איך ישנה המדע את הפנסיה? "אריכות ימים היא תופעת הלוואי, לא המטרה"

פרופ' ניר ברזילי מעביר תמונות על צג המחשב שלו. "זו סבתא של אשתי", הוא אומר ומצביע על צילום של אישה מחויכת, אוחזת בידה כוס משקה. "היא מתה בגיל 102, קראו לה פרידה". הוא קם מהכיסא ומרים את אחת המסגרות שמונחות על אדן החלון במשרדו: "פה אני רוקד איתה, היא היתה בת 100. כזו חמודה וצעירה. היו לה שלושה בעלים. היא אהבה דייטים והסכימה לצאת רק עם אנשים שיש להם מכונית. בסוף זה נעשה קשה כי הם היו בני פחות מ־85 — קצת צוציקים בשבילה".

הוא חוזר למחשב ומולו מתחלפים צילומים של אנשים נוספים: מנכ"ל, נהג של הסעות ילדים, סופר, עיתונאית בת 102 שרק לאחרונה התחילה לחשוב על פרישה. כולם שייכים לקבוצת המחקר שלו, שמתמקדת באנשים שמתקרבים לגיל 100 או עברו אותו. המטרה: לאתר את הגנים שאחראים לאריכות הימים ולמצוא תרופה שתאפשר לכולנו ליהנות מחיים ארוכים ובריאים.

במעבדות של ברזילי (53), ראש המכון לחקר הזִקנה בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין בניו יורק, האווירה שקטה וסתמית. שום דבר לא מסגיר את העובדה שכאן מנסים לנצח את הטבע ולהוביל למציאת מה שברזילי מכנה בלי למצמץ "תרופה לזקנה". אם תשאלו אותו, יום מציאת התרופה בהחלט נראה באופק: המדענים שלו עוקבים אחר ה־DNA של ילדיהם של בני ה־100, מתוך כוונה לאתר את המוטציות הגנטיות שעזרו להם לנצח את הסטטיסטיקה. בינתיים הם הצליחו לבודד כמה גנים מופלאים כאלה; חלקם כבר עברו אשרור בקבוצות מחקר אחרות ומשמשים כבסיס לפיתוח תרופתי.

אפשר להשמין, אפשר לעשן, אבל צריך את הגן

"אם להגדיר את המחקר שלי בצורה אחראית, הייתי אומר שאני רוצה למנוע את המחלות הכרוניות של הזקנה. אריכות ימים היא אולי תופעת הלוואי — אבל לא המטרה", מבהיר ברזילי, מדען בעל שם עולמי. "500 האנשים בקבוצת המחקר שלי הם הוכחה לכך שבתור מין יש לנו יכולת פיזית להגיע לגיל 100 — ויותר חשוב, להגיע לשם במצב טוב. כשאת שואלת את האנשים האלה מה שלומם הם אומרים: 'כיף, נהדר'.

"עכשיו, אם תשאלי למה רק לגיל 100 — ולא, למשל, 300 — אני אגיד שאני לא חושב שנוצרנו לזה. זה אפשרי, אבל זה יהיה במחיר של להיות הרבה יותר ביוניים: עם פרקים מלאכותיים, לב מלאכותי. כל הדברים האלה מתפתחים, זה יכול לקרות, אבל בעיני זה כבר לא יהיה לגמרי אנחנו".

חשוב לו להבדיל את מה שהוא עושה מתעשיית האנטי־אייג'ינג: "אני לא אוהב את מעיין הנעורים ואני לא מתעסק בזה. אני לא חושב שניתן לטבול מישהו באגם ולהוציא אותו צעיר יותר".

ניר ברזילי. "חושב על הזקנה כל הזמן, וזה מעציב"

את המחקר החל ברזילי ב־1999. הוא אסף עד היום דוגמאות של 500 יהודים אשכנזים שהגיעו לגיל 95 כשהם צלולים ובריאים (ההתמקדות ביהודים אשכנזים נובעת מטעמי נוחות: מדובר בקבוצה הומוגנית מבחינה גנטית). אצל רוב חברי הקבוצה, אריכות הימים היא עניין תורשתי, לא משהו שקשור בהתנהגות או סביבה. "זו בת 107, חגגה 95 שנה של עישון שתי קופסאות ביום", הוא מספר על אחת המשתתפות. "זה בן 100, שמן. 10% מהם שמנים עכשיו, 30% היו שמנים ב־1950 כשרק 5% מהאוכלוסייה בארה"ב היתה שמנה. מצאנו שבתור קבוצה הם לא עשו שום דבר מיוחד. הם אכלו מה שהם רצו, עישנו, לא תמיד עשו פעילות גופנית".

אז אולי זה מה שיכול להביא אותך לגיל 100.

"אולי, אבל רק אם יש לך את הגנים המתאימים. לפני כמה שנים התארחתי ב'לונדון וקירשנבאום', ובדרך לשדה עצרתי לשתות קפה בתל אביב. מישהו תפס אותי שם ואמר לי: 'בוא'נה, אתה היית בטלוויזיה, שינית לי את החיים. הייתי בג'ים, אני שומע אותך מדבר ואני אומר לעצמי — יא אללה, יש לי סבתא בת 100, אני לא צריך לעשות את זה יותר'. את סוג התגובות הזה אני רוצה למנוע. רק אחד מעשרת אלפים בני אדם מגיע ל־100 בגלל הגנטיקה. אם אתה לא אחד מהם, אין לי קיצור דרך בשבילך, עד שלא תהיה תרופה".

ומתי תהיה תרופה?

"חלק מהתרופות כבר נמצאות בפיתוח. אחד הגנים שמצאנו הוא גן כולסטרול שמוטציה אצל בני ה־100 גורמת לו להיות לא אקטיבי, וזה מייצר יותר כולסטרול טוב. חברת התרופות מרק מפתחת את זה עכשיו כתרופה נגד כולסטרול גבוה. במחקר שלנו הראינו שהגן הזה מגן מפני סוכרת, מחלת לב, ולאחרונה גם מפני אלצהיימר. כך שהתרופה הזו בעתיד תוכל להגן מפני שלושת הדברים. האם זה יגרום לאנשים למות מדברים אחרים? אני לא יודע, אבל המבוגרים שלנו לא מתים ממחלות אחרות, אז אני אופטימי".

מי יכול לחסוך, ומה יעשו חברות הביטוח

ברזילי — שבאמצעות חברה פרטית מפתח תרופה נוספת נגד זקנה (על בסיס חלבון שמסייע למנוע סוכרת ואלצהיימר) וגם מסייע בפיתוח ערכה שבודקת תוחלת חיים של אדם — מוזמן להרצאות בכל העולם, ומודע היטב לעניין הרב של חברות הביטוח בסוג המוצרים שהוא מפתח. "מה שחברות ביטוח היו רוצות לדעת זה באיזה גיל אנחנו נמות", הוא אומר, "ואולי גם ממה נמות וכמה שנים נהיה חולים לפני שנמות. אם הו יידעו את זה, הו יוכלו להתאים לכל אדם פוליסה יותר טובה. איך בדיוק מתאימים את הפוליסה? זה לא כל כך ברור לי".

מתי יוכלו חברות הביטוח לדעת את כל זה?

"מאז שהתחלתי להתראיין, לפני בערך 15 שנה, אני תמיד אומר שזה יקרה בחמש שנים הקרובות. בדרך כלל אני טועה, ובכל זאת אני יכול להגיד עוד פעם: זה יקרה בחמש שנים הקרובות. לאחרונה באמת קורים המון דברים, ואני מרגיש שהקצב נעשה מסחרר. התגליות הן בימינו, הן לא עתידניות".

אין בעיה מוסרית בלגלות לאנשים אם הם אמורים לחיות עד גיל 100 או עד גיל 60?

"יש בעיות אתיות גדולות מאוד, כן, אבל בשבילי זה לא יותר בעייתי מלמדוד כולסטרול או לחץ דם — גם אלו דברים שמנבאים מחלה, וחברות הביטוח כבר ממילא לוקחות את המידע הזה. הבעיה מתחילה אם חברת ביטוח יכולה להגיד לך שמשום שיש לך גן או נטייה כזו או אחרת, אתה צריך לשלם יותר".

תוחלת החיים בכל העולם המערבי עולה, ותוצרי המחקר של ברזילי עשויים להעלות אותה עוד הרבה יותר. זה דורש מקרנות הפנסיה היערכות מחודשת. "מי שהתחיל את הפנסיה היה פרנץ יוזף, קיסר האימפריה האוסטרו־הונגרית", הוא מספר. "הוא קבע את הגיל על 65 כי הוא רצה לעזור לגנרלים שלו, ובסך הכל בכל האימפריה היו אז 50 בני אדם בני 65, כך שזו לא היתה בעיה כלכלית. הוא אמר: 'אם אתה מצליח להגיע לגיל 65, תקבל קצת כסף'. בינתיים הגיל נשאר, ועכשיו יש בעיה, כי כולם עוברים את ה־65.

"כלכלנים טוענים שהתוכנית הכי טובה היא שכל האנשים יחיו עד גיל 65, ייצאו לפנסיה וימותו למחרת. ככה כל השנים אתה משלם מסים ואז לא צריך לשלם לך כלום. אבל זה לא באמת הולך ככה. אם אנחנו מורידים מהשולחן את האופציה שנמות יום אחרי הפנסיה, אנחנו מתחילים לדבר על הוצאות.

"מבחינת גיל פרישה — יש לי כמה בני 100 שעוד לא פרשו, והם מוכיחים שאפשר גם לעבוד יותר זמן. מבחינה ביולוגית, אני לא בטוח שאנשים צריכים לצאת לפנסיה בגיל 65, אבל יש המון בעיות אחרות, כמו אנשים שמשועממים מהעבודות שלהם. פנסיה היא נושא מורכב.

"בתור מדען אני יכול לדבר על עניין ההוצאות הרפואיות, וזה מעודד: הגיל הממוצע לתמותה בארה"ב הוא 78, האנשים שמתים בגיל 78 חולים בממוצע בחמש השנים האחרונות לחייהם. האנשים במחקר שלי, לעומת זאת, נעשים חולים בממוצע רק בשמונת החודשים האחרונים לחייהם. אז לא רק שהם חיו חיים בריאים ארוכים יותר — גם התחלואה שלהם הצטמקה. יש פה המון פוטנציאל לחיסכון בבריאות".

איך אתה מסביר את זה?

"הם בריאים. או שהזקנה שלהם התעכבה, או שהיו להם דברים שהגנו עליהם מפני הזקנה".

כל מה שאנחנו יודעים זה על צעירים

ברזילי נולד וגדל בישראל. "בצבא הייתי חובש ומדריך חובשים, אחרי כן למדתי רפואה בטכניון ועניין אותי בעיקר העולם השלישי. הייתי במשלחת של בגין לקמבודיה בזמן המלחמה, אחר כך עבדתי בזמן האפרטהייד עם הזולו". את תחום הזקנה לקח לו זמן לגלות: "הייתי יותר בכיוון של ילדים וצעירים. מאוחר יותר התמחיתי ברפואה פנימית בהדסה בירושלים, ובמחלקות הפנימיות בבתי החולים אתה פתאום רואה שכולם זקנים ומבין שבעצם כל מה שאנחנו יודעים זה על צעירים. אפילו החולדות במעבדות הן חולדות צעירות".

ברזילי נסע לייל לתת־התמחות, ובעקבות אשתו האמריקאית החליט להישאר בארה"ב. הוא לא אהב לעבוד כרופא במערכת הבריאות האמריקאית, ולכן החליט להתרכז במחקר: "בארץ מאוד אהבתי לטפל בחולים, אבל לא פה. זה עולם אחר לגמרי — יש עוינות בין רופאים לחולים, החולים תובעים כל הזמן והרופאים מתגוננים כל הזמן. אתה לא יכול לרשום למישהו אקמול בלי לחשוש מתביעה, ככה שהיה לי יותר מעניין במחקר וזה גם הצליח לי".

מהתמחות בסוכרת ואנדוקרינולוגיה (חקר ההורמונים) התגלגל ברזילי לחקר הזקנה, תחום שולי יחסית שהרפואה, לדבריו, ממעטת לעסוק בו — ולא בצדק. "אחת הסיבות לכך שאין הרבה מחקר על זקנה היא שלצעירים זה נראה נורא רחוק, והזקנים חושבים שזה מאוחר מדי. יש בעיה, כי הרפואה מאורגנת לרוב לפי איברים ומחלות: יש לנו מחלת כליה, מחלת כבד, מחלת לב וכו'. אבל מי שעוסק בזקנה יודע שהגורם סיכון מספר אחת למחלות ולתמותה זה הגיל.

אז למה אנחנו מטפלים ספציפית בכל מחלה? אולי נמנע את הגיל?

"אנחנו יודעים למנוע ולטפל היום טוב במחלות הלב. התקפי הלב והתמותה מהם ירדו בצורה ניכרת. אבל האנשים שהצלנו, אחרי שנה או שנתיים, התחילו למות מאלצהיימר או מסרטן. התרכזנו באיבר, אבל לא מנענו את הזקנה. חבל שבאמריקה הנושא הזה מקבל תקציבים מאוד נמוכים, למרות שכולם פה מזדקנים".

חברות התרופות רק מגלות את הפוטנציאל

סוגיית התקציבים הנמוכים כרוכה במבנה של מערכת הבריאות האמריקאית ובתלות שלה בחברות התרופות — נושא טעון שעלה לאחרונה לכותרות על רקע הניסיון לרפורמה במערכת הבריאות. במערכת מסחרית, שרואה רק את השורה התחתונה, קשה מאוד לפתח תרופות שהכדאיות הכלכלית שלהן שנויה במחלוקת.

"פעם הלכתי לסיבוב בחברות התרופות כדי לעודד אותן לפתח תרופות לזקנה", מספר ברזילי כשהוא נשאל אם המסחריות של המערכת מעכבת את התגליות המדעיות. "אמרתי לאנשים שם: 'תחשבו שיש לכם תרופה שאדם מתחיל לקחת בגיל 40, לוקח אותה כל החיים, וחי חיים ארוכים. לא נשמע לכם טוב?'. זה לא נשמע להם טוב, כי אחרי חמש שנים הם מאבדים את הפטנט, אז לא אכפת להם שמדובר בחיים ארוכים. אחר כך הם שאלו אותי: 'כמה כסף אתה צריך כדי שתרופה כזו תגן נגד כמה מחלות זקנה?'. אמרתי: '30 מיליארד דולר', אז הם הראו לי את הדלת.

"אבל יש דרך להתגבר על זה: הולכים עם אינדיקציה אחת, למשל נגד סוכרת, אחר כך מוסיפים אינדיקציה נגד מחלות לב, שזה נותן לך עוד חמש שנים פטנט, ואז נגד אלצהיימר, שזה עוד חמש שנים. זו האסטרטגיה".

ובשעה שחברות התרופות שוקדות על האסטרטגיה, ממשיך ברזילי לקדם את המחקר שלו בלהט — גם בשביל האנושות, וגם בעבור עצמו. אחרי שבדק את ה־DNA הפרטי שלו גילה שהוא לא נושא את הגנים לאריכות ימים. אמו מתה השנה, בגיל 74; אביו — גם הוא רופא ששימש דקאן בית הספר לרפואה בטכניון — בן 85, ומצבו הבריאותי אינו טוב.

"עדיף ככה, כי זה מחזק את המוטיבציה שלי למצוא את התרופות", אומר ברזילי בצער. "אני חושב על הזקנה כל הזמן, אני מודע לזה בצורה לא רגילה. זה לא היה ככה בעבר, אבל זה התחזק עם הזמן. בקרוב אהיה בן 54, ואני יודע איזה דברים פיזיולוגיים משתנים אצלי. זה מאוד מעציב אותי".