שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
חדשות נדל"ן

ראיון כלכליסט

"המגדלים בת"א מאיימים על העיר הלבנה"

פרופ' רון שיפמן, אדריכל חברתי מוביל מניו יורק, משוכנע כי "המגדלים פוגעים לכם במרקם הקהילתי". אחרי שנים שבהן סייע לשיקום שכונות בארה"ב, הוא נאלץ כעת להתמודד עם הצלחת השיקום שגורמת דווקא לסילוק הדיירים המקוריים

הדס שפר 08:3011.02.14

"היופי של תל אביב הוא העיר הלבנה, בנייני הבאוהאוס. המגדלים שבונים בעיר מאיימים עליה. ניתן ליצור צפיפות גם בבניינים נמוכים יותר, אין חובה שזה יהיה במגדלים. המגדלים לא הופכים את תל אביב לעיר בריאה יותר, ופוגעים במרקם הקהילתי". כך אומר ל"כלכליסט" פרופ' רון שיפמן, אדריכל ומתכנן ערים מוביל מניו יורק. פרופ' שיפמן, הנחשב גם לחלוץ בפיתוח קהילות והפיכתן לכוח מניע בתחום הדיור, יהיה אורח הכבוד בכנס איגוד המתכננים שיתקיים ב־21–20 בפברואר באוניברסיטה העברית.

 

"נעזרנו במובטלים לבניית המגרש"

 

בשנים האחרונות הפכו דיור בר־השגה ודיור ציבורי לנושאים מרכזיים בשיח התכנוני הישראלי - מושגים ששיפמן יצק בהם תוכן כבר לפני 50 שנה. ההיסטוריה המקצועית של שיפמן, שנולד בישראל ועבר בינקותו עם משפחתו לארה"ב, החלה בשנות השישים בשכונת בדפורד־סטויווסנט שבניו יורק, המכונה "הארלם הקטנה של ברוקלין". בשכונה שבה הפשע חגג, והשיח הרווח היה של חוסר אמון מוחלט בממסד, ניסה האדריכל הצעיר לשנות את התמונה. ב־1964 הוא הקים את מרכז פראט (PRATT) לפיתוח הקהילה והסביבה, ועמד בראשו עד 2003. הרעיון היה להתבסס על שיתוף וסיוע הדדי, כסוג של קיבוץ. "המשרד שהקמתי התחייב לעבוד עם אנשים שבאופן מסורתי לא היתה להם גישה למתכנני ערים וארכיטקטורה, הם היו קבוצות של אנשים עניים ממוצא אפרו־אמריקאי, ללא גישה לכוח פוליטי". על מפעל חיים זה, שיצר מודל לפיתוח קהילתי ושינה את ניו יורק, שיפמן קיבל ב־2012 את מדליית ג'ין ג'ייקובס מטעם מוסד רוקפלר, ושנה אחר כך גם את "פרס התכנון החלוצי" מטעם איגוד המתכננים האמריקאי.

 

פרופ' רון שיפמן פרופ' רון שיפמן צילום: פיטר טננבאום

 

נקודת ההתחלה לא היתה פשוטה. "התחלנו לעבוד עם קבוצות בעלות משכורות נמוכות ועם המנהיגים שלהם בתוך הקהילה כדי לזהות צרכים דוגמת שיפוץ בניינים, איך מספקים לצעירים בוגרים מקום לגור בו. לפעמים אלה היו דברים בסיסיים כמו תיקון גדר, התקנת חימום וטיפול ומציאת מגורים להומלסים. אחד הפרויקטים הראשונים שעבדנו עליו הוא בנייה ותכנון של עשרה אזורים שונים בשכונת בדפורד־סטויווסנט. נעזרנו במובטלים מהשכונה לבניית מגרש המשחקים, והכסף הגיע מקרנות פרטיות. זה מאמץ שנעשה צעד אחר צעד כדי לנסות לארגן קהילה".

 

איך הצלחתם לעורר את אמון התושבים בפרויקטים האלה?

"הדבר הראשון שאתה עושה זה נפגש עם האנשים וגורם להם להתחבר אליך ולפתח אמון, כדי שהם יתחילו להבין איזו מומחיות לך יש ואיזו מומחיות יש להם לתרום לאזור. בחלק מהמקרים שבהם עבדנו, העירייה החלה להתערב ולחשוב מה הדרך הכי נכונה לבנות או לחדש את האזור, אבל התושבים המקומיים הסתכלו עליהם בחשדנות רבה. מה שניסינו לעשות זה לגשר בין מה שהגופים הרשמיים עשו למה שהקהילה עשתה, על ידי ניהול משא ומתן עם התושבים ועבודה איתם. לפעמים זה היה בפרויקטים של חידוש עירוני, לפעמים זה היה כרוך במעבר והשגת דיור בר־השגה שהעיר, המדינה והממשל הפדרלי היו מוכנים לממן בשכונה שלהם. הרעיון היה להבין את המאוויים של אנשים שבמשך תקופה ארוכה התעלמו מהם ובהרבה מהמקרים הופלו לרעה, איך משיגים את האמון שלהם ואיך הופכים את זה לתוכניות".

 

מה היו התוכניות?

"רוב התוכניות שתכננו יחד איתם נסובו סביב הצרכים שלהם לחינוך ולבריאות נגישים, להשגת עבודה ולמגורים. הרבה מהתכנון הוביל לכך שיהיו הרבה מרחבים שיאפשרו שיתוף של אנשים, כיכרות, מגרשי משחקים, מקומות שאנשים יכולים להתאסף בהם. ניסינו לחבר יחד ולתכנן מחדש את המרחבים הפתוחים בין הבניינים, כך שהם לא יהיו עוד מקום מוזנח והם ינוהלו על ידי חברת הניהול של הבניין או על ידי אחד המוסדות החינוכיים. הבניינים היו יפים מאוד מלכתחילה אבל היו מוזנחים ונרקבו בצורה מאוד מהירה".

 

בחלק מהמקומות ששיקמת אולי היו פעם דירות מוזנחות ואפשרויות לדיור בר־השגה, אבל היום זוג צעיר לא יוכל לקנות שם דירה.

"בהחלט. הבעיה ברבות מהשכונות שטיפלנו בהן לפני 50 שנה היא שההצלחה של השכונה מוציאה עכשיו את האנשים המקוריים שגרו בה החוצה. אחד הדברים שאנחנו עובדים עליו היום זה לבדוק איך אפשר לספק את האמצעים לאנשים שלא יודחו משם. אם הם רוצים לעזוב בעצמם כחלק מתהליך טבעי של מעבר בתוך השכונה זה משהו אחד, אבל אם יש לך אזורים של עקירה בקנה מידה גדול של בעלי משכורת נמוכה ובינונית - זו מדיניות שאנחנו לא יכולים לאפשר לה להמשיך לקרות".

 

זהו רצון השוק: שיקמת שכונה, המחירים עולים. מה אפשר לעשות?

"אחד הדברים שעבדנו עליו במתחמים שבהם אנחנו תכננו נקרא 'הגבלה במכירה חוזרת' (Resale Restriction), שאומר שאם אנחנו עובדים איתך ומספקים לך את הנכס שבונה את הקהילה הזו, כשאתה תהיה מוכן למכור אנחנו רוצים שתמכור שוב עם מגבלה מסוימת שאתה לא תגרוף מהמכירה רווח עצום. זה חלק משטר הקניין שניתן לבניין וחלק מהחוזה וההסכמה שהם נכנסים ומקבלים את הדירה שלהם. אנחנו לא רוצים שהאנשים יפסידו את כספי ההשקעה הראשונית שלהם, אבל אנחנו גם לא רוצים שהם יגזרו רווח עצום בהתבסס על העזרה והסיוע שהם קיבלו מהמגזר הציבורי או ממגזר העמותות ללא מטרות רווח. זה סוג של עמותת דיור הדדית. אם לוקחים את הרעיון של מושב או קיבוץ, אז יש לנו ארגון שמריץ את זה ומבצע חלק מהעקרונות הללו באזור אורבני".

 

"בניו יורק דווקא מכירים אחד את השני"

 

אתה מדבר על חיי קהילה, אבל כשהישראלים מביטים מרחוק על ניו יורק, בעיקר על מנהטן, זה נראה כמו מקום שמתאפיין בעיקר בניכור.

 

"אני חושב שתתפלאי כמה אנשים מכירים אחד את השני בניו יורק. בניו יורק סיטי יש קהילות שנוצרות מאינטרס משותף, כאלה שמוכתבות גיאוגרפית. אתה מכיר את השכנים שלך. כשאתה גר במרכז מנהטן, אנשים בניו יורק נוטים להזדהות עם הסביבה שלהם. יותר ויותר אנשים שעובדים מהבית הולכים לבית קפה המקומי ומתחברים שם. אנשים מתחילים להכיר אחד את השני בשדרות המסחריות".

 

  

בטל שלח
    לכל התגובות
    x