1יום השנה השלישי לטבח 7 באוקטובר היה מעט בהיר יותר. בתחילה רציתי לכתוב מעט קל יותר; לא קל במובן של לא כבד, אלא מעט קל יותר לעיכול. אבל זה לא נכון. הכל עדיין קשה מנשוא, קשה לעיכול, קשה בכלל. ודאי למי שנפגעו מהטבח, ויש כל כך הרבה כאלה, ולמי שנפגעו במעגל השני, והשלישי. אבל לתחושתי משהו בכל זאת היה השנה קצת יותר בהיר. בהיר כמו יום עם ראות טובה, כשהכל חד. פתאום המחנות ברורים יותר, פתאום הכוונות ברורות יותר.
זה יום השנה הראשון שבו לא היו חטופים ישראלים, חיים או מתים, בעזה. ביום השנה הקודם עוד הוחזקו בשבי 20 חטופים חיים וגופות של 28 חללים נוספים; הם שוחררו והוחזרו רק כשבוע אחר כך. במילים אחרות, זהו יום הזיכרון הראשון, יום האבל הראשון, שבו אנחנו פנויים די הצורך, עד כמה שאפשר להיות פנויים לכך, להתבונן באסון שפקד את מדינת ישראל בסתיו ההוא ולעכל אותו. כבר אין אנשים חיים שנמקים במנהרות לדאוג להם, כבר אין מאבק מתיש, סוחט, מצער מאוד (כי למה בכלל צריך להיאבק כדי שהממשלה תעשה את המובן מאליו) כדי לוודא שיחזרו הביתה. אפשר להתרכז בטבח עצמו. בנופלים, בנרצחים, במי שניסו להגן עליהם והקריבו את חייהם, במי שנלחמו במו ידיהם על המדינה הזו, כשהמדינה לא היתה שם. ואפשר, וצריך, להתרכז במחדל, בסיבות לו, באחראים לו, בהשלכות שלו, במסקנות שיאפשרו למנוע את חזרתו.
יום השנה הזה הבהיר היטב מי מנסה לעשות זאת, ומי מנסה למחוק, לחמוק, להשכיח, לטייח. את מה שקרה לפני שלוש שנים, בדיוק כמו את מה שכמעט קרה בשבוע שעבר, בטיסה אחת מדובאי. זה אותו המנגנון.
ישראל זקוקה למהפך נוסף. לא מהפך פוליטי במובן של ימין שהופך לשמאל. אלא מהפך עקרוני - מן הכזב בחזרה אל האמת, מניתוץ הממלכה לבנייתה מחדש
1 צפייה בגלריה
גולדה מאיר מודיעה על התפטרותה, אפריל 1974. חודש וחצי אחרי שהמלחמה פרצה כבר היתה ועדת חקירה, חצי שנה אחרי שהמלחמה פרצה גולדה התפטרה
(צילום: דוד רובינגר)
2ממשלת ישראל לא קבעה את יום הזיכרון לטבח לתאריך 7 באוקטובר. לא, היא הלכה על התאריך העברי. אבל התאריך העברי הוא שמחת תורה, והשנה הוא יצא בשבת, ואחר כך זה יום ראשון, אז יאללה, שיהיה ביום שני 5 באוקטובר. מבחינת הממשלה, זה לא משנה. מבחינת הציבור, שהתאריך 7 באוקטובר חרוט לו בנשמה, זה מוזר. זה היה מוזר כל שנה, והשנה אפילו יותר. קמתי ביום שני בבוקר, הדלקתי רדיו, ושמעתי שידורי זיכרון. גיליתי שמשרד החינוך ציין את "יום הזיכרון הלאומי לאירועי 7 באוקטובר 2023 ומלחמת התקומה". "אירועים". "תקומה". מילים שנועדו למחוק את המציאות, את המצב, את הכאב, את האובדן. תאריך שנועד לבלבל את הציבור. הניסיון להנדס את התודעה ולשכתב את ההיסטוריה כל כך ברור. הכוונות בהירות.
הנה מה שברור יותר הפעם, בחלוף שלוש שנים: בהיר כשמש שבנימין נתניהו וממשלתו (בין שזו הממשלה הנוכחית או כל ממשלה עתידית שלו) לא רוצים ועדת חקירה. לא ממלכתית, לא לאומית, ולא אחרת. הם לא רוצים ועדת חקירה לא בגלל הרכב הוועדה, אלא בגלל החקירה. הם לא רוצים שיחקרו, כי אם יחקרו — וזה לא כל כך חשוב מי יחקור, כל עוד הוא יעסוק בלחקור ולא בלטייח ולגלגל אשמה — יעלו שאלות, יידרשו תשובות, מסמכים יישלפו, אצבעות יופנו. לכן הממשלה הזו עשתה כל שלאל ידה, ועדיין עושה, כדי לסכל כל חקירה, לא משנה של איזו ועדה.
ובהיר כשמש כיום שהממשלה והעומד בראשה עשו כל שביכולתם, ועדיין עושים, לספר את הטבח כסיפור פוליטי. לא כאסון הומני מחריד (את המשפחות הם לא פגשו, לניחום אבלים הם לא הגיעו, את הפצועים הם לא באו לחזק, ביישובים ההרוסים הם לא ביקרו). לא כמחדל ביטחוני נוראי שצריך ללמוד ממנו (ראו לעיל). לא כטלטלה חברתית שמחייבת שיקום נרחב של הציבור כולו. לא כשיעור שבני אדם צריכים לקבל בהיבריס. לא, 7 באוקטובר הוא מבחינתם ומבחינת תומכיהם סיפור פוליטי.
הסיפור הפוליטי הזה זוקק היטב מיום ליום, וממשיך להיות מזוקק, מ־7 באוקטובר ההוא עד 27 באוקטובר הזה. ובסיפור הפוליטי הזה ראש הממשלה אינו אחראי, הוא נרדף מסיבות פוליטיות בידי מי שרוצים "להפיל" אותו. כאילו הנדסו הכל רק כדי שיהיה תירוץ להחליף ראש ממשלה שנכשל. כבר מתחילת הדרך תומכי הממשלה האשימו את המחאה, את מי שהתנגדו למהלכים משפטיים דרמטיים שפוגעים בדמוקרטיה ואת מי שהתקשו לקבל ראש ממשלה העומד למשפט. "טבח קפלן" הוא מונח שנולד כמעט מיד אחרי הטבח. במקביל קולות רשמיים יותר גלגלו את האחריות על ראש אמ"ן אהרון חליוה (את הקמ"ן של אוגדת עזה אריה עמידרור, בנו של מקורב לנתניהו, הם איכשהו פוטרים מאחריות עד היום). ואז על הרמטכ"ל הרצי הלוי. ועל ראש השב"כ רונן בר. ואז כמובן על היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. כולנו, כלומר כל מי שאינו תומך בנתניהו, אשם. כן, גם אתם. ברור. אחד השופרות הגדיל לעשות השבוע ואמר שאייל אשל (אב שכול), עינב צנגאוקר (אמו של חטוף שהוחזק בשבי יותר משנתיים), בני משפחת ביבס (כולל ירדן, ששוחרר אחרי כמעט 500 ימים ואיבד את אשתו וילדיו הפעוטים) ואפילו תמי ארד (שבן זוגה הנווט רון ארד ככל הנראה מת בשבי בלבנון) צריכים לבקש סליחה מנתניהו.
שלוש שנים לטבח, ובמקום אלפי קורבנות יש בעצם רק קורבן אחד.
3השבוע הזה גם הבהיר היטב מה צפוי אחרי הבחירות, אם נתניהו יקים ממשלה נוספת עם שותפיו הטבעיים.
קחו, למשל, את החרפה שהתרחשה בלילה שבין שני לשלישי במודיעין. שוטרים צבאיים הגיעו לעצור עריק חרדי, משתמט גיוס, נתקלו באלימות נרחבת של מתנגדים למעצר, גילו שהמשטרה מתקפלת מול המתנגדים האלה, ונאלצו לברוח תחת ליווי משטרתי כבד. וזה קרה במודיעין, כן? לא במודיעין עילית, לא בקסבות של בית שמש, לא בלב מאה שערים (גם שם החרדים הפגינו השבוע באלימות קשה, כולל יידוי אבנים וסלעים, נגד עובדים של העירייה).
וקחו, למשל, את ההתבטאויות של הרב דוב לנדו נגד מדינת ישראל שנחשפו השבוע בחדשות 12. לנדו בן 96, ואני לא יודע עד כמה הוא מחובר להוויה הישראלית, עד כמה הוא בכלל יוצא מהבית. אבל לנדו הוא גם המנהיג הבכיר ביותר של החרדים הליטאים, הוא האיש שנתניהו עצמו מחזר אחריו כדי לתחזק קואליציות ולהקים ממשלות. את הדברים שלו אי אפשר לבטל כלאחר יד; להפך, צריך להתייחס אליהם מלוא הברצינות. הם דברים בעלי משקל. הציבור שלו מתייחס אל הדברים כבעלי משקל, והרבה יותר מכך. זה איום, וזה מסוכן.
אם אלה הדברים שקורים בזמן שהחרדים אינם חלק מן הקואליציה, אבל אין לנתניהו כל דרך להקים את הממשלה שהוא חפץ בה בלי תמיכת החרדים — איך תיראה הממשלה הבאה? איך ייראו החיים בישראל תחת הממשלה הבאה? האם למישהו יש עוד ספק קל שבקלים לגבי העניין הזה?
4בזמן שאנחנו מבוהלים ממה שיקרה, אנחנו עוד לא מתחילים באמת להבין את המשמעויות של מה שקרה.
המעגלים הראשונים של הנפגעים חיים את זה כל יום. חלק מהם ומבני משפחותיהם לא עומדים בזה. יש מספרים; גם השבוע התפרסמו כאלה: רשות המסים שילמה 30 מיליארד שקל פיצויים ל־1.17 מיליון ישראלים שנפגעו מהטבח והמלחמה באופן ישיר או עקיף. לפי נתוני המדינה הרשמיים, יותר מ־87 אלף ישראלים נוספו למעגל נפגעי פעולות האיבה, מתוכם כמעט 40% פגיעות בנפש. 1,029 אזרחים נרצחו ב־7 באוקטובר ומאז, מתוכם 63 ילדים. 1,024 ישראלים שכלו את ילדיהם. 345 ילדים התייתמו. ואלה רק האזרחים; כמעט 1,400 אנשי כוחות ביטחון נפלו בטבח ובמלחמה, מהם 970 חללי צה"ל. ויש זינוק במספר הפצועים בגוף ובנפש. וישנם יותר מ־100 אלף ישראלים שפונו מבתיהם לתקופות ממושכות מאוד. ויש זינוק בצריכת התרופות השונות בקרב כלל הציבור.
כי גם מי שלא נפגע ישירות עדיין מתקשה לישון, או קופץ מכל אופנוע כאילו זו אזעקה, או בוכה מול החדשות ומול הסטיקרים בתחנת הרכבת ומול התמונות בכיכר דיזנגוף או בשיר עצוב באמצע הופעה. גם מי שלא נפגע ישירות עוד מנסה לשקם את העסק שלו, או את הקריירה, או את חיי המשפחה. בין ששירת מאות ימים במילואים, או התחיל להתמודד עם דיכאון או עם חרדה. כולנו מרגישים את המשמעויות האישיות כל הזמן.
אבל אנחנו עוד לא מתחילים להבין את המשמעויות החברתיות. את המשמעות של חברה עם כל כך הרבה הרוגים, פצועים, נפגעי טראומה, פדויי שבי, מילואימניקים. את האובדן האדיר של הכישורים והכישרונות והיכולות. את המחיר הכלכלי של זה, בטווח הקרוב והרחוק. ואנחנו לא מבינים את המחיר החברתי. של האלימות שאצורה בקרב רבים, של הפתיל הקצר, של הסיוטים בלילות, של החרדות, הדיכאונות, הניסיונות האובדניים, האלכוהול, הסמים. אנחנו מרגישים את זה בכל פעם שאנחנו יוצאים לכביש; אנחנו לא מתחילים להבין את התמונה המלאה בכלל. שום סיפור פוליטי ממוצא לא ישנה אותה. היא כאן. אנחנו נחיה איתה. צריך אנשים שמוכנים להתבונן בה ולהתחיל לטפל בה, לא אנשים שמסתירים אותה.
הממשלה והעומד בראשה עושים לילות כימים כדי להסתיר את התמונה הזאת. בקביעת התאריך, בבחירת המילים, בנפנוף נתונים. בלהאשים את הציבור שקשה לו, כולנו בכיינים, כולנו אשמים. העיקר שהמדינה לא תצטרך להכיר באסון, לטפל בו, לקחת אחריות למעשיה, להתחיל לעבוד. העובדה ששלוש שנים אחרי הטבח עוד אין ועדת חקירה היא חרפה, עוד אות קלון על מצחה של הממשלה והעומד בראשה לדיראון עולם. העובדה ששלוש שנים אחרי הטבח הממשלה הזאת עדיין לא מתפקדת — זוכרים את הימים שאחרי 7 באוקטובר, שבהם שום גוף ממשלתי לא עבד ואזרחים עשו הכל? זה לא השתנה הרבה מאז — היא חרפה. העובדה שרבים בציבור עדיין מופקרים להילחם על חייהם, שפיותם, משפחתם ופרנסתם לבד היא חרפה נוספת.
השבוע ציינו 53 שנה לפרוץ מלחמת יום כיפור. מלחמה איומה, "כבדת ימים, כבדת דמים". חודש וחצי אחרי שפרצה כבר הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת אגרנט. את דו"ח הביניים הגישה באפריל 1974, ובו לא הטילה אחריות על הדרג המדיני. ההחלטה הזו עוררה זעם ציבורי גדול, גדול כל כך שבתוך עשרה ימים הוא הוביל להתפטרותה של ראשת הממשלה גולדה מאיר. המלחמה, הזעם, השחיתות של מפא"י, תרמו כולם בסופו של דבר למהפך של 1977.
שלוש שנים מטבח 7 באוקטובר, בהיר כשמש שישראל זקוקה למהפך נוסף. לא מהפך פוליטי במובן של ימין שהופך לשמאל. אלא מהפך עקרוני — מן הכזב בחזרה אל האמת, מניתוץ הממלכה לבנייתה מחדש, מפריקת כל עול לנשיאה באחריות, מפולחן אישיות להתגייסות משותפת למען עתיד המדינה. מהפך כזה, עמוק, כדי לקום, להתאושש, ולפרוח מחדש.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
