קבוצות הפוטבול באמריקה מקוות לשנות מומנטום
ליגת ה-NFL נשארת מעניינת גם בעונת המלפפונים בגלל מבנה הליגה, המודל העסקי וקבוצה של נערים שבן לילה הופכים למיליונרים
לפני שבועיים חגג באמריקה מחזור חדש של נערים שנהפכו בן לילה למיליונרים, והם יהנו מאחת הקריירות הקצרות ביותר בספורט המקצועני, ספורט הגלדיאטורים, שנקרא בפי המקומיים ה-NFL ובפי הזרים ליגת הפוטבול האמריקאית.
הדראפט עצמו הוא אירוע ארוך, מתיש ומרובה סיבובים שנמשך
כמובן, גיבור תרבות באמריקה מתבטא באופן מיידי במכירת מרצ'נדייז, בפרסומות ובמילים אחרות, בהרבה מאוד כסף.
בפוטבול, בגלל הפציעות והשינוי ביכולת שהן כופות על האתלטים, השכר של השחקנים מחולק לשניים: חלקו מובטח וחלקו תלוי תנאים. השכר המובטח של נבחרי הסיבוב הראשון בדראפט זינק השנה ל-11 מיליון דולר לכל שחקן. רק לפני חמש שנים הוא עמד על 6 מיליון דולר.
מי שדאג שמא הקבוצות של המיליארדרים נמצאות בצד המפסיד של הדראפט יכול לזנוח בשקט את חששותיו. הקבוצות זוכות להרבה יותר מהשחקן: לא רק עמיתיהם על המגרש רואים בהם בשר טרי - גם הבעלים, שבאנינות טעמו של האלפיון העליון באמריקה יכולים לחוש בקצה הלשון את טעמם של הוויטמינים הירוקים. באופן ברור במיוחד, מכירת מרצ'נדייז שנושא את שמו של השחקן הנבחר מכניסה כסף רב לקבוצה. עם זאת, קשה יותר לכמת את הניחוח הטרי של כסף שעולה מהאפשרות של שינוי מומנטום במועדון.
מי יציל את מיאמי?
קבוצות מובילות בדרך כלל מתרגמות את ההצלחה שלהן לדולרים ולעליית שווייה של הקבוצה - זה די ברור. דוגמה טובה לכך אפשר לראות בשווי של הדאלאס קאובויז, שנפטרו מהשנים המאכזבות של אמצע העשור, ועם ההצלחה על המגרש - והאצטדיון החדש שייחנך בשנה הבאה - זינק השווי של הקבוצה בשנה האחרונה ב-28%, לפי "פורבס".
לעומתה, שווייה של מיאמי, שסיימה שנת 2006 גרועה עם שישה ניצחונות בלבד, הרחק מהפלייאוף, עלה ב-3% בלבד - וכל זה עוד לפני פרסום השווי הנוכחי, לאחר שאת 2007 היא סיימה עם ניצחון בודד, שיא ליגה שלילי.
ואם כבר אנחנו באווירת הדקלים, החופים והרחובות על שם רענן כץ של מיאמי, אז הקבוצה של העיר היתה זו שבחרה ראשונה בדראפט - שהיה התוכנית הנצפית ביותר בכבלים באמריקה בסוף השבוע שעבר - והפכה בשנייה אחת את ג'ייק לונג, ששיחק בקולג' במישיגן, למיליונר.
ברבים מענפי הספורט - בעיקר בבייסבול, אך גם ב-NBA - לוקח בארצות הברית כמה שנים לבנות קבוצה שתתמודד על האליפות. לא כך בפוטבול. מבנה הליגה מאפשר למועדונים מפסידים להפוך בתוך שנה אחת בלבד למועמדת לאליפות.
רבים מצביעים על עידן השחקנים החופשיים (free agents) שהפך את הליגה לתחרותית במיוחד ומקשה על קבוצות להעמיד שושלת שתשלוט במשך שנים. אולם יש להתבונן גם בלוח המשחקים. בפוטבול משחקים רק פעם אחת בשבוע - עונה שלמה היא 16 משחקים בלבד, כיוון שמדובר בספורט הקשה ביותר מבחינה פיזית. כנהוג בספורט האמריקאי, קבוצות משחקות נגד היריבות האזוריות שלהן, כלומר נגד קבוצות מאותו בית גיאוגרפי, משחק בית ומשחק חוץ, אולם, וכאן הגאונות של הליגה, את שארית המשחקים - 8 במספר - הן משחקות נגד קבוצות שסיימו את העונה האחרונה עם מאזן דומה לשלהן.
איך שגלגל מסתובב
כך קורה שמיאמי תשחק נגד חברותיה לספסל העלובות, וברגע שהיא עושה קפיצת מדרגה אחת - נאמר לאחר בחירות דראפט טובות והחתמת שחקן חופשי אחד דומיננטי - היא כבר מסתכלת על לוח משחקים קל למדי שמקפיץ באחת את סיכוייה להגיע לפלייאוף, וליהנות מעוד משחקים ביתיים, מכירת סחורות וכל המשתמע מכך.
לשיטה הזו יש מבקרים הטוענים כי היא לא ספורטיבית, אולם אין ספק שהיא עזרה מאוד לליגה מבחינה עסקית, בכך שהעמידה את הערך העליון של הספורט - תחרותיות - מעל כל האחרים. המודל העסקי של ה-NFL מבטיח שהליגה נשארת בכותרות אפילו בעונת המלפפונים.
