איך את ישנה?
"מעט. כשאני כבר נרדמת אני ישנה רצוף, אבל לא מספיק, מתעוררת מוקדם, לפעמים אפילו ב־4:00. וגם להירדם לוקח זמן. הבן הגדול שלי קב"ן בקבע, שני הבנים הצעירים מילואימניקים, יש לנו חתן שכרגע במילואים בלבנון וכלה שרק השתחררה משירות כקצינה במודיעין. כשאחד מכולם באזור מלחמה, קשה להרפות ולשקוע בשינה. וגם בלי זה, העבודה שלי עם שורדי הנובה השפיעה על השינה שלי, והמחשבה על מה יהיה כאן מייצרת חרדה".
מה עשית עם שורדי הנובה?
"מיד אחרי 7 באוקטובר עשינו שיחות טלפון עם חבר'ה שברחו מהמסיבות, שאיבדו חברים. היינו קבוצה של מטפלים שעשו משמרות 24/7 כדי להיות זמינים להם. כבר היו לי 30 שנות ניסיון כמטפלת בטראומה, אבל מעולם לא שמעתי סיפורים כאלה, כל פעם הייתי בהלם מחדש, ובסוף משמרות לילה היה לוקח לי כמה שעות להירגע מספיק כדי להירדם. ומאז אני הרבה יותר דרוכה לפני השינה, ישנה עם גז פלפל ליד המיטה. עד היום אני פעילה באותה עמותה שמלווה נפגעים, שנקראת 'לב בטוח'".
קשיי השינה שלך עוזרים לך לעזור למטופלים?
"אני חושבת. מתחילת המלחמה כולנו שותפים לאותה צרה, ויש פחות היררכיה של מטפל־מטופל. אני מלמדת אותם תרגילים שאני עושה לעצמי כשאני לא נרדמת".
למשל?
"הרפיה של ג'ייקובסון — לכווץ ולהרפות כל אזור שרירי בגוף שלוש פעמים. או לדמיין מקום שבו אני מרגישה בטוחה, שכיף לי לחזור אליו. בקורונה עשיתי קורס צלילה עם בעלי שאול, והרבה פעמים אני מדמיינת צלילות טובות שהיו לנו, למשל ריקוד מדהים של תמנונים שראינו בדהב. אני גם מאוד מעודדת את המטופלים לעשות ספורט; אני רצה ועושה אימוני כוח, יוגה ופילאטיס, ואני יודעת שכל אלה תורמים לכך שאני כן מצליחה לישון ארבע־חמש שעות כל לילה. גם מיינדפולנס עוזר לי לישון, וגם הופעות — אחריהן אני ישנה טוב, לכן אני הולכת להרבה הופעות, לפעמים אפילו שלוש בשבוע".
מה את עושה לפני השינה?
"אני מעלה פוסטים ברשתות, פותרת חידה יומית באחד האתרים ואז נכנסת למיטה, לקראת חצות. במיטה אני משחקת רמיקוב בטלפון, ואז קוראת עד שאני עייפה מספיק. כשהבנים שלי היו בעזה הייתי קוראת סיפורי משנה לפני השינה — שניהם מאוד אוהבים משנה וזה נתן לי הרגשה שאני מחוברת אליהם, גם כשהם שם".
איך ישנת עד המלחמה?
"מגיל 52 בערך, תחילת גיל המעבר, התחלתי להתעורר מוקדם, עם גלי חום, ואני לא מצליחה לחזור לישון, גם אם אני ממש עייפה. ניסיתי ללכת לישון מוקדם יותר, אבל זה רק גרם לי להתעורר עוד יותר מוקדם. מאז השינה התחילה לנהל אותי. למשל, אני כבר לא נוסעת לארצות הברית, בגלל הג'ט לג. אז אני לוקחת הורמונים, שעוזרים, וגם תמצית הומיאופתית שנקראת 'מחבקת לילה'. קבוצה של הרבליסטים ישראלים, 'חיבוק בבקבוק', פיתחו אותה בתחילת המלחמה כדי לעזור בהפרעות שינה".
קשה לך לעבוד אחרי חמש שעות שינה?
"בטיפולים את במצב פסיבי, בהקשבה, וזה קשה מאוד כשאת עייפה. לפעמים אני מצליחה להשלים את השינה במשך היום — מוצאת חצי שעה־שעה בין לבין, משתיקה את הטלפון ועושה שנ"צ. זה בדרך כלל מחזיק אותי".
את זוכרת חלומות?
"יש לי קבוצת ווטסאפ עם עצמי שבה אני רושמת או מקליטה חלומות. הנה למשל אחד שכתבתי בפברואר 2024: 'אני במאהל החטופים בכיכר פריז, עומדת בתפילה לברכת כהנים (במציאות הייתי בצוות שארגן תפילות במאהל בשבתות ובחגים, ואני גם בת כהן, באמת אומרת ברכת הכהנים). בחלום יש הרבה עיכובים. אמא שלי מכסה אותי בטלית והטלית מאוד כבדה. הרבה דברים משתבשים ומתעכבים, אבל הברכה נאמרת'".
איך ישנת בילדותך?
"אני זוכרת את השינה כחוויה טובה. גדלתי בירושלים, במשפחה דתית, חמישה ילדים. אבא נפטר כשהייתי בת 4, ואחר כך כל לילה היה טקס — כשאמא, הסבים או האחיות הגדולות השכיבו אותי לישון עם שני האחים הקטנים שרנו 'שמע ישראל' בנוסח הארוך. המשכתי את זה עם הילדים שלי ועם הנכדים, והוספתי לזה שירים עבריים קלאסיים — 'ערב מול הגלעד', 'פזמון ליקינתון'. באביב 1974, אחרי הפיגועים בקריית שמונה ומעלות, הייתי מתעוררת מרוב פחד ועוברת לישון עם אמא שלי. גם כשהילדים שלי היו קטנים מאוד אהבתי כשהם באו לישון איתנו, וגם היום אני ישנה הכי טוב כשאני על מזרן בחדר עם הנכדים".
מה יש לך ליד המיטה?
"ספרים, בקבוק רמדי, גז פלפל, שעון, טלפון, מנורת שבת. יש גם סימנייה שאחד הבנים הכין לי כשהיה בכיתה ג', כתוב עליה 'אמא הכי מגניבה' – היא מאוד הרגיעה אותי כשהוא היה בעזה".
jonbloomphoto@gmail.com
