החזון
המשל הפראלימפי
"אנחנו לא באים לשרוד פה, אנחנו באים לחיות במקום שיהיה טוב יותר מלפני 7 באוקטובר, מקום שאנשים יבחרו לחיות בו, לגדל את הילדים מתוך תחושות של משמעות, שייכות ואמון", אומר אוֹרי אפשטיין. "אנחנו רוצים להיות מקרה בוחן של קטסטרופה שמצליחים לצמוח ממנה לסיפור הצלחה שילמדו בכל העולם. אין לנו ברירה אחרת, זו הדרך היחידה לשקם את המקום, כי אם רק נחזור למה שהיה — 7 באוקטובר כל הזמן יהיה נוכח כאן, עם כל האובדן והחסר".
אפשטיין (55), איש כפר עזה, הוא ראש המועצה האזורית שער הנגב. הצמיחה מתוך הקטסטרופה היא פרויקט חייו מאז יום הטבח, וביתר שאת מאז שנבחר לתפקיד בדצמבר 2024. זו לא רק שליחות ציבורית, זו גם משימה אישית יומיומית. בשבת השחורה אפשטיין איבד בכפר עזה את בנו נטע (22), שקפץ על רימון כדי להציל את ארוסתו. הוא איבד בה גם את אמו בלהה (81), שנרצחה בביתה; אשתו של אפשטיין, איילת, רצה באותו בוקר לבית הוריו כדי לבדוק מה קורה איתם, מצאה את גופתה של בלהה והסתגרה עם האב עמוס בממ"ד במשך 24 שעות. איילת איבדה באותה שבת גם את גיסה, אורי רוסו, סגן מפקד כיתת הכוננות, בן זוגה של אחותה. ואפשטיין עצמו איבד את אחיינו וגיסו, בנה של אחותו ובן זוגה — ניצן (19) ואופיר ליבשטיין (50). ליבשטיין היה ראש מועצת שער הנגב עד הטבח. גיסו למעשה תפס את מקומו.
זה העוטף היום, שלוש שנים אחרי. רבים מהתושבים איבדו כמה וכמה קרובים וחברים. האובדן והחסר והזיכרון הצורב בגוף של אירועי 7 באוקטובר, כל דקה ודקה וכל שעה בממ"ד, ההפקרה וחוסר האונים והשאלות הקשות — אלה כל הזמן נוכחים. אבל אפשטיין, ועמו חלק ניכר מאנשי העוטף, מחפשים עוד ועוד דרכים לצמוח מתוך הקטסטרופה, אישית וקהילתית ולאומית. שהאובדן והחסר לא ימשלו בכל. שתהיה בחירה בחיים, שבעוטף יגדלו ילדים.
אפשטיין הלך רחוק עם המחשבה על איך צומחים. הוא יושב במועצה האזורית, מתחם עם לוק קיבוצניקי שצמוד לשדרות, בחדר ישיבות ממוגן שנהפך ללשכה שלו. יושב כאן, וחושב על ארצות הברית, על ניו זילנד, על יפן. "למדתי לעומק את שלושת האסונות הגדולים של 20 השנה האחרונות", הוא אומר. "אומנם אין בהם רכיב ביטחוני, אבל יש הרבה דמיון לעוטף עזה. בחנתי את מה שעשו בעקבות הוריקן קתרינה, שחירב לגמרי את ניו אורלינס (2005), רעידת האדמה בכרייסטצ'רץ' (2011) והאסון הגרעיני בפוקושימה (2011). השיקום המוצלח יחסית מבין השלושה היה ביפן, שם חזרו פחות או יותר למה שהיה לפני האסון. אבל הצלחה בעיניי היא לצמוח למשהו אחר, טוב יותר מזה שהיה ערב האסון".
בשלוש השנים האלה כולנו, כולל אתם, התמודדנו עם מלחמה רב־חזיתית. החטופים האחרונים שוחררו לפני פחות משנה. תושבי כפר עזה עוד לא חזרו לקיבוץ. להצליח לחזור, ולהתאושש, לחיות עם הטראומה והאובדן, זה לא מספיק קשה? לחזור למצבכם לפני הטבח זה לא אתגר מספיק גדול? למה להציב רף יותר גבוה?
"אסביר באמצעות סיפור של חבר שלי, שאיבד את הרגל במלחמת לבנון הראשונה. הוא אומנם למד ללכת עם תותבת, אבל הרגל לא תצמח מחדש — כל הזמן כואב לו, ויש מיליון בעיות, והוא לא יכול לעשות מה שעשה לפני הפציעה. אבל כחלק מהשיקום הוא הצטרף לנבחרת השחייה הפראלימפית, זכה במדליות והפך להיות מנטור לפצועי צה"ל. זו דוגמה לצמיחה מתוך המשבר — הרגל לא תצמח, אף אחד לא יחזיר אותה, אבל הוא מגיע להישגים אדירים אחרי השבר.
"הייתי משלם כל מחיר כדי להחזיר את אלה שאיבדתי, הייתי מתחלף עם נטע בזה הרגע. אבל שום דבר לא יחזיר לי את קרובי המשפחה ועשרות החברים. אם לא אצליח להמציא את עצמי מחדש אלא רק אחזור למה שהיה רק עם תותבת — מה שינהל אותי כל הזמן זה הכאב והרגל החסרה. אני לא מוחק את האני הישן שלי, אבל צריך לצמוח כי זה מאפשר להביט קדימה, לא להיות מרוכז רק באסון ובכאב ובחשש שזה יקרה שוב כל רגע. אנחנו נצליח, אנחנו נהיה סיפור הצלחה".
"שום דבר לא יחזיר את מי שאיבדתי. אם לא אצליח להמציא את עצמי מחדש אלא רק אחזור למה שהיה - מה שינהל אותי כל הזמן זה הכאב. אני לא יכול להיות מרוכז רק באסון ובחשש שזה יקרה שוב"
בני המשפחה שאיבד אפשטיין. "אשתי אמרה: 'אני לא יודעת איך ממשיכים, איך אני חיה מכאן'"
(צילומים: שאול גולן, באדיבות המשפחות)
המציאות
נזקי הטראומה עוד לפנינו
"השיקום שלנו יימשך דור שלם", מודה אפשטיין. "הריפוי הנפשי למעשה רק מתחיל. קראתי מחקרים שמצאו שהתופעות הקיצוניות מגיעות חמש עד שבע שנים אחרי אירוע השבר. סמים, אלכוהול, אלימות בתוך המשפחה, עלייה בגירושים".
הוא לא צריך מחקרים כדי לדעת את זה. כמו הרוב המכריע של תושבי כפר עזה, גם הוא עוד לא חזר לקיבוץ. ביתו עדיין לא שופץ — הוא נפגע בזמן הקרבות ושימש את הצבא אחריהם. "כשנכנסתי הביתה הרגשתי שהוא נפגע לא רק מרימון רסס שהתפוצץ, אלא גם מכך שהחיילים ששהו פה האמינו שאף אחד לא יחזור לכאן לעולם. היו קופסאות טונה פתוחות על המיטה, הוציאו ספה מהסלון לדשא. במוצב צה"לי לא מתייחסים ככה לרכוש. והסביבה שמחוץ לבית נפגעה מאוד מכלים כבדים של צה"ל שעבדו שם".
לכן אפשטיין חי עם רוב הקהילה בשכונה הזמנית בקיבוץ רוחמה, גם הוא במועצה האזורית שער הנגב. אבל אשתו איילת (53) — מנהלת שיווק ומכירות ומנהלת "צוות נטע", מיזם להנצחת בנם באמצעות הכשרת מתנדבים לשנת שירות עם בעלי צרכים מיוחדים — מסרבת לחזור לכפר עזה. היא גם לא הסכימה לגור ברוחמה. את החיים הם מנהלים כעת בשני בתים, ברוחמה ובמתן שליד כפר סבא, וכך גם בנותיהם, רונה, חיילת, ועלמה, תלמידת פנימייה בתיכון למדעים ואמנויות בירושלים.
"אנחנו מבררים אם אנחנו רוצים לחיות יחד, אם אנחנו מספיק אוהבים זה את זו כדי להמשיך לחיות יחד, גם אם יש לנו רצונות שונים לגבי הדבר הבסיסי ביותר — הבית", הוא חושף בגילוי לב. "ואם התשובה חיובית, נבין איך אנחנו עושים את זה".
הרגישות המשפחתית הזאת לא מעוררת בך ספק, אולי בכל זאת לא תחזור?
"לא אוכל לקבל החלטה לא לחזור למקום הזה, שמניע אותי, שהבטחתי לעזור בשיקומו. זה ויתור גדול מדי. אבל איילת מרגישה שאסור לה להיות כאן, היא לא מוכנה, ולא בגלל הפחד אלא מסיבה עקרונית — כי המדינה הפקירה אותנו. אז גם עבורה חזרה לכפר עזה זה ויתור גדול מדי. הדבר הזה בינינו כל הזמן. לכן בנינו לעצמנו מנגנון של חיים משותפים, אנחנו קוראים לו מגורים היברידיים, עם שני בתים — אני ברוחמה, והיא בבית ששכרנו במתן, היישוב שבו אחותי גרה. פעם בשבוע אשתי מגיעה אליי, פעם בשבוע אני נוסע אליה, ובסופי שבוע אנחנו יחד".
אתה מדבר על זה בפתיחות.
"כן, כי הסיפור הוא לא רק שלי, הוא הרבה יותר רחב מזה. אנשים סוגרים את הדלת ואנחנו לא יודעים מה קורה מאחוריה. אני יודע שאין משפחה שעברה את 7 באוקטובר ואין בתוכה את הדילמות האלה, לא בטוח שזה יוצא החוצה ואנשים נאכלים מבפנים. אני שם את זה על השולחן כדי לתת לגיטימציה גם לאחרים — אתם יכולים לדבר על זה, זה לא שהבעיה היא רק אצלכם".
וזה הרבה יותר מהשאלה איפה לגור.
"ברור. הדילמה הזאת היא לכל החיים, והיא קורעת משפחות, יש מקרים שהילדים לא רוצים לחזור, ממש מפחדים, יש הורים ששואלים עצמם אם זה חסר אחריות לגדל פה את הילדים, ומצד אחר אם אני לא חוזר לכפר אני מתנתק מהקהילה שלי, שהיא חלק מהזהות שלי. הדבר הזה יוצר בלבול גדול, חוסר ודאות וקושי להחליט. כי הוא לא רק המבנה הפיזי. זה מושג הרבה יותר רחב מארבעה קירות, הרבה יותר חזק, עם משמעות הרבה יותר גדולה, בטח כשאתה בתוך קהילה. וזה לא רק החברים שלי והקהילה שלי, זו גם הזהות שלי. ואת המורכבות הזאת צריך לשים על השולחן — היא קיימת, וזה בסדר שהיא קיימת. אלה דברים שעולים עכשיו כי אנשים נמצאים על הקצה. הם מתלבשים רגיל, מתנהגים רגיל, עד שמקבלים טלטלה שמוציאה הכל" — הוא מחזיק כוס מים מלאה עד שפתיה, ונגיעה קלה בה גורמת למים להישפך. "גם על זה אני חושב כשאני אומר שאנחנו לא באים לשרוד, אלא לחיות ולצמוח".
האסטרטגיה
מה בעצם אנשים רוצים
379 בתים בכפר עזה נפגעו, 98 מהם נהרסו. הקיבוץ קיבל את אחד מתקציבי השיקום הגבוהים ביותר ממינהלת תקומה, מה שמעיד על היקף ההרס (211 מיליון שקל, אחרי בארי שקיבל 473 מיליון וניר עוז שקיבל 232 מיליון). חלק מהעבודות כבר יצאו לדרך, חלק עוד לא החלו. בשנה וחצי הקרובות תושבי הקיבוץ יצטרכו להחליט אם לחזור, לפני שהשכונה ברוחמה תפורק ביולי 2027; אפשטיין מעריך שכ־70% יחזרו.
שאר התושבים במועצה שהוא מנהל כבר חזרו, וחלק מהיישובים בתנופת התרחבות — באוגוסט החולף היו באזור 9,600 תושבים, לעומת 8,900 באפריל 2022. "יש ביקוש, ובכל מקום שבו מרחיבים התפוסה מלאה. יש במועצה 67 יחידות דיור חדשות באכלוס, 131 יחידות בבנייה, 89 בפיתוח ועוד 279 בתכנון. במפלסים, למשל, הושלמה בנייה של 43 יחידות דיור ויש רשימת המתנה לשלב הבא. בנחל עוז בנינו עם קק"ל 20 מבנים יבילים לקליטה ראשונית, למשפחות שרוצות קודם כל להגיע ורק אז לבנות את בית הקבע. באיבים הקמנו 15 יחידות דיור בר־השגה לבעלי מקצועות מבוקשים ואנחנו מתכננים עוד 15".
איך יוצרים ביקוש כזה לאזור אחרי האסון? זו אחת המשימות המרכזיות של המועצה, אחת המטרות המובילות בסיפור ההצלחה שאפשטיין חולם עליו. הוא מסביר שהתוכנית למשיכת תושבים לאזור — להחזיר את מי שעוד לא חזרו ולהביא חדשים — היא למעשה "אסטרטגיה עם ארבע רגליים". הראשונה היא "מערכת החינוך הכי טובה. אחרי השיקול הביטחוני, החינוך הוא הגורם מספר 1 שמשפיע על הבחירה של מקום המגורים". ההשקעה האזורית בחינוך נוגעת למובן הרחב של המושג. יש למשל מתחם גלמפינג חדש (30 מיליון שקל) לסדנאות "שנועדו לחנך לפי הערכים הבסיסיים של מדינה ציונית, דמוקרטית וליברלית". יש אצטדיון אתלטיקה "עם מסלול ריצה בסטנדרט של איגוד האתלטיקה העולמי, זה המרכז הכי גדול והכי טוב בתחום מדרום לתל אביב", ויש בריכה טיפולית (50 מיליון שקל), ויש חווה חקלאית ע"ש אופיר ליבשטיין. ויש כפר חוסן שנבנה באיבים ב־100 מיליון שקל. "זה מתחם ירוק למגוון טיפולים — פסיכולוגיים, בבעלי חיים, באמנות, מקום עבודה לאמנים מקומיים. תהיה בו יחידת מחקר בתחום החוסן, אנחנו שדה הניסויים הכי אטרקטיבי בעולם", הוא צוחק, "ויהיו אמפיתיאטרון, ומרחב מיוחד עם מים וצמחייה, ופודטראקס". הפרויקטים השונים ממומנים בידי המועצה, מינהל תקומה ותורמים שונים, וחלק מהם גם בעזרת קק"ל והסוכנות היהודית.
ומהי הרגל השנייה של האסטרטגיה?
"קהילות חזקות. מחקרים מרחבי העולם מראים שבימים הראשונים ולפעמים בחודשים הראשונים אחרי אסון, השלטון המרכזי קורס, לא מתפקד. המקומות שמצליחים לתפקד הם אלה עם קהילות מקומיות חזקות. אתה יכול לראות את זה בהשוואה בין ניצולי הנובה לאנשי הקיבוצים והמושבים — ביישובים קהילתיים כאלה הניצולים לא נשארו לבד. זה נוגע גם לביטחון: ב־7 באוקטובר הצבא לא היה פה, ומי שהגנו על היישובים היו כיתות הכוננות, וברור שצריך לחזק את המבנה הקהילתי והמנהיגות המקומית. יש לנו היום שיטור של המועצה, בשיתוף המשרד לביטחון לאומי, וכיתות הכוננות כיום ברמה אחרת, גדולות יותר ומאומנות יותר, ויש כיתות כוננות לרפואת חירום, כיבוי אש וחילוץ מהריסות. תושבים יידעו שיש על מי לסמוך, שיש לקהילה יכולת. ואנחנו רואים את זה גם בסקרים, אנשים אומרים שהקהילתיות משכה אותם לכאן. לכן המועצה הקימה אגף חדש שמלווה את הקהילות, מספק להן כלים ומייעץ. יש למשל יועצים שמתמקדים בחינוך, בהובלת שינוי באמצעות נשות הקהילה, פרויקט שבונה את הנרטיבים לקהילות השונות".
והרגל השלישית?
"פיתוח כלכלי. הזדמנויות תעסוקה שייתנו לאנשים סיבה לעבור לכאן. אנחנו גם צריכים את זה כמועצה: כיום 70% מהתקציב שלנו מגיע מהמדינה ומפילנתרופיה, אני חייב לפתח מקורות הכנסה פנימיים, להקטין את התלות במדינה ולפתח הרבה יותר עצמאות".
איך עושים את זה?
"בגבים, מפלסים, כפר עזה, ברור חיל ורוחמה אנחנו מקימים אזורי תעסוקה ותעשייה חדשים. יחד עם שדרות אנחנו מקימים את אזור התעשייה ספירים ב', שיהיו בו כ־700 דונם שיתווספו ל־325 של ספירים א'. ההקמה שלו תתחיל בדצמבר, בשיתוף מינהל תקומה ומשרד הכלכלה, והוא אמור לייצר כ־5,000 מקומות עבודה ולהניב הכנסות גבוהות שיתחלקו בינינו לבין שדרות; אנחנו אמורים לקבל ממנו כ־20 מיליון שקל בשנה
"ואנחנו מקימים מרכז חדשנות, כ־9,000 מ"ר בהשקעה של 90 מיליון שקל. הוא נקרא אופיר־טק — זו היתה יוזמה של אופיר ליבשטיין, לצד אצטדיון האתלטיקה והחווה החקלאית, כך שהיום אני מממש את החלומות שלו. המתחם הזה נבנה ליד תחנת הרכבת, בתפר שבינינו לבין שדרות, וישרת גם את העיר. הוא יתחיל לפעול במרץ 2027, והוא מיועד לחברות וליזמים, למשוך לאזור אנשים ולהשאיר פה את הצעירים, להכניס כסף כמובן וגם לייצר אדוות שיניעו את כל הכלכלה מסביב. יהיו בו מעבדות דיפ־טק; את החממה הטכנולוגית Southup — שהצליחה לשרוד במלחמה והיום יש בה יותר חברות מב־2023; הפקולטה החדשה למדעי ה־AI של מכללת ספיר. יש לנו עם שדרות גם קרן חדשנות משותפת, Ofir SouthUp Ventures, שמשקיעה רק בחברות בנגב המערבי".
איך באמת נראה שיתוף הפעולה עם שדרות? היישובים שלכם מקיפים את העיר מכל הכיוונים, פיתוח שלכם יכול לבוא על חשבונה.
"לא, בדיוק בגלל שיתוף הפעולה. בפגישה הראשונה שלי עם ראש העירייה אלון דוידי אמרתי לו: 'אני לא בא להתחרות בך. אני חושב במונחים אזוריים. ככל ששדרות תהיה חזקה יותר, כך אני והתושבים שלי נרוויח, כי זה המרכז העירוני שאליו אנחנו הולכים. ולהפך, אני מאמין שמרחב כפרי חזק הוא אינטרס של שדרות. אם ניצור יחד עתיד משותף יהיה לנו הרבה יותר קל'".
כשמינהלת תקומה תיסגר בעוד כשנה, ואולי חלק מהפילנתרופים ינדדו לתחומים ואזורים אחרים, מה תעשו?
"היום אנחנו מקבלים גם כסף וגם סנטימנט, אבל אנחנו יודעים שכשאלה ייגמרו יהיה לנו קשה מאוד להתחיל לצמוח, לכן בכל פרויקט אנחנו בוחנים את מודל הקיום שלו — בודקים אם הוא מחזיק את עצמו למשך זמן ולא מדמם כסף. כל פרויקט צריך במינימום להיות מאוזן, ואני בדרך כלל מבקש שהוא יהיה רווחי ברמה מסוימת כדי שתהיה כרית ביטחון. ואני מקווה שיהיו עוד שיתופי פעולה. אנחנו מדברים על כלכלת משמעות — אני רוצה שאנשים וחברות יבואו הנה לא כדי לתת לי נדבות אלא כדי להרוויח כסף, ולהרוויח גם משמעות. להיות שותפים למסע התיקון והעיצוב מחדש של ישראל 2.0. אני נפגש עם החברות הכי גדולות במשק ומדבר איתן גם במונחים של משמעות, 'בואו, תרגישו שיש משמעות לעשייה שלכן'".
ועדיין, עם כל המשמעות, ישתלם לחברות לעבור אליכם?
"אנחנו צריכים לייצר להן את התנאים הכי טובים, שיוכלו להמשיך להרוויח וגם יהיו חלק מהתיקון. מרכז החדשנות נגיש מאוד, קל להגיע לבאר שבע, לירושלים, לתל אביב, לכל מקום בארץ, יש כבישים מהירים, יש רכבת. יש לנו כאן הון אנושי חזק. אנחנו ניתן לחברות את התשתיות וגם נציע פתרונות מגורים לעובדים, כולל משפחות. חבילה שלמה. והנחת העבודה שלי היא ש־20%-30% מהאנשים שיגיעו לכאן כדי לעבוד גם יבחרו להישאר לגור פה, כי הם יאהבו את האזור. זה כמו החבר'ה בני ה־60 פלוס שאחרי 7 באוקטובר הגיעו לכאן לשנת שירות כחלק מהשיקום — עכשיו הם לא רוצים לעזוב".
"אמון הציבור זה הנכס הכי חשוב במדינת ישראל. בשם האמון הזה הילדים שלנו מתגייסים ואנחנו משלמים מסים. הצבא צריך להפנים שהוא חייב לעבוד בזה, הוא אחד הגורמים המשמעותיים לפגיעה באמון הציבור"
2 צפייה בגלריה
הריסות בכפר עזה, בימים שאחרי 7 באוקטובר. "בממ"ד, אחרי הבשורות הקשות, אמרתי לבתי: 'אני מבטיח לך שיש סיבה טובה לחיות, אנחנו יוצאים מכאן ונחיה חיים מלאים'"
(צילום: עמית שאבי)
הפחד
כשאתה תלוי במפקד ספציפי
אמרת שביטחון הוא שיקול מרכזי בבחירת מקום המגורים, לפני חינוך, קהילה וכלכלה. מה אתם עושים כדי להבטיח ביטחון?
"זו הרגל הרביעית בתוכנית. כל השנים הצבא אמר לנו: 'התפקיד שלכם זה לחיות את חייכם, התפקיד שלנו זה לשמור עליכם'. ב־7 באוקטובר הבנו שזה לא מספיק. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לשמור על עצמנו, וכאמור חיזקנו את זה — וגם צריכים לשמור על הצבא שישמור עלינו".
איך תשמור על הצבא?
"צריך שיח שהוא לא רק עדכונים, יש החלטות שהם צריכים לקבל בשיתוף איתנו. צריך לייצר עם הצבא ועם המל"ל מנגנון מחייב, פורום מחייב עם האלוף וראשי הרשויות. אני לא רוצה שיחשפו אותי למקורות מודיעיניים, אבל שיעדכנו אם יש איום. שיציגו את האיומים ואילו החלטות הם צריכים לקבל, הם צריכים להתייעץ עם הרשויות".
ואתה מצליח לבנות מנגנון כזה?
"לא, כי זה לגמרי פרסונלי, תלוי במפקד האוגדה, במח"ט או באלוף. יש כאלה שמבינים את הצורך הזה וכאלה שפחות".
מה חשוב לך להגיד למפקדי הצבא, מעבר לצורך במנגנון כזה? אם היה כבר שיח מבוסס, מה היית אומר להם בפגישות איתם?
"הייתי שואל: 'מתי בפעם האחרונה עשיתם תרגיל שמדמה אירוע כמו 7 באוקטובר, תרחיש שלא עולה לכם במודיעין, שלא חשבתם עליו, מופרך לחלוטין?'. יש תחושה שבצבא כולם מקטינים ראש, כנראה גם בגלל לחצים פוליטיים. אף אחד לא רוצה לקחת סיכונים וכולם מחכים שיגיעו הנחיות מלמעלה. לכן ברור לי שאם לא יהיה לחץ מלמטה, מראשי רשויות ומהתושבים, נחזור ל־6 באוקטובר. בהתנהלות של הצבא מול האזרחים אנחנו שם. זה חייב להשתנות, כי אמון הציבור זה הנכס הכי חשוב במדינת ישראל. בשם האמון הזה הילדים שלנו מתגייסים ואנחנו משלמים מסים. אחרי 7 באוקטובר האמון נשחק מאוד מאוד מאוד. הצבא צריך להפנים שהוא חייב לעבוד בזה, הוא אחד הגורמים המשמעותיים לפגיעה באמון הציבור".
כחלק מבניית האמון, אפשטיין מדגיש שוב ושוב את הצורך לשמוע את האמת. לא רק על מה שקרה, אלא גם על המצב הנוכחי, כפי שהוא מבקש לעשות באמצעות מנגנון מסודר לקשר עם צה"ל. כשהוא מדבר על חשיבות האמת, הוא חוזר ל־7 באוקטובר.
"הייתי בממ"ד עם הבת שלי עלמה, שהיתה בת 12", הוא מספר. "אבל כשהגיעו שיחות עם בשורות איומות יצאתי ועשיתי אותן מחוץ לממ"ד, לא רציתי שהיא תשמע. אחר הצהריים היא אמרה לי: 'אבא, אל תצא מהממ"ד, אני שומעת את כל מה שאתה אומר'. קיבלתי בוקס בבטן, הבנתי שלא הייתי צריך להגן עליה מהמידע הנוראי הזה והחלטתי שאשתף אותה. תיארתי לה מי נרצח, ומי ידעתי שנחטף, ואמרתי שזה עוד לא נגמר, ואני לא יודע למה הצבא עוד לא פה ובכל רגע יכולים לרצוח עוד בני משפחה או לחטוף עוד בני משפחה, ובכל רגע יכולים להיכנס לממ"ד. והוספתי שאני גם לא יודע איך אתמודד עם כל האובדן הזה, אבל 'אני מבטיח לך שיש לי סיבה טובה לחיות ואנחנו יוצאים מכאן, ואנחנו נחיה חיים מלאים, את לא תאבדי אותי'. אמרתי לה: 'יש לי אותך ויש לי את אחותך, ואת אמא ואת סבא וכל מי שנשאר'. באותו ערב עם הבת שלי ראיתי שברגע שסיפרתי לה מה קורה ושיתפתי באמת, לא חרטטתי במילה — הביטחון והאמון שלה בי חזרו.אחר כך דיברתי עם איילת ואמרתי דברים דומים. היתה לנו שיחה קשה מאוד מאוד, של הורים שהרגע איבדו את הבן שלהם. היא אמרה: 'אני לא יודעת איך ממשיכים, איך אני חיה מכאן'. עניתי: 'תקשיבי, אני אגיד לך מה שאמרתי לעלמה — אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שיאבדו גם אותנו'".
"ועדת חקירה לא נועדה לסגור חשבון - צריך להקים אותה כדי לחזור למסלול, לדרך הישר. אני מצפה לממשלה ששואלת איך בונים פה מקום חזק יותר, שטוב יותר לחיות בו"
2 צפייה בגלריה
האב עמוס אפשטיין, שהלך לעולמו השנה. "ינקתי עסקים מגיל צעיר, למרות שאנחנו קיבוצניקים"
(צילום מסך מתוך עדות 710)
האתגר
איך עובדים עם הממשלה הזו
אפשטיין יודע איך הצבא עובד, הוא מכיר אותו מבפנים. גם את המודיעין. הוא שירת במשך 25 שנה, את רובן עשה במערך המבצעים המיוחדים (המ"מ) של אמ"ן, בתפקידיו האחרונים היה ראש המטה של ראש המ"מ וקצין האג"ם של היחידה, עד שהשתחרר ב־2015. אז היה למזכיר כפר עזה ואחר כך למנהל העסקי של הקיבוץ, עד 7 באוקטובר. "החלטתי להחזיר את החוב שלי לבית. במשך 25 שנה הייתי מגיע לכפר עזה רק בסופי שבוע או מאוחר בלילה. התפקידים שמילאתי מאז היו להחזיר חובות".
אלה היו תפקידים ציבוריים, אבל מקומיים, בלי שאיפות פוליטיות גדולות. "ב־10 באוקטובר, עוד לא קברנו אף אחד, כבר נשאלתי מה יהיה עם המועצה, 'אתה היחידי שיכול להיות ראש מועצה'. עניתי: 'לא יהיה, אני לא רוצה להיות פוליטיקאי, ואני גם לא אוהב את הפוליטיקה ואת המעמד. אני מרגיש הרבה יותר בנוח מאחורי הקלעים. תנו לי לנהל'".
מתי זה השתנה?
"בסוף יוני 2024. אז נסדקתי בפעם הראשונה. הבנתי שלא נוכל לשקם את הקהילות שנפגעו קשה אם לא נעשה תיקון משמעותי יותר בחבל הארץ הזה, במועצה וגם במדינה. לקח לי עוד חודשיים עד שביני לבין עצמי אמרתי: 'זהו, אתה צריך לקבל החלטה'. אמרתי לעצמי שלא אהיה מסוגל להסתכל במראה או על הנכדים שעדיין אין לי ולהגיד להם: 'ראיתי את הכל פה מתפרק ומתפורר ועמדתי מנגד'".
בדצמבר הוא ניצח בבחירות לראשות המועצה, ופשוט לקח את "תנו לי לנהל" לשם. נוסף על הרקע בקיבוץ הוא הביא גם ניסיון עסקי — בחברה משלו שניהלה פרויקטים עבור משרד הביטחון, וכיו"ר דירקטור בכמה חברות קיבוציות — וגם רקע כזה מהבית. אביו היה עמוס אפשטיין, מנהל ישראלי בכיר — היה מנכ"ל מקורות ואיגוד התעשיות הקיבוציות, יזם את הקמת חברת הדלק אלון, ניהל את כפרית תעשיות, החברה של כפר עזה שנסחרת בבורסה. "זה בית שדיברו בו עסקים", מספר בנו. "זה מה שינקתי מגיל צעיר, למרות שאנחנו קיבוצניקים. אבי נפטר ממש לפני פסח האחרון, לאחר שאיבד את אשתו, שני נכדים, חתן, את הגיס הנוסף שלי, חברים ומפעל חיים".
לצד כל אלה, אפשטיין מסביר שגם הרקע הצבאי משמעותי מאוד לתפקיד שלו. "היתרון היחסי שלי בניהול מגיע משם, מעולם המבצעים המיוחדים", הוא אומר. "אתה מתמודד שם עם בעיות בלתי פתירות. למשל, איך להניח מכשיר האזנה במשרד שמאויש 24 שעות במדינה שנלחמנו בה עד לאחרונה ואולי נחזור. איך להכניס כוח שיהיה מסוגל להגן על עצמו ולמלט את עצמו. כל הזמן יש מבצעים כאלה. האופן שבו אתה מנהל את הסיכונים חייב להיות מאוד מאוד יצירתי, אבל גם מאוד מאוד מוקפד, וזה מחייב אותך לאמץ חשיבה אחרת שלא קיימת ביחידות צבאיות רגילות".
זה משהו שלומדים או כישרון שנולדים איתו?
"הראש שלי כנראה מאוד מאוד יצירתי, זה בא לי בקלות, ובצבא מסדרים לך את הגישה מבחינה מתודולוגית".
יכולת התמודדות עם מצבים בלתי אפשריים היא כנראה אחר הכישורים ההכרחיים בעולם הפוליטי, ודאי זה של ימינו, ודאי זה שבו ראש מועצה נאלץ לעבוד עם הממשלה שהיתה בשלטון בימי הטבח. "אני עובד עם כל השרים היטב, כי אני יודע שהצלחה שלנו היא אינטרס שלהם, כמו גם של הפילנתרופים. כשמבינים את זה, מבינים שאפשר לקשור את כולם יחד איתנו למסע ארוך שעוד לא נגמר", הוא אומר. "שר החינוך יואב קיש למשל סייע בכל סוגיה שעלתה. אני גם לא מהתומכים של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' והייתי רוצה שאת האנרגיות שהוא משקיע ביהודה ושומרון הוא ישקיע בכל הציבור, אבל גם אצלו מצאתי אוזן קשבת. עם שר החקלאות אבי דיכטר נפגשתי המון, הוא עזר ונרתם, יש המון עבודה משותפת עם שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן, הוא מאוד מחויב. הם יודעים שאני לא תומך בהם, ושלא יבואו מכאן מצביעים, אבל מישהו מאוד מקורב לשלטון אמר לי שלמרות שהם אף פעם לא יודו בזה, הם מרגישים אחריות על מה שקרה במשמרת שלהם".
זה לא מספיק מבחינתכם, לשמוע מצד שלישי שהם "מרגישים אחריות".
"אני מהעותרים לבג"ץ בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. ואני חושב שנוצר נתק בין הממשלה הנוכחית לציבור. ממשלה שמעבירה חוק השתמטות ומתחמקת מוועדת חקירה ממלכתית — איך היא תלמד ותבטיח שדבר כזה לא יקרה? הממשלה נושאת באחריות מעצם תפקידה, וועדת חקירה לא נועדה לסגור חשבון — צריך להקים אותה כדי לחזור למסלול, לדרך הישר. כשמסרבים להקים אותה, איזה מסר מעבירים למטה? אם אף אחד לא אחראי, אז כשיהיו פה תקלות גם אני אוכל להגיד שאני לא אחראי? אני מצפה לממשלה שעסוקה בטובת העם, לא בטובתו של מגזר כזה או אחר. ממשלה ששואלת איך בונים פה מקום חזק יותר, שטוב יותר לחיות בו. אין לנו אפשרות אחרת".
