ד"ר אורי שרון לא תכנן להפוך למנהיג מאבק ציבורי. הוא מרצה למשפט סביבתי, איש אקדמיה שחזר מארצות הברית כדי ללמד באוניברסיטת בר־אילן ולקדם את התחום בישראל. את ביתו קבע בשכונת אגרובנק בחולון, בין השאר בשל קרבתה לאוניברסיטה, ועד מהרה גילה שמעבר לגדר של בית הספר מקווה ישראל המיתולוגי, שגובל בשכונה מצפון וממערב, משתרע אחד השטחים הציבוריים היקרים והסגורים בישראל, שמנוהל בידי גופים רבי־כוח כאילו היה רכושם הפרטי.
כששרון ניסה לערער על ההסדר שמונע מהציבור גישה לשטחים האלה ופרסם פוסט ביקורתי בפורום שכונתי בפייסבוק, אותם גופים הגיבו באיומים, הפחדות ובתביעת השתקה — האמצעים שבהם בעלי כוח ושררה פרטיים נוטים להשתמש כדי להתיש פעילים ולסמן לאחרים כיצד והיכן נקבעים גבולות המרחב הציבורי. אלא שבניגוד לציפיות שלהם, הם נפלו על האזרח הלא נכון: שרון פשוט סירב לפחד, סירב לשתוק, וסירב לתת לחזקים לנצח בלי קרב.
כשיורדים לשטח, מתברר די מהר מדוע שרון נחוש כל כך. שלוש השכונות שמקיפות את המרחבים של מקווה ישראל — אגרובנק, גרין ורסקו — נראות כאילו נתקעו בזמן. יש בהן בתי שיכון נמוכים משנות החמישים והשישים שחלונותיהם מכוסים בסורגים ישנים, והמרפסות של רבות מהדירות נסגרו באופן מאולתר במשך השנים. פה ושם יש גם בתים פרטיים קטנים, שרידים לימים שבהם האזור כולו היה פרבר פועלים שנשק לשדות בית הספר החקלאי המיתולוגי, ובין כל אלה מתחילים לבצבץ גם מגדלי מגורים חדשים הבולטים בזרותם בשכונה.
בקצה הרצף העירוני הדחוס מתרוממת החומה של מקווה ישראל שמעבר לה מתקיים עולם מקביל: בעוד התושבים שחיים מצדה הדרום־מזרחי דחוסים בשכונות שנחשבות מהעניות בישראל בכל הנוגע לשטחי ציבור ירוקים לנפש, מאחוריה משתרעים לא פחות מ־3,300 דונמים ירוקים ופתוחים שמנוקדים בעצים עתיקים. מהפער שבין רצף השיכונים האפור לבין הים הירוק והלא נגיש קשה להתעלם, בוודאי כשמתוודעים להבדלי הצפיפות שבין המתחמים: במרחב הפסטורלי של מקווה ישראל פועלים שלושה בתי ספר תיכוניים לתלמידי כיתות ז' עד י"ב, שבהם לומדים כאלפיים תלמידים. לצדם פועלות גם שתי פנימיות, שבהן מתגוררים ולומדים כ־300 חניכים. לשם השוואה, בשכונת אגרובנק לבדה חיים כ־15 אלף איש על פני כחמישית משטח בית הספר החקלאי. בשכונות האחרות שקרובות למקווה ישראל חיים כ־25 אלף איש נוספים.
כשיורדים מהמקרו למיקרו מגלים שבשטח הכפר שסביב בית הספר חיות כמאה משפחות בבתים צמודי קרקע. רוב הדיירים הם עובדי משק, תחזוקה והנהלה שחיים במקום כחלק מתפקידם. מיעוטם הם צאצאי עובדי המתחם הוותיקים, שבעבר קיבלו אישור להתגורר ולרכוש בתים בו. שתי האוכלוסיות נהנות מתנאי מחיה חלומיים במרכז הארץ: בתים צמודי קרקע שפזורים בין מדשאות ועצים. כשסיירתי במקום לא יכולתי שלא להתפעל מהרוגע שאופף את האזור: דיירים טיילו עם כלבים משוחררים בין השבילים השקטים בלי שיצטרכו לחשוש ממכוניות ובלי לשאוף עשן מכוניות.
שרון: "אני חוקר צדק סביבתי ופתאום אני מוצא את עצמי בתוך הדבר שאני כותב עליו. ועדה תכנונית שאמורה לייצג את האינטרס הציבורי כלל לא רואה את הציבור. אתה יושב שם ומבין שההליך הזה נועד מבחינתם לייצר מראית עין של דיון"
3 צפייה בגלריה
מתחם מקווה ישראל (בחזית) מול השכונות המערביות הצפופות של חולון. "אנחנו לא רוצים להיכנס לכיתות אלא אומרים דבר פשוט: תגדרו את האזור החינוכי ותפתחו את השטחים הפתוחים"
(צילום: סקיימדיה צילומי אוויר)
"חשבתי שילדים יוכלו להסתובב במרחב הירוק הזה"
מסלול ההתנגשות של שרון עם הנהלת מקווה ישראל החל כשהוא חזר לישראל באוקטובר 2018 לאחר תואר שני במשפט סביבתי באוניברסיטת דיוק, שבה המשיך לאחר מכן לדוקטורט. שרון ואשתו בחנו ערים שונות במרכז עד שהיא הציעה לו לראות את השכונה שבה גדלה בחולון, והוא מספר שהתאהב מיד. "יש פה תחושה קהילתית קצת כמו מה שאני זוכר מהילדות שלי בראשון לציון של שנות השמונים. רציתי שגם הילדים שלי יגדלו בתוך הדבר הזה — בתוך עמם", הוא מסביר.
ואיך מתוך האידיליה הזו פרץ המאבק הציבורי שלך נגד מקווה ישראל?
"גרנו לפני כן בצפון קרוליינה, בתוך יער. הילדים שלי גדלו בתוך טבע ואז אני מגיע לפה, הולך בשכונה, ומאה מטר ממני אני רואה מאחורי החומה שטחים ירוקים עצומים, אינסופיים, אבל ריקים לגמרי. אני נוסע לעבודה, חוזר מהעבודה, וכל הזמן המקום הזה שם, שומם", הוא אומר.
כששרון שאל את אשתו לפשר סגירת השטח היא סיפרה לו שכשגדלה בשכונה, תושביה עדיין נהגו להיכנס בחופשיות למתחם, ואביה היה צועד בו בקביעות עד שהמקום נסגר לציבור. לאחר אותה שיחה, במהלך הליכה בשכונה, הבחין שרון במודעת תכנון עירונית שנתלתה על עמוד חשמל מול מקווה ישראל. בדרך כלל הוא לא היה מתעכב מול מודעות כאלו, אך העניין שלו בשטחים שמאחורי החומה גרם לו לעצור ולקרוא את המודעה.
כשחזר הביתה חיפש את התוכנית באינטרנט, והתעצבן. "פתאום אני קורא שמדובר באתר מורשת היסטורי. בתוכנית עצמה נכתב שבמשך השנים המקום הסתגר מהסביבה שלו ושצריך לפתוח אותו מחדש ולחבר אותו לרקמה המטרופולינית. אני קורא את זה ואומר לעצמי: 'וואו. זה בדיוק מה שאני מרגיש כל הזמן כשאני עובר פה'. כשהמשכתי לקרוא ראיתי ניסוחים מפוצצים על הנגשת המקום לציבור, פתיחת המרחב ההיסטורי וחיבורו לרשת המטרופולינית, ודמיינתי שאוכל לעלות על אופניים, לנסוע דרך מקווה ישראל עד פארק אריאל שרון ומשם לפארק הלאומי ולבר־אילן. זה נשמע לי מדהים. חשבתי לעצמי שהילדים סוף סוף יוכלו להסתובב בתוך כל המרחב הירוק הזה".
אלא שההתלהבות היתה זמנית מאוד. "כשירדתי לתשריט של התוכנית גיליתי שהגישה המדוברת, שאמורה להינתן לציבור, היא בעצם מעבר צר — כמעט כמו מעבר בקר — שבו הציבור יכול להסתובב. ומצד שני, בשאר השטח אני רואה כמויות אדירות של זכויות בנייה — יותר מ־186 אלף מ"ר".
גילוי הפער בין ההבטחות הגדולות לבין מה שכללו מסמכי התכנון בפועל היה מבחינתו רגע מכונן. "אמרתי לעצמי: איך יכול להיות שמדברים פה על פתיחה לציבור ועל חיבור למטרופולין, אבל בפועל משאירים את רוב המקום סגור ונותנים במקביל המון בנייה?"
שרון החליט לבדוק אם התחושה שלו מבוססת גם מבחינה תכנונית ומשפטית. הוא פנה לקליניקה לרגולציה סביבתית באוניברסיטת בר־אילן, מסגרת שפועלת כמעין משרד עורכי דין חברתי, שבו סטודנטים מעניקים סיוע לקהילות המתמודדות עם סוגיות סביבתיות ותכנוניות.
מה בדיוק ביקשת מהם?
"בגלל שאני לא מומחה לתחום ביקשתי מעו"ד יותם שלמה שניהל את הקליניקה לקרוא את התוכנית ולומר לי אם אני מבין אותה נכון, והוא אמר לי: 'תקשיב, יש פה משהו מאוד מוזר. ביחס למטרות המוצהרות של התוכנית, ההנגשה לציבור בפועל היא מינימלית, ובמקביל נותנים המון זכויות בנייה".
חמושים בתובנות הללו השניים החליטו להגיש התנגדות לוועדה המחוזית, אלא שאז הגיע 7 באוקטובר. שרון גויס בצו 8 ולא היה יכול להגיע לדיון כדי להשמיע בו קול של תושב השכונה. לדבריו, עורך הדין דיווח לו מאוחר יותר שהדיון לא היה טוב מבחינתם אך שחברי הוועדה יאפשרו לו להציג את טענותיו בהמשך, ובתגובה שרון פרסם פוסט בקבוצת הפייסבוק השכונתית של אגרובנק, שבו תהה כיצד ייתכן שאחד השטחים הציבוריים הגדולים במרכז הארץ סגור לציבור, ומדוע רוב תושבי האזור כלל אינם מודעים למה שמתוכנן מאחורי חומת המתחם הצמוד אליהם.
הפוסט התפשט במהירות בקבוצות המקומיות והפך בתוך זמן קצר לגרעין של התארגנות אזרחית. אחד מאלה שנחשפו אליו היה אור כהן (37), איש הייטק ואב לשתי בנות מאגרובנק, שהמאבק הפך עבורו לאישי מאוד. "גדלתי ממש מול הגדר של מקווה ישראל. אמא שלי סיפרה שבסוף שנות השבעים היא עוד היתה מסתובבת שם חופשי עם עגלת תינוק בין השטחים הירוקים כי האזור היה חלק טבעי מהעיר, אבל אנחנו כבר גדלנו למציאות אחרת, שבה מכרו לתושבי חולון סיפור כאילו מדובר באיזו אחוזה פרטית שאסור להתקרב אליה", הוא אומר.
לדבריו, רק אחרי שנחשף לפוסטים של שרון הבין את המשמעות הציבורית והמשפטית של סגירת המתחם לציבור. "זו בעצם קרקע ציבורית שמנוהלת בידי חברה ממשלתית שאמורה לפעול לטובת הציבור, והרגשתי שעבדו עלינו במשך שנים", הוא אומר.
שרון: "תושב המקום התעמת איתי ואמר 'אתה הפעיל שרוצה לפתוח את מקווה ישראל! אתה בא אליי הביתה ומצלם! אני אזיין אותך!', ואז נפל לי האסימון - הבנתי שזה בכלל לא ויכוח תכנוני. מבחינתו, זה הבית שלו ולא שטח ציבורי"
3 צפייה בגלריה
מקווה ישראל. בשטח הכפר שסביב בית הספר חיות כמאה משפחות בבתים צמודי קרקע. רוב הדיירים הם עובדי משק, תחזוקה והנהלה שחיים במקום כחלק מתפקידם. מיעוטם צאצאי עובדי המתחם הוותיקים שבעבר קיבלו אישור להתגורר ולרכוש בתים בו
(צילומים: תומי הרפז)
"לא ייתכן שהגוף שאמור לשמור על השטח הירוק יקדם בנייה"
מתחם מקווה ישראל מנוהל כיום באמצעות חברה לתועלת הציבור (חל"צ), שבבעלות משותפת של המדינה ושל עמותת כל ישראל חברים (כי"ח), בחלקים שווים. בניגוד לרוב שטחי המדינה, שנמצאים בתחום שיפוט של עירייה או מועצה מקומית, השטח שעליו נמצא מקווה ישראל מוגדר בחוק כיחידה טריטוריאלית עצמאית שמנוהלת במסגרת ההסדרים המיוחדים.
החוק הוא "חוק מקווה ישראל", שנחקק ב־1976 ונועד להבטיח את המשך פעילות בית הספר החקלאי ההיסטורי ולשמור על אדמותיו כריאה ירוקה עבור כלל תושבי מטרופולין דן. חל"צ הוקמה כנאמן הציבור לניהולו, לאחר שהמדינה החכירה לה את הקרקעות לתקופה של 99 שנה תמורת לירה אחת בלבד.
החוק קבע מנגנוני הגנה מחמירים שנועדו למנוע שינויי ייעוד של הקרקע ללא הליכים ואישורים מיוחדים. ובאמת, עד אמצע שנות השמונים נהנה הציבור מגישה חופשית יחסית לחלקים נרחבים במתחם, שיש בו כ־140 אתרי מורשת ושטחים פתוחים. אולם במשך השנים הלכו השטחים ונסגרו בהדרגה, וכיום הכניסה אליהם מתאפשרת בתיאום מראש ובתשלום. בהמשך נקבע במסגרת תוכנית המתאר המחוזית של פארק אריאל שרון (חירייה בזמנו) כי חלק ממקווה ישראל יוטמע בפארק המטרופוליני, ולכן חלק זה צריך להיפתח לציבור. התוכנית אף הטילה הגבלות נוספות על שינוי ייעוד הקרקע, מעבר לאלה שנקבעו בחוק מקווה ישראל.
לאחר שכהן נחשף לעובדות ולהיסטוריה הוא הצטרף למאבק והפך לאחד הפעילים המרכזיים בו. "אנחנו לא רוצים להיכנס לכיתות או למגורי תלמידים. אנחנו אומרים דבר פשוט: תגדרו את האזור החינוכי כמו שצריך ותפתחו את השטחים הפתוחים. יש שם אלפי דונמים ירוקים בלב גוש דן, בזמן שמסביב יש שכונות צפופות עם מחסור קשה בשטחים ציבוריים", הוא מסביר.
כששרון צלל אל מסמכי התכנון, הפרוטוקולים והעתירות, הוא הבין שבסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, עם קידום תוכנית הפארק, מצאו עצמם מקווה ישראל ועמותת כי"ח בעין הסערה. חלק מאדמות בית הספר נכללו בתחומי הפארק, והנהלת המקום טענה בפני מוסדות התכנון שלא ניתן להקים פארק בסדר גודל כזה בלי מנגנון כלכלי שיממן אותו. הפתרון שהציעו היה לאפשר בנייה ומסחר על חלק מהקרקעות, כך שההכנסות יממנו את תחזוקת הפארק.
אלא שבג"ץ דחה את הרעיון בחריפות. בפסק הדין קבעו השופטים כי מקווה ישראל הוא נאמן של הקרקע, לא הבעלים שלה. הקרקע, הזכיר בית המשפט, נועדה לשמש ריאה ירוקה ומרחב מורשת עבור הציבור כולו, ולא עתודת נדל"ן לפיתוח עתידי. "לא ייתכן", נכתב שם, "שהגוף שאמור לשמור על השטח הירוק יהיה גם זה שמקדם עליו תוכניות בנייה".
אחרי הפסיקה היה נדמה שבהנהלת מקווה ישראל הפינמו את רוח הדברים. ההנהלה כינסה שלושה ימי חשיבה חגיגיים על "חזון מקווה ישראל", שאליהם הוזמנו חברי כנסת, אנשי רוח, בוגרי המוסד, נציגי רשויות ותושבים מהאזור, ומהדיונים בקעה תוכנית חדשה: לפתוח מחדש לציבור את מקווה ישראל, שתואר בתוכנית כלא פחות מ"ערש הציונות". לצורך קידום הרעיון פנו אנשי מקווה ישראל לוועדה המחוזית תל אביב. מתכננת המחוז באותה תקופה, נעמי אנג'ל, אימצה את החזון בהתלהבות, ויחד עם הנהלת המוסד הוגשה ב־2014 בקשה לקרן לשטחים פתוחים למימון תוכנית אב שתעסוק בהנגשת השטח לציבור. הקרן אישרה תקציב בסכום של כחצי מיליון שקל, ותוכנית מפורטת אכן הוכנה.
היה נדמה שמקווה ישראל עלה על הכיוון הציבורי הנכון. במשך כמעט שמונה שנים התנהלו דיונים והוצגו מצגות סביב רעיון "פתיחת מקווה ישראל". בפרוטוקולים הופיעו שוב ושוב הבטחות לשבילי אופניים, מסלולי הליכה וחיבור בין חולון, תל אביב והאתר ההיסטורי. אפילו פתרונות להפרדה בין התלמידים למבקרים היו בו. "אם צריך", נאמר באחד הדיונים, "נעביר את חדר האוכל כדי שלא יהיה מגע בין תושבים לבין תלמידים".
אלא שאז אירע מהלך מדהים. לאחר שנים של קידום התוכנית, ואחרי שהיא הופקדה, הגישה הנהלת מקווה ישראל בנובמבר 2023 התנגדות לתוכנית של עצמה. "עשר שנים הם מסבירים למה צריך לפתוח את המקום לציבור", אומר שרון, "ואז ברגע האמת הם מגישים התנגדות עצמית וטוענים ש'שינויי רגולציה ודיגיטציה' לא מאפשרים את הפתיחה. אף אחד גם לא עצר בדיון ושאל מה זה בכלל אומר. איזה שינוי רגולטורי? איזו דיגיטציה? איך זה קשור לפתיחת שערים לציבור?"
עם הטיעונים האלה הגיע שרון לדיון בוועדת הערר של מחוז מרכז. אלא שבינתיים אנג'ל, שעודדה את החזון, כבר לא ישבה בוועדה, והרוחות בה השתנו מהקצה לקצה.
אור כהן: "גדלתי ממש מול הגדר של מקווה ישראל. אמא שלי סיפרה שבסוף שנות השבעים היא עוד היתה מסתובבת שם חופשי, אבל אנחנו כבר גדלנו למציאות אחרת, שבה מכרו לנו סיפור כאילו מדובר באיזו אחוזה פרטית"
(צילומים: באדיבות הספרייה הלאומית)
"לקחנו יום חופש, באנו עם מצגת, והתנשאו עלינו"
מקווה ישראל, בית הספר החקלאי הראשון בארץ, הוקם ב־1870 על ידי המחנך והפעיל היהודי צרפתי קרל נטר. כאחד ממייסדי ומנהיגי כי"ח, נטר האמין שעתיד היישוב טמון ביצירת דור חדש של צעירים שיֵדעו לחרוש, לזרוע, לנטוע ולעבד את הקרקע כדי שלא להישען על סיוע פילנתרופי של יהדות התפוצות.
עם השנים בית הספר הפך להיות אחד המוסדות המשפיעים ביותר בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. נוסו בו שיטות חקלאיות חדשות, ניטעו כרמים ופרדסים, והוכשרו צעירים שהפכו לימים לאנשי מפתח בהקמת המושבות הראשונות. במובנים רבים, עוד לפני שהציונות גיבשה את שפתה הפוליטית, בית הספר כבר יישם בשטח את הרעיון של שיבה לארץ באמצעות חקלאות. מעמדו הסמלי של המקום קיבל חותם היסטורי ב־1898, כשבנימין זאב הרצל הגיע למקווה ישראל בעת ביקורו בארץ ישראל, ופגש את קיסר גרמניה וילהלם השני בשדרת הדקלים המפורסמת של המוסד. המנהיג הציוני דוד וולפסון, שהתבקש לתעד את המאורע התרגש מדי מכדי לצלם תמונה קוהרנטית של השניים, ולאחר שהתברר שבתמונה המפגש מופיעה רק רגלו של הרצל, הודבקה לתוכה בפוטומונטאז' דמותו של חוזה המדינה כפי שצולמה על גג בניין ביפו, ולימים הפכה לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם ראשית הציונות.
בחזרה למאה ה־21. בדיון שני בנושא המתחם שהתקיים בדצמבר 2023 — כששרון עדיין במילואים ולא נוכח בו — הציג משרד החינוך שהוזמן אליו עמדה שלפיה פתיחת מקווה ישראל לציבור עלולה לפגוע בתפקוד בית הספר ובביטחון התלמידים שבו. בפברואר 2024 פרסמה הוועדה המחוזית הודעה דרמטית שלפיה היא שוקלת לשנות את התוכנית המקורית ולבטל לחלוטין את זיקות ההנאה, כלומר את זכויות המעבר והכניסה של הציבור למתחם.
בשלב זה הצטרף למאבק המקומי גם ארגון מגמה ירוקה, מהארגונים הבולטים בישראל בתחום המאבקים הסביבתיים. "אני תושב קריית שלום ומקווה ישראל תמיד נראתה לנו כמו גן נסתר בלב המטרופולין, מקום עם חשיבות היסטורית וסביבתית אדירה", אומר מנכ"ל הארגון, אלעד הוכמן. "הגשנו התנגדות רשמית, רתמנו גם את שולה קשת, חברת מועצת עיריית תל אביב־יפו, ובמקביל פתחנו עצומה דיגיטלית שעליה חתמו בתוך פחות משבוע יותר מ־600 איש".
ארבעה חודשים לאחר מכן, ביוני 2024, נערך דיון שלישי בהתנגדויות לשינוי שהוצע. הפעם שרון כבר השתחרר מהמילואים והגיע אליו יחד עם עשרות תושבים, פעילי מגמה ירוקה, קשת, ונציגי המטה לבינוי־שיפוי. מנגד ניצבו נציגי מקווה ישראל, משרד החינוך והוועדה המחוזית. "לקחנו יום חופש מהעבודה, באנו עם מצגת, למדנו את החומר, ניסינו לדבר על עקרונות תכנוניים. לא אמרנו 'לא ליד הבית שלי'. להפך. דיברנו על נגישות, תחבורה, שטחים ירוקים, מורשת, ועל זה שבצומת חולון עומד לקום אחד ממרכזי התחבורה הגדולים במדינה. איך 40 אלף תושבים אמורים להגיע אליו כשבאמצע יש חור שחור מגודר?", שרון מסביר.
ואיך הגיבו חברי הוועדה לכל זה?
"קיבלנו יחס מתנשא ושלילי. חתכו אותנו. אמרו לנו: 'טוב, טוב, הבנו, תמשיכו, תעברו הלאה'. נציגה של עיריית חולון שהשתתפה בדיון אפילו אמרה לחברי הוועדה שיש פה אנשים שלקחו יום חופש ובאו לדבר על נושא שעל לבם, ושלא נוהגים בהם בכבוד שמגיע להם".
כמישהו שמתמחה במשפט סביבתי בטח הרגשת מוזר במיוחד.
"לגמרי. אני חוקר צדק סביבתי ופתאום אני מוצא את עצמי בתוך הדבר שאני כותב עליו. ועדה תכנונית שאמורה לייצג את האינטרס הציבורי כלל לא רואה את הציבור. אתה יושב שם ומבין שההליך הזה נועד מבחינתם לייצר מראית עין של דיון, בעוד שלמעשה הם ראו בנו איום. כאילו עצם הבקשה לפתוח שטח ציבורי לציבור היא סכנה. באיזשהו שלב נאמר שם משהו ברוח 'אתם רוצים לפתוח שטח כזה במצב הביטחוני הנוכחי?', ואני יושב שם, מילואימניק בצו 8, ולא מבין איך הפכתי פתאום לסיכון. אחר כך מנכ"לית מקווה ישראל, שרית גולדשטיין, אומרת לי 'אני לא מנהלת משא ומתן עם תושבים'. זה הרתיח אותי. חברה ממשלתית לתועלת הציבור, שמנהלת בנאמנות קרקע ציבורית, אומרת שהיא לא מוכנה לדבר עם הציבור!"
ב־30 בספטמבר 2024 פורסמה ההחלטה הסופית: הוועדה המחוזית ביטלה את זיקות ההנאה לציבור. במקום זכות מעבר מעוגנת נקבע שהציבור יוכל להיכנס למקווה ישראל רק בשעות שבהן בית הספר אינו פעיל. מבחינת המתנגדים, היה מדובר בהחלטה חסרת משמעות מעשית. "זאת פנימייה שפועלת כמעט כל הזמן", אומר שרון. "בלי זיקות הנאה אין שום דרך לאכוף את זה. אלה מילים ריקות על נייר".
בינואר 2025 עברה התוכנית לדיון בוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים (ולקחש"פ), שנדרשה לאשר מחדש את השינויים. שרון הגיע מטעם המתנגדים. נציגי מקווה ישראל כלל לא הופיעו. הוועדה הסתייגה מצמצום הגישה הציבורית, קבעה שהמעבר שנותר לציבור מינימלי, ועודדה "פתיחה נוספת של השטח לציבור ככל שיתאפשר".
אלא שגם ההסתייגות הזאת לא עצרה את הנהלת מקווה ישראל. ב־3 בפברואר 2025 נערך דיון נוסף בולקחש"פ לבקשת המוסד, שטען כי לא התאפשר לו להציג את עמדתו בדיון הקודם. הפעם המתנגדים כלל לא זומנו. גולדשטיין המנכ"לית הציגה לבדה את עמדת המוסד בפני הוועדה, ללא נציגי ציבור או פעילים שיערערו על הדברים. בסיום הדיון אישררה הוועדה את החלטתה הקודמת.
בצר לו, פנה שרון לעיתונאית יפעת גליק מכאן11 ונכנס עמה לשטח מקווה ישראל בשעות הבוקר שבהן המקום המה הורים ותלמידים, כדי לצלם את המרחב. בדרכם החוצה, הוא מספר, ניגש אליהם אדם שהחל לתחקר אותם. "הוא שאל מה אנחנו עושים פה. ואמר שאסור לצלם". שרון ניסה להבין מכוח איזו סמכות נאסר עליהם לצלם שטח ציבורי ולטענתו בתוך דקות הוזעקו אנשי אבטחה למקום. "הגיעו ארבעה גברתנים ואמרו לנו שאנחנו לא יוצאים עד שנראה להם מה צילמנו ונמחק את התמונות, וכשסירבתי דחפו אותי וחסמו אותי מלצאת", הוא אומר.
במהלך העימות, מספר שרון, אחד הנוכחים הבין ששרון הוא הפעיל המתנגד לתוכנית. "הוא אמר לי: 'אני יודע מי אתה. אתה זה שכתב את הפוסטים בפייסבוק, אתה הפעיל שרוצה לפתוח את מקווה ישראל! אתה בא אליי הביתה ומצלם! אני אזיין אותך!', ואז נפל לי האסימון — הבנתי שזה בכלל לא ויכוח תכנוני. מבחינתו, מקווה ישראל זה הבית שלו. לא שטח ציבורי של מדינת ישראל שמנוהל עבור הציבור, אלא מקום פרטי שלו, וכל מי שנכנס אליו מבחוץ נתפס כפולש", הוא אומר.
שרון ותושבי אגרובנק סירבו להרים ידיים. יחד עם ארגון מגמה ירוקה והקליניקה לצדק סביבתי באוניברסיטת בר־אילן הם הגישו ערר למועצה הארצית לתכנון ובנייה. הם הגיעו לדיון שנערך ב־17 ביולי 2025 בכוחות מתוגברים שכללו גם תושבים מאגרובנק, ואז נדהמו לגלות בו שנציגי מקווה ישראל טוענים ששרון "הוציא את דיבתה" של מנכ"לית המוסד, גולדשטיין. "אמרתי לה במהלך הפסקה בדיון שאם היא נפגעה ממני אישית אני מתנצל ואשמח להבין מה בדיוק נאמר", הוא מספר, אבל לדבריו, תשובתה היתה קצרה וקרה: "אתה תראה את זה בכתובים".
המנהלת החדשה של הקליניקה לצדק סביבתי, רחלי הכט, שליוותה את המאבק לא התרגשה ואמרה שמדובר בניסיון "להשחיר אותו" מול חברי הוועדה, אך רק בדיעבד התברר שכשבועיים לפני הדיון, בתחילת יולי 2025, כבר שלחה הנהלת מקווה ישראל מכתב התראה לפני תביעת לשון הרע, שהגיעה לכתובת מייל ישנה, ולכן כלל לא נקרא.
העימות בין הצדדים החריף. כמה ימים לפני ראש השנה, בשעת בוקר מוקדמת, נשמעו דפיקות על דלת ביתו. שרון, עדיין מנומנם, פתח את הדלת ומצא שליח שמסר לו מעטפה משפטית. בתוכה גילה שרון כתב תביעה אישי על הוצאת דיבה שהגישה נגדו הנהלת מקווה ישראל. סכום התביעה: חצי מיליון שקל.
מה הרגשת כשראית את הסכום?
"אני לא בן אדם שנשבר בקלות. עברתי דברים בחיים. אבא שלי נפטר כשהייתי בן 4, הייתי בפיגועים ובמלחמות, חייתי שש שנים בארצות הברית ונאבקתי שם בשפה זרה ובעוני כדי להוציא דוקטורט. כבר עברתי משברים. אבל כאן אתה מבין שעומד מולך גוף עם תקציב של כמעט 100 מיליון שקל בשנה וסוללה של עורכי דין, ואתה בסך הכל אדם פרטי. וברגע שגוררים אותך לבית משפט אתה כבר לא יודע איך זה ייגמר".
איך הגיבו לזה אצלך בבית?
"אני זוכר שסיפרתי ליעל אשתי והיא ממש נלחצה. גם הילדים התחילו לשאול שאלות. אני מנסה להסביר לילד קטן שאבא שלו לא עשה שום דבר רע, כי מבחינתו אם תובעים אותך כנראה שעשית משהו לא בסדר. ילד לא מבין מה זו תביעת השתקה או אסטרטגיית הפחדה. הוא רק רואה שאבא שלו נתבע בחצי מיליון שקל. כשחיפשתי עורכי דין הבנתי שיש לאירוע הזה עלויות מטורפות עוד לפני שההליך עצמו התחיל. ממש התכווצתי לתוך עצמי ושאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו".
שרון: "לאחר שהבנתי שהנהלת מקווה ישראל תגיש נגדי תביעת דיבה אמרתי בזמן הפסקה בדיון למנכ"לית גולדשטיין שאם היא נפגעה ממני אישית אני מתנצל ושאשמח להבין מה בדיוק נאמר, אבל היא השיבה 'אתה תראה את זה בכתובים'"
3 צפייה בגלריה
גולדשטיין, מנכ"לית מקווה ישראל: "בשום תכנית לא הוגש, לא הוסכם ולא דובר על שהיית ציבור בשטח מקווה ישראל, אלא על מעבר בלבד"
(צילום: קובי קואנקס)
"אם הייתי מוותר, מה הייתי אומר לילדים שלי? שברחתי?"
שרון לא הגיע מהשוליים האנטי־ממסדיים. אחרי שסיים את הדוקטורט בארצות הברית שימש יועץ לענייני קיימות של מנכ"לית מינהל התכנון אז, דלית זילבר. במסגרת עבודתו הכיר גם את זאב בילסקי, שכיהן באותה תקופה כיו"ר קבינט הדיור ומשמש כיום יו"ר מקווה ישראל. "אמרתי לבילסקי: 'תשמע, אתה בטח לא זוכר אותי, אבל תבעתם אותי בתביעת דיבה. אני אבא לשני ילדים קטנים, איש מילואים, אדם פרטי. למה? בוא נדבר'". לדבריו, בילסקי השיב כי אינו יכול לשוחח איתו משום שהם "בעלי דין". שרון התעקש. "אמרתי לו: 'אבל אתה לא עורך הדין של הצד השני. אתה עומד בראש הגוף שתובע אותי. ברור שאנחנו יכולים לדבר'". אלא שלטענתו, בילסקי סירב ואמר: 'כשהכל ייגמר, נשב לקפה'. "כשנגמרה השיחה הזאת, באמת כבר לא ידעתי מה לעשות", שרון אומר.
אני מניח שעברה לך בראש המחשבה לעזוב הכל ולנטוש את המאבק.
"כן. במשך כמה ימים הסתובבתי עם המחשבה הזאת בראש וחשבתי בעיקר על הילדים שלי. הם מכירים את הסיפור וחיים אותו. עשינו הפנינג בשכונה כדי להעלות מודעות, הם באו, ראו, שאלו שאלות. מבחינתי זה חלק מהחינוך שלהם לאזרחות — להבין שצריכים להיות מעורבים בחיים הציבוריים של המדינה שאתה חי בה, ושאם יש משהו לא תקין אז לא שותקים עליו. שאלתי את עצמי מה אגיד להם יום אחד כשהם יגדלו וישאלו אותי מה קרה. שנבהלתי? שברחתי? שלא עמדתי מאחורי מה שהאמנתי בו?"
ומה עשית?
"אחרי הגשת התביעה הורדתי פרופיל מיד. אוטומטית התחלתי לחשוב פעמיים על כל דבר שאני כותב ועל כל דבר שאני אומר, כי הבנתי שזה כבר שלב מסוכן. וזאת בדיוק המטרה של תביעת השתקה".
במקביל, כששרון סיפר להוכמן ממגמה ירוקה על התביעה, הוא אומר שקיבל ממנכ"ל הארגון הסביבתי גיבוי מיידי. "אלעד אמר לי: 'אנחנו מאחוריך. לא ניתן לדבר כזה לקרות. היום זה אתה, מחר זה פעיל אחר'". הוכמן מספר שבמהלך הפעילות המשותפת של הארגון עם תושבי השכונה עלו מעת לעת שאלות כגון מה מותר לפרסם, מה עלול להיחשב דיבה ואיך לא להיחשף לתביעות. "כשהוגשה התביעה היה ברור שיש פה ניסיון לייצר הפחדה ומבחינת הארגון זהו קו אדום", אומר הוכמן. "תביעות השתקה הפכו לכלי הרתעה קבוע נגד פעילים סביבתיים וחברתיים. לגופים גדולים יש כסף, זמן ומערך משפטי. מבחינתם זו עוד תביעה, בעוד שבשביל פעיל מקומי זאת רעידת אדמה. המטרה היא לא רק להפחיד את אורי, אלא לגרום לכל מי שחושב להיאבק לשתוק".
אותם חששות התעוררו גם אצל הפעיל אור כהן. "פחדתי, כי הבנתי שגם אני מטרה. מיד הבנתי שאם עשו את זה לאורי, אין שום סיבה שלא יעשו את זה גם לי", הוא אומר. "הם מכירים את השם שלי, את הפרצוף שלי, את הילדים שלי. צריך להבין, אנחנו חיים ממש אחד ליד השני. הדבר היחיד שמפריד בינינו זאת גדר, אבל הילדים שלהם לומדים עם הילדים שלנו. המנכ"לית, שרית, מכירה אותי אישית כי הבת שלה היתה בגן של הבת שלי. לאנשים שגרים בתוך מקווה ישראל יש אינטרס אישי מובהק שהמקום יישאר סגור. מבחינתם זה כפר פרטי בלב גוש דן. למה שהם ירצו לפתוח אותו לציבור הרחב?"
בשלב זה שרון שכר את שירותי משרד עורכי הדין רון לוינטל ועילית גלעד, המתמחה בתביעות לשון הרע ובהוצאת דיבה. "התביעה נראתה כמו תביעת השתקה קלאסית, כמעט לפי הספר", אומר עו"ד לוינטל. "כאילו מישהו לקח את פסיקות בית המשפט העליון על מהי תביעת השתקה ובנה תביעה בדיוק לפי המודל: סכום עתק לא פרופורציונלי; עניין ציבורי מובהק שיש לציבור זכות מלאה לדון בו; והתמקדות באדם אחד במטרה ברורה לשתק אקטיביסט מעורב ואכפתי. אם שרון היה נטול גב ציבורי ומשפטי זה בהחלט היה יכול להיגמר בכך שהוא יאמר: 'אין לי כסף לעורכי דין, אני מתנצל, מוחק הכל ומתחייב לא לדבר יותר'. וזאת בדיוק המשמעות של תביעת השתקה".
כנהוג, הוצע לצדדים הליך גישור, אבל לאחר שקיבל ייעוץ החליט שרון שיילחם בתביעה עד הסוף. "הם רצו שאני אתנצל", הוא אומר. "אבל התנצלות על מה? לא עשיתי שום דבר לא בסדר. עילית גלעד, עורכת הדין, אמרה לי: 'תקשיב, אתה מרצה למשפטים, יש לך גם פרופיל ציבורי. בגישור תמיד תהיה איזושהי פשרה שתכלול לקיחת אחריות או התנצלות'. בעצם היא אמרה לי: 'אתה רוצה להסתובב בעתיד עם כתם כזה? שיגידו עליך שהודית בהוצאת דיבה?'"
שרון רתם לטובתו את מערך ההגנה, יוזמה של ארגוני חברה אזרחית שמעניקה סיוע משפטי, מחקרי וציבורי לפעילים וארגונים המותקפים בשל פעילותם הציבורית. "התביעה נראתה לנו כמו תביעת השתקה קלאסית, והמטרה שלנו היתה לוודא ששרון לא ירגיש לבד מול גוף כזה", מסבירה הדס זיו, מנהלת המערך.
ואז, חרף הלחץ הגדול, נכונה לשרון ולמלוויו הפתעה טובה. בדיון הראשון והיחיד בתביעה, שהתקיים בבית משפט השלום בבת ים באפריל האחרון, נכנס השופט יהודה הקר לאולם ואמר מיד: "התיק הזה לא צריך להתנהל. יש לו ניחוח של תביעת השתקה, וזה המעט שאני יכול להגיד".
נציגי מקווה ישראל התנגדו מיד לקביעה וטענו שמדובר בטענות חמורות ופוגעניות, אלא שהשופט ביקש לעבור על הטענות עצמן, אחת־אחת. "הם אמרו שאני מאשים אותם בדברים קשים", משחזר שרון. "אז אמרתי: 'נכון. אני מאשים אתכם בזה שזנחתם את המנדט שניתן לכם לנהל את השטח לטובת הציבור בכך שסגרתם אותו ובכך שאתם מתנהגים כאילו זו החצר הפרטית שלכם'". לדבריו, אחד הרגעים המשמעותיים בדיון היה כשהשופט הבחין בין האשמה פלילית לבין ביקורת ציבורית חריפה. "הוא אמר להם: 'הוא לא מאשים אתכם בגניבה במובן הפלילי. הוא מנהל נגדכם מאבק ציבורי. ובמאבק ציבורי יש שיח ציבורי, ושיח ציבורי הוא מטבעו גם רגשי ולא סטרילי'". התביעה נדחתה בהסכמה באותו היום.
"לאורך כל הדרך היה לי ברור שהם מסמנים אותי אישית", אומר שרון בדיעבד. "כשהגישו תלונה במשטרה על פגיעה בפרטיות לאחר הביקור שלי עם גליק במתחם, הם הגישו אותה נגדי למרות שמי שצילמה בפועל היתה העיתונאית. אותו הדבר קרה גם כשהייתי עם כתב של ערוץ 12 שצילם במקום".
למה לדעתך הנהלת מקווה ישראל מגלה כזו קנאות למקום? מה בעצם הם מנסים להשיג? הרי זה לא נכס פרטי שלהם.
"כשאתה מתרגל לפריבילגיה מסוימת אתה מתחיל להרגיש שהיא שלך. וברגע שמישהו מאיים על הפריבילגיה הזאת, אתה יוצא למלחמה כדי להגן עליה. זה נכון בכל מקום — חברה, תאגיד או מוסד. הצמרת אולי מתחלפת, אבל בסופו של דבר יש תרבות ארגונית ואינטרסים שמושרשים עמוק. לדעתי, זה בדיוק מה שקרה במקווה ישראל. מי שהובילו בזמנו את הרעיון לפתוח את השטח לציבור בעקבות פסיקת בג"ץ היו יו"ר הדירקטוריון והמנכ"ל הקודמים. אבל רוב האנשים שחיים ועובדים שם במשך שנים — מורים, מנהלי משק, מדריכים, עובדים — התרגלו למציאות אחרת. מבחינתם, מדובר במעין שמורת טבע פרטית, סגורה ומאובטחת".
בחודשים הקרובים אמורה ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובנייה להכריע אם לקבל את התנגדות התושבים ולאפשר פתיחה חלקית של מקווה ישראל לציבור כשטח פתוח. עבור הפעילים מדובר בהרבה יותר ממאבק תכנוני נקודתי. בעיניהם השאלה שתוכרע שם היא מי רשאי ליהנות מהריאה הירוקה האחרונה בלב גוש דן הצפוף, ומי ימשיך להביט עליה מעבר לחומה.
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
מהקמפוס החינוכי־חקלאי מקווה ישראל נמסר: "מזה זמן רב אנחנו מקיימים שיח עם קבוצות מתושבי העיר חולון וכך נולדות יוזמות שנהנים מהן ללא תמורה אלפים מתושבי העיר והארץ מבלי לפגוע בערכים החינוכיים של הכפר, בתפקידו על פי חוק ובתלמידינו, אשר לחלקם זהו הבית היחיד.
"ככלל, כניסה לשטח הקמפוס החינוכי חקלאי מקווה ישראל, בדומה לכל כפר נוער וקמפוס בישראל, מחייבת תיאום מראש ובקרה. הסיבה ברורה: שמירה על מוגנות תלמידינו בפנימיות ובבתי הספר.
"יודגש, כי בשום תכנית ובאף ועדה לא הוגש, לא הוסכם ולא דובר מעולם על שהיית הציבור בשטחי מקווה ישראל, אלא על מעבר בלבד. גופי התכנון קיבלו את עמדתנו הצודקת בעניין, משום האופי החינוכי של הקמפוס ותפקידו העיקרי לפי חוק. מקווה ישראל הוא קמפוס חינוכי חקלאי ולא פארק ציבורי, וכל ניסיון להציג אותו ככזה זורה חול בעיני הציבור. נזכיר כי בזכות השימוש במאות דונמים בשטחי מקווה ישראל הוקמו מתקני ניקוז, חלק מפארק אריאל שרון ופרויקטים רבים. חבל שהקוראים נחשפים לעוד ניסיון להתעלם מהייעוד החינוכי של הקמפוס — ערש החקלאות הישראלית ובית היוצר של חקלאי העתיד.
"אשר לתביעת הדיבה נגד שרון, היא נדחתה בהסכמת הצדדים ונקבע כי האגרה ששולמה תושב למקווה ישראל, לאחר שהנתבע חזר בו בפני בית המשפט מכל האמירות בגינן הוגשה התביעה. פסק הדין לא הזכיר טענה לתביעת השתקה, ולא כלל אף אמירה כלפי התנהלות מקווה ישראל. מרגע שחזר בו הנתבע מדבריו והתנער מאחריותו לפרסומים המשחירים, בחרה הנהלת מקווה ישראל שלא לכלות את זמנו של בית המשפט, את זמנה ותקציבה והסכימה לדחיית התביעה".
שרון סותר את טענת מקווה ישראל בנוגע למחיקת התביעה נגדו: "התגובה לא נכונה. הדבר היחיד שאמרתי זה שאני לא מנהל את האתר, לא קשור אליו ולא עומד מאחוריו". עיון בפרוטוקול ובפסק הדין מלמד כי אמירתו היחידה של שרון היא: "אני מבהיר שאיני מנהל את אתר האינטרנט בו פורסמו הפרסומים שבכתב התביעה, לא כתבתי את הפרסומים הללו ואיני עומד מאחוריהם".
