שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מדינה של נדל"ניסטים

הסיני בנה את שלו

הכפרים בדרום־מזרח סין שוממים. כמעט כל הגברים הצעירים נסעו לעבוד בישראל, מצוידים בחלומות על כסף גדול ולחץ חברתי כבד. כשהם חוזרים הביתה - עם קצת חסכונות ומיומנות גבוהה בבנייה - הם מקימים בית לעצמם ויוצאים לפנסיה. כך נראה בית הגידול של הפועלים הסינים שמחזיקים את הנדל"ן הישראלי על הכתפיים

רחל בית אריה 01:2806.08.09

הכפר ליוּ שוּאי שבאי הזעיר פינגטאן בסין בנוי בתי אבן קטנים, עם קירות חשופים וגגות רעפים. עמידים לסופות הטייפון שפוקדות את האזור מדי קיץ, הם ניצבים צפופים על החופים הסלעיים של האי, מול טיוואן.

 

בין הבתים הקטנים והישנים בולט בית המידות של פאן לין־ג'ואו, ובו ארבע קומות מרווחות לארבעת בני המשפחה - פאן, רעייתו, בנו ובתו. זו לא ה"וילה" היחידה בכפר; אחת לכמה בתים מיתמר בית גדול - חלקם חדשים לגמרי, חלקם בתים ישנים שזכו לקומות נוספות. סמל הסטטוס של מחוז פוג'יאן, דרום־מזרח סין.

 

"כשאת רואה בית גדול, דעי שגר שם מישהו שעבד בישראל וחזר", מסביר פאן. גם הוא עשה זאת: בשנה שעברה, בגיל 46, שב לכפר אחרי חמש שנים שבהן בנה בתים בתל אביב ובירושלים. עם שובו בנה בעצמו את הווילה שלו, מצויד בכסף ובמיומנות שצבר בישראל. "מי שיוצא לחו"ל מרוויח יותר, ויכול לבנות בית גדול יותר. וזה מה שכולם רוצים כאן".

 

בתים חדשים מציצים בין הישנים בפינגטאן בתים חדשים מציצים בין הישנים בפינגטאן צילום: רחל בית אריה

 

החלום הזה שולח את טובי בניו של מחוז פוג'יאן לישראל. לפי ההערכות של הגורמים הישראליים, בארץ יש כ־14 אלף עובדים סינים (כ-7,000 עובדים כחוק, ועוד כמספר הזה עובדים ללא אשרה) - וכ־70% מהם בני פוג'יאן. האי פינגטאן הוא דוגמה בולטת להגירה ההמונית מהמחוז: על פי רישומי הממשלה המקומית, יותר מאלף מתושבי האי נסעו לישראל בשנים האחרונות; מדובר בכ־10% מהגברים בגיל העבודה.

 

בכפרים שלאורך החוף של פוג'יאן מדובר בהרבה יותר מ־10%. בליוּ שוּאי, למשל, יש 150 משפחות; קרוב ל־70 גברים כבר נסעו לישראל (ורוב שכניהם נסעו למדינות אחרות, בעיקר לאוסטרליה ולסינגפור).

 

קשה למצוא כיום בכפר גברים בני פחות מ־50, השדות ריקים מעובדים, הרחובות שוממים. הילדים מבלים את הקיץ על חוף הים, בתפיסת סרטנים, או בצפייה בטלוויזיה ומשחקי מחשב בבית. הקשישים יושבים בפתח הבתים, משחקים קלפים או מפטפטים. גם פאן יושב בחצר, נח בצל עם שלושה חברים מבוגרים. לשלושתם בנים שעובדים בישראל, שולחים כסף הביתה ומתקשרים בערך פעם בשבועיים.

 

וואנג: "לא יכולתי לנסוע, אבא שלי חולה. לפעמים אני מצטער" וואנג: "לא יכולתי לנסוע, אבא שלי חולה. לפעמים אני מצטער" צילום: רחל בית אריה

הצעירים הספורים שנשארו מאחור יודעים שהם נשארו מאחור בכל המובנים. וואנג (38), למשל, עובד כיום כנהג מונית. "קודם כולנו היינו אותו דבר, עכשיו יש כאן אנשים עם הרבה כסף ויש כאלה שלא נסעו ונשארו עניים. אני לא יכולתי לנסוע, אבא שלי חולה. כמעט כל החברים שלי נסעו לחו"ל, רובם לישראל, ואני חושב שהם הרוויחו המון כסף. לפעמים אני מצטער שלא נסעתי, אבל החיים שלי שקטים יותר ואני רואה את הילדים כל יום. ואף פעם לא עבדתי כל כך קשה כמו שעובדים שם. חלק חוזרים חולים ועם בעיות בגב. אבל על כולם יש עכשיו לחץ להרוויח יותר. הנשים לוחצות, הילדים רוצים מחשבים ופלזמות, ואתה צריך לעבוד קשה יותר". ככה זה בעידן הגלובליזציה: הלחצים והחלומות של הפועל הסיני שבונה את הבית והלחצים החלומות של הישראלי שקונה את הבית זהים, רק תג המחיר משתנה."

 

המתעשרים החדשים

 

לפנות ערב בקון חו, עוד כפר "ישראלי" שהוא לא יותר מאסופת בתים בקצה כביש עפר צר. קשישות מפטפטות בצל עץ גדול. כשאני מסבירה שאני מחפשת את הגברים של הכפר ושאני מישראל, הן מצחקקות: "תמצאי אותם במדינה שלכם. כולם שם". לפחות נציג אחד מכל משפחה עבד בישראל כמה שנים, ללא כל ביקורים; המבוגרים חזרו, הדור השני כבר בדרך.

 

במורד הכביש, לין פה ובנו מרחיבים את הבית. לאורך המבנה הישן בן שתי הקומות הם מניחים פיגומי עץ מאולתרים כדי להרים קומה נוספת. זה העיסוק הבלעדי של לין מאז חזר מישראל. חמש שנים עבד בכפר סבא, ברעננה, בהרצליה ובחולון, רוב הזמן ללא אשרה. "אבל", הוא מתגאה, "המשטרה מעולם לא תפסה אותי. אחרי הבוס הראשון והמתעלל היה לי בוס טוב שהחביא אותי כשהיה צריך. הוא העסיק אותי בשיפוץ גגות, טיוח, חשמל, מים, ביוב. כל דבר שהישראלים לא רוצים לעשות".

 

בתחילת השנה חזר לכפר, בעקבות מחלת אשתו. הוא הצליח לחסוך חצי מיליון יואן (73 אלף דולר). לשם השוואה, המשכורת הממוצעת לפועל בסין עומדת על כ־1,800 דולר לשנה, והחקלאים מרוויחים עוד פחות. אבל לין מדגיש שלא מדובר בהרבה כסף; "איתו את צריכה לדבר", הוא מצביע על שכן שבדיוק נכנס לחצר. "הוא הרוויח בישראל יותר ממיליון יואן (146 אלף דולר)".

 

הבית הכי מפואר בקון חו הבית הכי מפואר בקון חו צילום: רחל בית אריה

 

השכן מחייך ומתחמק, חומק בחזרה לבית שלו - המבנה המפואר ביותר בכפר, בצבע ורוד בוהק. "הכסף שלו זה בטח לא רק מעבודה בשיפוצים", מוסיף לין אחרי שהשכן מסתלק. "אומרים שהוא הפעיל מועדון הימורים בתקנה מכזית (התחנה המרכזית בתל אביב), אבל אני לא יודע".

 

לין בן 44, נמוך ומקריח מעט, עם דיבור שקט ומהסס. "לא היה לי טוב בישראל", הוא מודה. "האנשים טובים, אבל העבודה קשה מאוד וחמש שנים אכלתי כמעט רק לחם. שלחתי את כל המשכורת הביתה", הוא מסתכל מעט בחשש על אשתו, שמקשיבה לשיחה, "אני לא כמו אחרים שהוציאו כסף על נשים אחרות בישראל. זה היה קשה אבל ניסינו לחסוך כמה שיותר".

 

אשתו, לין יוצ'יונג, שמחה על השנים שלו בישראל. "הוא כל הזמן שלח כסף", היא מאשרת. הנשים בכפרים מתחתנות צעירות - חתונה אחרי גיל 22 נחשבת למזל רע. להבדיל מהגברים, הן לא מתרחקות מהבית אלא נשארות לגדל את הילדים, לטפל בהורים, לשמור על השדות. לפעמים הן עובדות בעיירה הסמוכה כמלצריות או כמנקות, אבל גם שם אפשרויות התעסוקה מצומצמות.

 

בעיירה פינגטאן יש 100 אלף תושבים, שיכונים דהויים, כמה דוכני מזון, מסעדות ספורות וחוף, שהפרנסה היחידה בו היא מהשכרת גלגלי ים צבעוניים. עול הפרנסה כולו מוטל על הגברים.

 

נשים בעבודה על חוף העיירה פינגטאן. לוחצות על הגברים לנסוע נשים בעבודה על חוף העיירה פינגטאן. לוחצות על הגברים לנסוע צילום: רחל בית אריה

 

לא היית רוצה לנסוע גם את, אני שואלת. היא נראית המומה מהרעיון, וצוחקת. "לא, אני אוהבת להיות פה. אני שמחה שחסכנו כסף כדי לבנות בית".

 

גם לין צ'נג, בנם בן ה־16 של בני הזוג, מעווה את פרצופו ומניד ראש לשלילה כשאני שואלת אותו אם הוא מתכנן נסיעה לישראל. אביו ממהר להתערב: "אם תהיה הזדמנות, הייתי רוצה שהוא ייסע. זאת התנסות טובה. אתה רואה עולם, פוגש אנשים אחרים.

 

"אבל", הוא ממהר לסייג, "מי שחכם יכול לעשות הרבה יותר כסף מעסקים בסין ממה שאני עשיתי. אני טיפש", הוא צוחק, "אז הייתי חייב לנסוע. אבל עכשיו אני לא רוצה לעבוד קשה כל כך. אחרי שהייתי פועל, היום אני רוצה להיות בוס".

 

בינתיים, כאמור, הוא עדיין הפועל, באתר הבנייה הפרטי שלו; מקסימום הבוס של הבן.

 

העבודה בחו"ל היא כבר עניין של תרבות

 

גם אם בסין עצמה מסתתרות הזדמנויות רווחיות יותר, במחוז פוג'יאן דבקים במסורת. ד"ר לי מינגחואן, סוציולוגית מהאוניברסיטה המקומית שיאמן, חקרה לפני כשנתיים את נושא העובדים הסינים בישראל.

 

המחקר שלה מיקם אותם בהקשר הפוג'יאני הרחב: כבר שנים נוסעים הגברים המקומיים למדינה אחרת כדי לעבוד, וחוזרים להקים בית בכפר הולדתם. זהו סמל הסטטוס המוביל בתרבות המקומית, שמסמל את החיבור לאדמה וגם מסמן הצלחה מעבר לים. הגירת העבודה נהפכה עם השנים ליותר מאמצעי כלכלי - זו תחנת ביניים כמעט הכרחית לגברים המקומיים, והדרך היחידה שלהם לראות עולם.

 

לין פה ובנו בעבודה על הרחבת הבית לין פה ובנו בעבודה על הרחבת הבית צילום: רחל בית אריה

 

פוג'יאן היה לאורך ההיסטוריה אחד המחוזות הסיניים הפתוחים ביותר לעולם, בגלל הריחוק מידו הקפוצה של השלטון בבייג'ינג ומיקומו על חוף האוקיינוס השקט. רוב הסינים שהיגרו במאה ה-19 לארצות הברית, לקנדה, לסינגפור ולאינדונזיה היו בני פוג'יאן והמחוז השכן גואנגדונג. חיידק הנסיעות, לצד הדיאלקט הייחודי והקשה של המחוז, יצרו אצל תושביו תחושת זהות ייחודית של חיבור לעולם הגדול.

 

לחיבור הזה היתה גם משמעות כלכלית. פוג'יאן היה אחד המחוזות הראשונים בסין שזינק קדימה מבחינה זו, ורמת החיים הממוצעת בו גבוהה בהרבה מבפנים הארץ.

 

מראה הכפרים יפתיע את מי שדבקים במיתוס שלפיו הפועלים מגיעים לישראל מתוך מצוקה כלכלית קשה: במונחים סיניים מדובר ביישובים במצב טוב, עם כבישים מסודרים, בתי ספר מטופחים ומים זורמים בכל בית. כל אלה רחוקים מלהיות מובנים מאליהם בחלקים אחרים של סין, שבהם אפשר למצוא עוני אמיתי וקשה; בפוג'יאן אין ילדים רעבים או ביוב זורם ברחובות.

 

רמת החיים הזאת נגזרה מהאופי היזמי של תושבי האזור, מתמיכת הקהילות שהקימו המהגרים המקומיים מעבר לים, ובעיקר מכך שבני הכפרים היו מאגר עובדים נוח לעסקים זרים.

 

בשנות התשעים, כשבישראל גילו את פוטנציאל העובדים מסין, בפוג'יאן כבר היתה תשתית של חברות כוח אדם ואוכלוסייה שמורגלת בהגירת עבודה. היזמים הישראלים הזדרזו לנצל את ההזדמנות.

 

מתחמקים מגירוש, עובדים גם בשבת, עד שנשברים

 

ישראל היא היעד המרכזי בפינגטאן, אבל לא היחיד. בין "הכפרים הישראליים" משובצת הדרך גם ב"כפרים סינגפוריים" או ב"כפרים אוסטרליים". ההגירה מבוססת בעיקר על שיטת חבר מביא חבר, ולכן כל קהילה מאופיינת בארץ יעד משלה.

 

גם קשיי העבודה בישראל הם כבר חלק מהמרקם התרבותי המקומי. תושבי פוג'יאן מפריכים מיתוס נוסף שלישראלים נוח למכור לעצמם; למה לתת למצפון לפעול אם אפשר לספר לעצמנו ש"בסין הם עובדים הרבה יותר קשה". הפועלים שחזרו מישראל מספרים סיפורים אחרים, פרטיים אבל מייצגים.

 

לין ג'יה (24) מדווח על מגורים צפופים באתרי בנייה או בחדרים שכורים באזור התחנה המרכזית בתל אביב, עבודה שוברת גב, איום תמידי בגירוש, היתקלויות עם המשטרה וצורך בהעסקת עורך דין. "שילמתי לו שלוש אלף שקל", הוא אומר בעברית נטולת דקדוק אבל מובנת ושוטפת למדי, ומספר שהחליף דרכון עם הדוד שלו, שעבד בתל אביב; "השוטרים הישראלים לא מבדילים בינינו. הם חושבים שכל הסינים נראים אותו דבר", הוא צוחק. לבסוף לפני כחצי שנה, נתפס וגורש.

 

לין ג'יה (משמאל) עם חבר על המעבורת לפינגטאן. "עכשיו נוסעים הרבה צעירים, בגלל המשבר" לין ג'יה (משמאל) עם חבר על המעבורת לפינגטאן. "עכשיו נוסעים הרבה צעירים, בגלל המשבר" צילום: רחל בית אריה

 

לין פה, המבוגר ממנו בשני עשורים, מספר על מנהל עבודה שגמל לפועלים בסטירות ובאגרופים, אם עבדו לאט מדי לטעמו. פאן לין־ג'ואו (47) אומר: "היום, אחרי חמש שנים בישראל, אני לא יכול לעשות עבודה פיזית. עבדתי עשר שעות ביום, חמישה וחצי ימים בשבוע. בסופי שבוע היינו מחפשים עבודות נוספות". כיום הוא מתפרנס מהכסף שחסך בארץ - "מעט, אולי 400 אלף יואן (כ־60 אלף דולר)", הוא אומר באכזבה - ומהשכרת השדה שלו.

 

הכסף שלח אותו לשם, והשאיר אותו שם גם כשהוויזה פקעה: "לפני שבע שנים עבדתי כפועל כאן, והרווחתי 1,000 יואן (120 דולר במונחי 2002) לחודש. חבר שחזר הציע לי לנסוע לישראל. מה שידעתי הוא שמזג האוויר שם דומה למה שיש לנו כאן, ושמרוויחים טוב".

 פאן לין-ג'ואו עם המגב. "זה הדבר הכי טוב - והיחיד - שהבאתי מישראל" פאן לין-ג'ואו עם המגב. "זה הדבר הכי טוב - והיחיד - שהבאתי מישראל" צילום: רחל בית אריה

 

לכפר חזר בסוף השנה שעברה, ומישראל הביא "רק כסף". אלא שאז הוא נזכר במשהו ומזמין אותי פנימה, לבית שרק חלקו צבוע; המשפחה עדיין בונה אותו. בסלון ספות עור חדשות, ואחריו שני חדרי ילדים, עם טלוויזיה ומחשב, לשני הילדים (רחוק כל כך מבייג'ינג, יש הקלות במדיניות הילד האחד ובאכיפה שלה. ועדיין, כמעט לכל המשפחות יש ילד או שניים). פאן הולך לחדר האמבטיה ושולף את "הדבר הכי טוב - והיחיד - שהבאתי מישראל": מגב ארוך לשטיפת רצפות.

 

הכוח של הכסף הישרדותי. "העבודה היתה קשה בצורה מדהימה, וכל מה שחשבתי עליו כל היום היה כסף, כסף, כסף", מספר ג'ואו דזאו־וואנג (37). "לא חשבתי על שום דבר אחר כל הזמן שם. בסוף כבר לא יכולתי". הוא חסך בישראל רק 200 אלף יואן (כ־30 אלף דולר), שהתגלגלו למסך פלזמה ענקי ולקטנוע חדש, עוד סמל סטטוס. "בית חדש עדיין לא בנינו, אבל עכשיו אני אחפש עבודה קלה יותר, כאן".

 

נו, אז היה שווה? "לא יודע. אני מניח שכן, כי הרווחתי כסף, אבל היה קשה מאוד. גם למשפחה כאן". אשתו וואנג יו מהנהנת; היא נשארה בבית כמעט חמש שנים, בלי ביקורים של בן הזוג (אף פועל לא מעלה על דעתו לבזבז כסף על כרטיס טיסה ולהסתכן בבעיות עם הוויזה), עם אחריות לטיפול בילדים, בהוריו של בן זוגה ובשדה הבוטנים המשפחתי.

 

ג'ואו נסע, בלי לחשוב יותר מדי על כל הפרטים. "כל מה שידעתי הוא שאפשר להרוויח כסף בישראל, ולא היה אכפת לי משום דבר אחר. הייתי צעיר, ורציתי לצאת מהכפר ולראות עולם. לא היה לי מושג שיהיו בעיות עם המשטרה, לא ידעתי מה חוקי ולא חוקי. כשהגעתי לישראל פשוט עשיתי מה שכולם עשו".

 

ג'ואו דזאו-וואנג ואשתו וואנג יו, עם הפלזמה שנקנתה בכספי העבודה בישראל ג'ואו דזאו-וואנג ואשתו וואנג יו, עם הפלזמה שנקנתה בכספי העבודה בישראל צילום: רחל בית אריה

 

החיים שאחרי - אם כלום לא משתבש, אפשר לנוח

 

רוב העובדים לשעבר שפגשתי לא עבדו לאחר שובם הביתה - הם יצאו לפנסיה, או לפחות יצאו להפסקה של כמה חודשים כדי לנוח ולבנות את הבית שלהם. שניים סיפרו שנכנסו בעצמם לעסקי כוח האדם, ומגייסים פועלים לעבודה בישראל: הם מסתובבים בכפרים, מציעים לצעירים עבודה ומתפרנסים מהעמלה שהם גוזרים על כל פועל "שלהם" שנוסע. אחרים רוכשים מקצוע - ספרים, נהגי מוניות - או מקימים עסק קטן. כמעט כולם חזרו לכפרים ולחיים שהיו להם קודם; ההבדל היחיד הוא במטראז' שמארח את החיים האלה.

 

וכן, גם בחוויה. "אני חושב שמכל עשרה ישראלים שפגשתי, תשעה היו אנשים ממש טובים", אומר לין פה. "אני חושב שהם נהנים מהחיים הפשוטים וזה הופך אותם לאנשים טובים. גם אני רוצה ליהנות מהחיים אחרי שעבדתי קשה".

גם לין ג'יה רוצה ליהנות מהחיים. הוא לא עובד כבר כמה חודשים, מאז שחזר, ולומד עיצוב שיער, בשאיפה לפתוח מספרה בעיירה. על בקבוק בירה על המעבורת לפינגטאן (אין כביש שמחבר את האי ליבשת) הוא אומר: "אני מתגעגע לישראל. והיה לי מזל - חסכתי יותר מחצי מיליון יואן (73 אלף דולר). 100 אלף שילמתי לחברה ששלחה אותי, בשאר קניתי דירה קטנה בעיירה פינגטאן. התחתנתי לא מזמן, ועכשיו אני רוצה לבנות בית גדול בכפר".

 

" מי שיוצא לחו"ל מרוויח יותר ממי שנשאר כאן ולכן יכול לבנות בית גדול. וזה מה שכולם רוצים כאן" " מי שיוצא לחו"ל מרוויח יותר ממי שנשאר כאן ולכן יכול לבנות בית גדול. וזה מה שכולם רוצים כאן" צילום: רחל בית אריה

 

סביבו יושבים כמה מחבריו, כולם בוגרי ישראל, שחסכו 600-300 אלף יואן (כ־50-90 אלף דולר). אחרים, הם אומרים, הצליחו פחות. "אם אתה לא מצליח לחדש את הוויזה והמשטרה תופסת אותך, אתה מגורש לפני שחסכת מספיק", אומר לין. "היו גם כאלה שבזבזו, הלכו לדיסקוטקים, התחילו להמר. הם נאלצו לעבוד במפעלים בסין כשחזרו, כדי לשלם לחברת התיווך. היו גם כמה שנפצעו ולא עבדו יותר".

 

במקרים שבהם התוכנית הגדולה משתבשת והפועל שחוזר לכפר צריך להתחיל מסלול חדש, לעובדים המבוגרים קשה במיוחד לעשות זאת. רוב הפועלים נוסעים לישראל בשנות ה־30 או ה-40 לחייהם, כשהם כבר בעלי משפחות. לין ג'יה, לעומת זאת, הוא נציג הדור הבא. הוא נסע בגיל 18, רכש עברית מצוינת והתערה בחברה הישראלית. היתה לו בת זוג, צעירה ירושלמית, וגם חבר ישראלי טוב, "שאני דואג לו כי הוא התגייס לצבא".

 

"הייתי הכי צעיר בין הסינים, אבל עכשיו נוסעים הרבה צעירים", הוא מספר. "בגלל המשבר יש פה פחות עבודה, והביקוש לאשרות עבודה בחו"ל גדל. אני חושב שלצעירים שנוסעים זה יותר מסוכן - הם לא יודעים לחסוך ומסתבכים בצרות כשהם לא ליד המשפחה, מתחילים לשתות או להמר. התחנה המרכזית זה מקום לא טוב".

 

כשאני מבקשת לצלם אותו, אשתו, בת 22 ובחודשים הראשונים להריונה, מנסה להטיל וטו. "עדיף שלא תהיה תמונה שלך בעיתון", היא מזכירה לו ומסבירה לי: "למקרה שתהיה הזדמנות והוא ירצה לנסוע שוב לעבוד שם (בישראל)".

 

את רוצה שהוא ייסע שוב?

"כן, בטח, אם תהיה הזדמנות. אני רוצה שנבנה בית גדול".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x