההשקעות של מכבי תל אביב בשוק העברות השחקנים. הבונוס לאוהדים: צפייה בכוכבים כמו עמרי כספי ממש כאן בהיכל נוקיה
הפעולות של מכבי תל אביב בקיץ הזה, ובייחוד בימים האחרונים, לא יורדות מהכותרות. ובצדק.
זה התחיל מההחלטה בתום העונה שעברה לשחק העונה גם בליגה האדריאטית, המשיך עם האופן בו נראה היה שמכבי מסיימת לבנות את הסגל שלה בזריזות וביעילות, והגיע לשיא עם רצף ההחתמות האחרונות של שחקן ה-NBA היהודי ג'ורדן פארמר, הכוכב היווני המזדקן תיאודורס פפאלוקאס, ועם ההכרזה של דיוויד פדרמן על החתמת עמרי כספי, בעצמו שחקן NBA. וכל הסיפור הזה, באופ טבעי, מעלה כמה תהיות.
התהייה הראשונה שעלתה היא מדוע מכבי תל אביב בכלל הייתה צריכה להצטרף לליגה האדריאטית? נכון, הצהובים קיבלו 2 מיליון יורו עבור ההשתתפות שלהם במפעל הזה, אבל את הכסף הזה הם כבר הוציאו – ברובו על צרכים שנובעים מהמהלך עצמו. מהלך שגורר את מכבי להתמודדות במסגרת מלאה שלישית (לצד ליגת העל והיורוליג), ומכאן מחייב סגל רחב יותר.
עוד לפני טירוף הקניות האחרון מכבי בנתה סגל רחב במיוחד שכולל כמה שחקנים שיודעים מראש שאת הדקות שלהם הם יקבלו בעיקר בליגה האדריאטית או במשחקים קלים בישראל - ולא על הבמה המרכזית של היורוליג.
וכעת היא הוסיפה על זה את פפאלוקאס, שיקבל כ-750 אלף דולר בעונה הקרובה, את פארמר שיקבל כ-25 אלף דולר בחודש וכנראה גם את כספי, עם חוזה חודשי של כ-40 אלף דולר (חוזיהם של פארמר ושל כספי יפוגו ברגע שהשביתה ב-NBA תגמר, והם יחזרו לחוזי המליונים שמחכים להם מעבר לאטנלטי). במקרה שפארמר וכספי ישחקו במכבי עד סוף 2011 (תסריט סביר לגמרי בהתחשב לקצב ההתקדמות במו"מ בין הצדדים ב-NBA), מדובר בעלות כוללת של כמיליון דולר רק עבור השלושה.
אבל תשובה אחת לשאלה "למה אדריאטית" אפשר לקבל דווקא מתוך השיחות בין השחקנים לבעלים בדיונים על חוזה קיבוצי חדש ב-NBA. שם, סביב השולחן, הבעלים מנסים לקצץ בכספים שהולכים לשחקנים, כדי להפוך את הליגה מעסק שמפסיד כסף (כמה מאות מליוני דולרים בשנה בשנים האחרונות) לעסק שמרוויח כסף. ושם, סביב אותו שולחן, השחקנים אמרו לבעלים שהם לא מתכוונים לעזור להם להפוך את הליגה הזו לרווחית, אלא רק לליגה מאוזנת – כלומר, מה שנכנס זה מה שיוצא.
מובן שעמדתם של השחקנים נובעת מהרצון שלהם להגן על שכרם (השכר הממוצע ב-NBA הוא הגבוה בעולם הספורט - כ-5.1 מליון דולר לשחקן בעונה האחרונה), אבל אם מסתכלים על התמונה מקרוב אפשר לזהות תמימות רומנטית: כדורסל לא משחקים בשביל להרוויח כסף, אלא בשביל הספורט, התחרות, הבידור, האסקפיזם, הבריאות והערכים. עסק כזה, אם הוא לא מפסיד כסף – מה טוב.
אם לחזור למכבי, אפשר להסביר בזאת את הפעולות של הנהלת הצהובים – אז מה אם את הכסף שנכניס מהאדריאטית הוצאנו, ועוד נוציא בגלל ההרפתקה הזו יותר? הולכת להיות לנו שנה מטורפת!
כספי חוזר לצהוב? אם מכבי תרשום הישגים דומים העונה היא יכולה למצוא את עצמה מתמודדת ב-92 משחקים רשמיים! שווה ערך לקבוצת NBA שמגיעה לסיבוב השני בפלייאוף צילום: טל שחר
איך הכל יתחבר?
אז נכון, יש לא מעט תמימות בזווית הזו, אבל תודו שהיא מהנה יותר. ובהמשך של אותו קו מחשבה בדיוק, הרי שהעונה שמכבי תל אביב מתכננת לנו, צופי הספורט ואוהדי הכדורסל בישראל, באמת משהו חד פעמי, שכולנו נזכור הרבה מאוד זמן. כמה פעמים נזכה לראות בהיכל נוקיה את האלופה הישראלית מנסה גם להגן על תאריה המקומיים, גם לחזור לגמר היורוליג וגם לזכות לראשונה בתולדותיה באליפות הליגה האדריאטית, וכל זה עם סגל שיש בו מספר גדול של שחקנים מעולים, כמה וכמה כוכבים, ובכללם שני שחקני NBA בשיאם?
מה שמביא אותנו לתהייה המרכזית השנייה, והיא: איך הכל יתחבר? איך הסגל הזה שמכבי מעמיסה על עצמה יתקתק? הרי למכבי תל אביב, למרות פרישתו של הקפטן דריק שארפ, יש סגל של 14 שחקנים "בכירים" (הכוונה: לא ילדים שעלו מהנוער, כמו שון לבנובסקי שנמנה על הסגל), וזה עוד לפני החתימה הצפויה של כספי.
ויודע כל מי שמתעניין ולו מעט בכדורסל אירופי, שכדי להצליח במסגרות הללו אין צורך בסגל של יותר מ-11-10 שחקנים, וזה כולל ילד או שניים שעלו מהנוער. סגלים גדולים יותר, בטח כאלה שעמוסים כוכבים ושחקנים שיצפו לרגעים רבים על הפרקט, כמעט תמיד מתקשים להתחבר, הן במובן המקצועי (הירארכיה, עקביות) והן במובן החברתי (קרבות אגו, "היעלבויות"), וכבר נכשלו בעבר. גם במכבי.
אבל האמת היא שגם כאן יש תשובה מניחה את הדעת. וכאן היא אפילו לא פלפול רומנטי, אלא מספרים קרים וברורים: מכבי תל אביב עומדת בפני עונה ארוכה יותר ממה שכל קבוצת כדורסל מחוץ ל-NBA ידעה אי פעם. אדרבא – מכבי הולכת לשחק העונה יותר משחקים מרוב קבוצות ה-NBA, גם אילו תתקיים בארה"ב עונה מלאה אחרי הכל.
זה מתחלק ככה: 30 משחקי עונה סדירה בארץ, פלוס 3 עד 5 משחקי סדרת רבע גמר ועוד 2 משחקי פיינל פור. משחק גביע אחד שיכול להפוך – וכמעט תמיד הופך – לארבעה. 26 משחקי עונה סדירה בליגה האדריאטית ועוד 2 משחקי פיינל פור בפוטנציה. וביורוליג: 10 משחקי שלב בתים ראשון, 6 משחקי טופ 16, בין 3 ל-5 משחקי סדרת רבע גמר וגם כאן, כמובן, פוטנציאל לעוד 2 משחקי פיינל פור.
העונה של מכבי תכלול מינימום של 67 משחקים. כלומר אם מכבי לא תעלה אפילו לפלייאוף בישראל וגם בכל יתר המסגרות תודח ברגע הראשון בו אפשר להיות מודח – היא עדיין תשחק עונה ארוכה בהרבה מכל מה שהיא מכירה. לשם השוואה, בעונה החולפת, בה מכבי הגיעה לכל גמר אפשרי (ליגה, גביע ויורוליג) היא השתתפה ב-58 משחקים. אם מכבי תרשום הישגים דומים העונה היא יכולה למצוא את עצמה מתמודדת ב-92 משחקים רשמיים! שווה ערך לקבוצת NBA שמגיעה לסיבוב השני בפלייאוף.
קבוצות ה-NBA מחזיקות סגלים של כ-15 שחקנים, בהם כ-9-8 שחקנים מהווים את שחקני הרוטציה הבכירים, 3-2 נוספים מקבלים דקות מעטות כמעט בכל משחק, ועוד 3-2 נקראים למלא חורים, לחפות על פציעות ולשחק בדקות האחרונות של משחקים גמורים. אלה שחקנים שרגילים לעונות ארוכות, וסדר היום שלהם מותאם לכך. במכבי לא רק שרוב השחקנים לא רגילים לעונות כאלה (מה שאומר שהעייפות והפציעות ישחקו תפקיד משמעותי), אלא גם הצוות המקצועי אף פעם לא הריץ קבוצה במשך עונה שלמה כמעט בלי להתאמן – מה שעושים ב-NBA.
המשמעות של כל זה היא שסגל של 15 שחקנים הוא בכלל לא יותר מדי עבור מכבי. הוא אפילו הכרחי. רק תזכרו מה עמד בין מכבי לבין אליפות אירופה בעונה שעברה – פציעתו של דורון פרקינס. בכל מקרה עדיף למכבי להישאר עם הסגל כמו שהוא. מבחינתה זה צורך. מבחינתנו זה צ'אנס לעונה חלומית. כולם מרוויחים.
