שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
נדל"ן

מיוחד לכלכליסט: מי הצניח וילה איטלקית מדהימה בפאתי שכם?

עוד לפני שעשה את הונו בעסקי הנפט באלג'יריה, למוניב אל-מצרי היו שני חלומות. האחד: להקים בראש הר גריזים בשכם, העתק מדויק של ארמון קיץ איטלקי שנבנה בויצ'נזה במאה ה-16. השני: להביא שלום למזרח התיכון. בינתיים, הצליח להגשים רק אחד מהם

דני רובינשטיין ושאול אמסטרדמסקי, שכם 11:4119.08.09

השיש הגיע מאיטליה, העץ מצרפת. אחריהם התחילו להגיע הרהיטים: כיסא מוזהב מהמאה ה־18 שהיה שייך למלך מצרים, שידות עץ שהיו בבעלות לואי ה־17, קמין אבן עצום בגודלו מוורסאי, גובלן נדיר של רפאל, ציור מקורי של פיקאסו, מראה עתיקה מוונציה, גרם מדרגות לולייני מסיציליה. חתיכה אחר חתיכה, הגשים מוניב אל־מצרי, האיש הכי עשיר בפלסטין, את חלומו - לבנות במרכז שכם העתק של וילה קפרה (או בשמה השני, וילה רוטונדה), ארמון קיץ איטלקי שבנה הארכיטקט אנדראה פלדיו במאה ה־16 בויצ'נזה, ממערב לוונציה. "בית פלסטין" קרא ליצירתו הגדולה.

 

לראשונה נתקל בתמונתה של הווילה לפני יובל שנים, כשהיה בשנות ה־20 לחייו ולמד גיאולוגיה בארצות הברית, "ואז החלטתי שיום אחד אבנה העתק שלה בעיר הולדתי, שכם", הוא נזכר היום. ב־1998 החל להגשים את חלומו. הוא חיפש את חלקי הווילה בעצמו, וייבא אותם בזה אחר זה מרחבי העולם. בתום שנתיים של איסוף ובנייה הושלם הפרויקט. התוצאה היא מעין חזיון תעתועים: פנינה אירופית מעודנת בלב מערבולת הדם והיצרים של המזרח התיכון.

אל־מצרי הוא תבנית נוף ביתו. כשם שהאחוזה הגדולה שבנה צופה מצד אחד על העיר הפרוסה מתחתיה, ותחומה במחסום צה"לי בצדה השני, כך נע אל־מצרי כל העת על פני צלקות התפר הגס של הסכסוך. אחרי שנים של ניסיונות לקרב בין ישראלים לפלסטינים ולעודד את הפלגים המתונים בשני הצדדים, הדי המלחמות האחרונות ניכרים בו היטב, ובכל זאת, הוא ממשיך לחלום על שלום, על אירוח משלחות של ישראלים בביתו המפואר שבראש ההר, ועל אירוח גומלין בירושלים.

 

הקללה והברכה

 

אנו מתקבלים בעיר כאורחיו של אל־מצרי. בצומת תפוח, בואכה מחסום חווארה, קוביות אבן גדולות חוסמות את הכביש ומכוניות ישנות בעלות לוחיות לבנות עומדות בטור דומם בעוד חיילים בוחנים את תעודותיהם. ברוכים הבאים לפאתי שכם.

 

מעט לפני הכניסה לעיר, אנו פונים שמאלה ומתחילים לטפס באטיות במעלה ההר. למעלה, ממש לפני הכניסה להתנחלות הר ברכה, אנו פונים ימינה, לדרך שבורה. אחרי כמה מאות מטרים אנו מגיעים לשכונת השומרונים, על ראשו של הר גריזים. במבט ראשון, אפשר היה להתבלבל בינה לבין כל שכונה ישראלית טיפוסית. במבט שני, אנחנו בלב השטחים, בעולם שחוקיו שונים לגמרי.

 

בכניסה לבית ניצב פסל שיש גדול של הרקולס. "מקורם של הפלסטינים בכרתים", אל־מצרי ממהר להסביר, "וכמו הפלסטינים, גם דמותו של הרקולס נראית רגילה למדי ואינה מסגירה את הכוח העצום שחבוי בתוכו" בכניסה לבית ניצב פסל שיש גדול של הרקולס. "מקורם של הפלסטינים בכרתים", אל־מצרי ממהר להסביר, "וכמו הפלסטינים, גם דמותו של הרקולס נראית רגילה למדי ואינה מסגירה את הכוח העצום שחבוי בתוכו" צילום: עטא עוויסאת

 

בקצה השכונה הקטנה עוד מחסום צה"לי. אחריו משתרע שטח A. חיילי מילואים מנומנמים שואלים למטרת בואנו ולאחר שהם מבררים שהביקור תואם עם רשויות המינהל האזרחי, מתירים לנו לעבור. אחרי עיקול קטן בכביש, נגלית שכם במלוא הדרה, נחה בעמק הגדול שמשתרע בין הר עיבל לבין תאומו, הר גריזים - הר הקללה והר הברכה.

אנו עוברים דרך שער ברזל גדול ונוסעים בין שורות אורנים בשביל כורכר עד שנחשפת בפנינו האחוזה הגדולה. אנחנו יוצאים מהרכב ונעמדים פעורי פה מול המבנה הגדול. ממעלה גרם המדרגות יורד אלינו אל־מצרי במכנסי ג'ינס ובחולצת פסים כחולה ומושיט יד לשלום. הוא כבר בן 75, אבל עדיין דק גזרה, תכול עיניים ובעל קומה זקופה. הדיסוננס בין כוחו ועושרו העצום לבין התנהגותו הלבבית כובש מיד.

 

הון ושלטון בפלסטין

 

בדור האחרון הפכה משפחת אל־מצרי למוקד הבולט של הון ושלטון בשטחים הפלסטיניים ובממלכת ירדן. בספר חדש על האישים הפלסטינים הבולטים, שיצא לאור ב־2006 ("Palestinian Personalities - A biographic dictionary"), מוזכרים 11 מבני משפחת אל־מצרי - יותר מכל משפחה אחרת. בין בני המשפחה המוזכרים בספר: ראש ממשלת ירדן לשעבר תאהר אל־מצרי, יו"ר הפרלמנט הירדני לשעבר חיכמת אל־מצרי, שישה שרים בממשלות ירדן וברשות הפלסטינית, שני ראשי עיריית שכם - ומוניב. כולם אנשים אמידים ועסקני ציבור. מעין משפחת רוטשילד הפלסטינית.

 

הבולט בבני המשפחה כיום הוא מוניב. יש המתארים אותו כמיליארדר, אחרים מסתפקים במולטי מיליונר. כך או כך, הוא קרוב לוודאי הפלסטיני העשיר ביותר בעולם כיום. שווי חברת אדגו שבבעלותו, העוסקת בחיפוש נפט, בקידוחי נפט ובהובלת נפט, הוא כ־1.5 מיליארד דולר. הוא ייסד אותה לפני 56 שנה והמטה שלה נמצא בעומאן, אבל עסקיה חובקי עולם.

 

בשנים האחרונות עלה שמו פעמים אחדות כמועמד לכהן בראש הממשלה הפלסטינית. יאסר ערפאת רצה בו, אבל הוא סירב. רבים רואים בו יזם שיכול באמצעות קשריו והונו לשנות את דמותה של המדינה הפלסטינית שבדרך; מעין רפיק אל־חרירי שהוציא את לבנון ממעגל ההרס של מלחמות האזרחים והעלה אותה על דרך של בניין ופיתוח. המגזין "ניוזוויק" הגדיר אותו רוס פרו הפלסטיני, ובוודאי אפשר לצרף את שמו לרשימת עשירי עולם שליוו את הפוליטיקה הלאומית של ארצם.

 

בצד עסקיו הענפים מחזיק היום אל־מצרי בשלל תפקידים ותארים ציבוריים, בהם נשיא חבר הנאמנים של אוניברסיטת אל־קודס, מייסד וראש מכון התרבות סכאכיני ברמאללה, נשיא המרכז הרפואי המרכזי של ממלכת ירדן, סגן נשיא הבנק הערבי (מייסודה של משפחת שומאן מבית חנינה), ויועץ מיוחד לבנק העולמי בוושינגטון לענייני המזרח התיכון.

ב־1952, אחרי שסיים לימודיו באוניברסיטת אל־נג'אח בשכם, יצא ללמוד בארצות הברית. הוא סיים תואר שני בלימודי גיאולוגיה באוניברסיטת טקסס והחל לעבוד בעסקי הנפט - תחילה כשכיר, ואחר כך בעסקים משלו. את הונו הגדול עשה בקידוחי נפט באלג'יריה בשנות השישים. בה גם הכיר את יאסר ערפאת ונהיה לידיד תנועת הפתח. בשנות הקרע הגדול בין הפתח לירדן ("ספטמבר השחור" ב־1970) ניסה אל־מצרי, ללא הצלחה, לתווך בין הצדדים, והצטרף לבסוף לממשלת ירדן כשר העבודות הציבוריות.

 

לשטחים חזר אל־מצרי רק אחרי הסכמי אוסלו, עם יאסר ערפאת. הוא התלווה אליו כדי לסייע בהקמת כלכלה לאומית פלסטינית בגדה ובעזה והיה ממקימי תאגיד פדיקו, שחולש כיום על 27% מהכלכלה הפלסטינית. פדיקו עוסקת בנדל"ן, בתקשורת, בתיירות, בתעשיות הפלסטיק, האלקטרוניקה והתרופות, בחברות פיננסיות ובמשק החשמל. הרווחים הגדולים של פדיקו באים מחברת התקשורת שלה, פל־טל, שבבעלותה חברת הטלפונים הסלולריים ג'וואל (שבקרוב תקום לה מתחרה ראשונה). הפסדיה הגדולים של פדיקו נובעים מעסקי התיירות, בעיקר מבתי המלון בגדה ובעזה שהפסידו הון עתק מאז תחילת האינתיפאדה. בפגישה עמו אומר אל־מצרי שבמלון הפאר ג'אסר פאלאס בבית לחם, שנחשב אחד המפוארים באזור כולו, הפסידה החברה יותר מ־60 מיליון דולר. בשנה שעברה ארגן אל־מצרי, בשיתוף ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, ועידת עסקים והשקעות במלון, ובה טען שגדר ההפרדה שבנתה ישראל הורסת את התיירות הפלסטינית.

 

הרקולס, מוחמד, ישו ומשה בחדר אחד

 

מכל פינה באחוזתו ניכר שאל־מצרי הוא איש שאינו מתבייש בעושרו המופלג. את "בית פלסטין" שלו בחר למקם דווקא בראש הר גריזים, כך שיוכלו לראותו מכל מקום בשכם. הוא לא הסתפק בווילה עצמה, אלא אף הקיף אותה בגנים ובבריכות. הוא בנה גם בית חורף, אורווה לסוסיו ולחמוריו, שובך יונים, מתקני ספורט ואפילו אמפיתאטרון רומי. מסביב נטע מטעי זיתים, שההכנסה מהם אמורה, לדבריו, לכסות את הוצאות האחזקה של האחוזה.

 

הספרייה בבית. בפינת החדר ניצבת קמרה אובסקורה גרמנית עתיקת יומין הספרייה בבית. בפינת החדר ניצבת קמרה אובסקורה גרמנית עתיקת יומין צילום: עטא עוויסאת

 

לווילה הקובייתית ארבע חזיתות, הבנויות סביב מעגל פנימי גדול שיוצר חלל מרשים. מהמעגל הפנימי יוצאים לארבעה חדרים - כל אחד בעל אופי אחר, אבל הדבר הראשון שנגלה לעין עם הכניסה לבית הוא פסל שיש גדול של האל הרקולס, שניצב ממש במרכז הווילה. "מקורם של הפלסטינים בכרתים, כמו הרקולס עצמו", מספק אל־מצרי הסבר לאומי לבחירה העיצובית. "וכמו הפלסטינים, גם דמותו של הרקולס נראית רגילה למדי ואינה מסגירה את הכוח העצום שחבוי בתוכו". מעל לפסל, מתחת לכיפה העליונה של הבית, חקוקים במעגל שמות הנביאים. "גם מוחמד, גם ישו וגם משה נמצאים כאן", מדגיש אל־מצרי.

 

מימין נמצא חדר העבודה של אל־מצרי, המשמש גם ספרייה. תחת תקרת עץ פריזאית עתיקה, על יד החלון, ניצב שולחן עבודה כבד ומרשים, ואת קירות החדר מכסים כונניות שעליהן אלפי ספרים. שני גרמי עץ לולייניים מובילים לקומה השנייה של הספרייה. אל־מצרי מתנצל בפנינו על חוסר הסימטריה. "חיפשנו שני גרמי מדרגות - אחד העולה לימין ואחד העולה לשמאל. אבל לצערנו מצאנו רק שני ימניים", הוא אומר. בפינת החדר ניצבת קמרה אובסקורה גרמנית עתיקת יומין. בכל החדרים קמין אבן ענקי ונברשת בדולח אדירת ממדים.

 

משמאל חדר ההסבה. על קירות החדר תלויים גובלנים עתיקים וחפצי אמנות רבים פזורים על השידות. בהמשך נמצא החדר שאל־מצרי מגדיר "החדר היהודי", בשל העובדה שתמונה גדולה של משה רבנו תלויה בו. ממולו, מצד ימין, חדר האוכל, שבמרכזו שולחן עץ ארוך ומסביבו שישה כיסאות. במזנון שעל יד החלון כלי אוכל מחרסינה. "כל אחד מהם נעשה בעבודת יד", מתגאה אל־מצרי.

 

הכנסייה שבמרתף

 

אל הקומה השנייה מוביל גרם מדרגות גדול מצד שמאל. בתחתיתו תלה אל־מצרי דגל פלסטין גדול, אבל הוא לוקח אותנו דווקא לפרוזדור הימני. אנו יורדים במדרגות אבן לולייניות אל קומת המרתף, עד שאנו מגיעים אל דלת עץ גדולה.

"כשרצינו להניח את היסודות לבית", מספר אל־מצרי, "פתאום נגלה בפנינו המחזה המדהים הבא. באותו רגע החלטנו לבנות את הבית על גבי 12 עמודים, כדי שנוכל לשמר את מה שחשפנו". הוא פותח את דלתות העץ, ואנו עומדים מול שרידיה של כנסייה ביזנטית, שפעלה במקום במאות החמישית והשישית לספירה. מעל לחדרי הכנסייה בנה אל־מצרי מזח עץ, שממנו אפשר להשקיף על פסיפסים מרהיבים וחדרי תפילה שהשתמרו. בקצה הכנסייה בנה אל־מצרי מוזיאון קטן, ובו הוא מציג מאחורי זגוגיות את הממצאים הארכיאולוגיים שמצא בעת שחשף את הכנסייה. יש כאן כלי ברוזנה מהתקופה הרומית, כמה מטבעות קטנים, שרשרת גדולה שעליה צלב ברונזה, וגם שורה של כלי חרס, המאוחר שבהם מהתקופה הממלוכית.

 

"תודה לאל, לא התגלה כאן שום ממצא יהודי", הוא מפטיר, ספק בצחוק, ספק ברצינות.

 

צה"ל נגד נפוליאון

 

אלא שלמרות החזות השלווה של האחוזה היום, גם עליה לא פסח הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בזמן תקיפת צה"ל בשכם במבצע חומת מגן ב־2002 פשט הצבא גם עליה, והמבנה המרשים לא יצא בלא פגע. בסוף הסיור לוקח אותנו אל־מצרי לראות את חממת הזכוכית והמתכת העתיקה שהציב בלב הגן. "נפוליאון נתן אותה במתנה לפילגש שלו", הוא אומר, ואז מצביע בכעס על חור בגודל תפוז באחת מזגוגיות החממה, שנגרם לטענתו מפגז של צה"ל. מאז המבצע הקים אל־מצרי קרן המשקיעה באופן נרחב בשיקומה של שכם, אבל את הזכוכית המנופצת בחממה שבביתו הפרטי הוא מסרב לתקן.

 

אל־מצרי. אחרי שנים של ניסיונות קירוב בין הצדדים, הדי המלחמות האחרונות ניכרים בו היטב. ובכל זאת, הוא ממשיך לחלום על שלום אל־מצרי. אחרי שנים של ניסיונות קירוב בין הצדדים, הדי המלחמות האחרונות ניכרים בו היטב. ובכל זאת, הוא ממשיך לחלום על שלום צילום: עטא עוויסאת

 

בשנים האחרונות נרשמה תנופת שיקום והתאוששות בשכם, המתבטאת גם בריבוי המבקרים בעיר. לפי דיווחי התקשורת הפלסטינית, בשבוע הראשון של מכירות הקיץ, בחודש שעבר, ביקרו בה בין היתר כ־50 אלף ערבים ישראלים, שבאו לעשות בה את קניותיהם. אין זה מפתיע, בהתחשב בכך שהמחירים בעיר זולים מאשר בישראל, יש בה שווקים ציוריים, חנויות נאות ומסעדות טובות. בשנים שבין מלחמת ששת הימים וממשלת רבין השנייה, כאשר לא היו מחסומים בין הגדה לישראל, היתה שכם מרכז מסחרי חשוב לכל היישובים הערביים לאורך הקו הירוק, מכפר קאסם בדרום עד אום אל־פחם בצפון.

 

זו לא הכלכלה, טיפשים

 

לקראת סוף הביקור מגיעה בתו של אל־מצרי, דינה, עם בעלה נאדים, עורך דין מזרח ירושלמי, ועם בנותיהם. בזה אחר זה הם לוחצים את ידינו ומתעניינים בשלומנו. אנו יושבים בחלל המרכזי של הבית, ליד פסלו של הרקולס, ואל־מצרי מספר כמה חשוב לו המפגש הזה בין ישראלים לפלסטינים. "כשם שהנוער הפלסטיני שגדל כאן בשנים האחרונות משוכנע ש־99% מהישראלים הם חיילים כי הם מעולם לא ראו אף ישראלי אחר, כך גם אתם לא מכירים אותנו. רק אם תבואו ותבקרו ותזמינו אותנו לבוא ולבקר אתכם בירושלים ובתל אביב, נוכל לבנות בינינו יחסים של שלום", הוא אומר.

אבל למרות הדיבורים על שלום, נדמה שמשהו כבה באל־מצרי בשנים האחרונות. כשהוא מדבר על המדיניות הישראלית, כעסו גובר. "אי אפשר לבסס את השלום רק על כלכלה. ב־40 השנים האחרונות היינו שוטים לחשוב שזה אפשרי, אבל היום התפכחנו והבנו שבבסיס ניצבת בעיה פוליטית שאותה יש לפתור קודם לכל דבר אחר. אני לא בטוח שהישראלים מבינים את הבעיה לאשורה. אנחנו הפלסטינים לא רוצים כסף או אוכל, אנחנו מחפשים את כבודנו ורוצים מדינה. זה נחמד שיש לך אוכל בבטן, אבל כשאין לך כבוד, זו בעיה מהותית".

 

"המפתח היחידי לקדמה במזרח התיכון הוא לפתור את הסכסוך הישראלי־ערבי. אם נפתור אותו, העולם יהיה מרוצה ואז נפסיק לחשוב על רובים ונשק ונתחיל לחשוב על בנייה כלכלית. עם כל הרצון הטוב שלנו והמוח שלכם - השמים הם הגבול. אבל הצעד הראשון הוא שתביעו נכונות לחיות לצדנו כשתי מדינות עם שלום וכבוד ויושרה וצדק. אם תסכימו לזה, נחשוב ונמצא ביחד את הפתרונות לבעיות המשותפות שלנו, ואז בעוד 20 שנה הבנים שלנו יתחתנו עם הבנות שלכם, והיחסים יהיו משולבים עם כל העולם הערבי. רק אז ישראל תהיה חלק אמיתי מהמזרח התיכון ולא חלק מלאכותי ממנו", הוא מסכם את חזונו.

 

סוף הביקור קרב, ואל־מצרי מתנצל שמיד ייאלץ לעזוב, שכן הוא מוכרח לחצות את הגבול לירדן בשביל להמריא מאוחר יותר לדמשק. "יש לי פגישה שם ב־16:00 אחר הצהריים", הוא מסביר, וממחיש לכולנו כיצד יכול היה המזרח התיכון להיראות. 15 דקות נסיעה משכם ושעה בלבד מירושלים, הביקור מעורר בנו רגשות מעורבים של קרבה אך גם של החמצה גדולה. הפואטיקה העצובה של הפספוס, אם תרצו.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x