1 השבוע חשבתי על המשיח.
זה התחיל מהפאץ', נזכרתי שוב בפאץ' של המשיח. יש המון פאצ'ים שמיועדים למדים; צה"ל אומנם מתיר רק דרגות, סמלי יחידות ודגל ישראל, אבל באינטרנט אפשר לקנות פאצ'ים עם הסמל של "עם כלביא", עם "ארץ ישראל המובטחת" ולידו מפה מהים עד החידקל, עם סמל בית המקדש. יש המון פאצ'ים, עכשיו במבצע בעליאקספרס — 2.95 שקל בלבד. אבל הבולט מכולם הוא זה עם סמל המשיח, בצהוב הזרחני הרגיל או בצבעי הסוואה, שלא יזהו אותו כשהוא בא.
בחודש שעבר הרמטכ"ל הורה להעניש חייל עם פאץ' של משיח, ומאז לא מפסיקים לדבר על זה בקרקס הצעקות של ערוץ 14. איך לעזאזל הרמטכ"ל העז להביא להעמדתו לדין של חייל שבסך הכל הדביק על מדיו את הפאץ' של המשיח?! אז מה אם זה מנוגד לתקנות, אז מה אם יש היגיון בתקנות, אז מה אם העונש הסתכם בסופו של דבר ב־10 ימי מאסר. בערוץ 14 ממשיכים להתקומם: מה הבעיה עם פאץ' המשיח?!
בהתחלה חשבתי שזה עניין של אמונה, שאולי זה ממש בסדר שחיילים בצבא ההגנה של המדינה היהודית יוכלו לענוד פאץ' עם סמל אמוני. ממש כשם שזה ממש בסדר שאחד החיילים יסחוב פק"ל ספר תורה כשהגדוד שלו נכנס לעזה. אבל השבוע, אחרי שארצות הברית והאיראנים הגיעו להסכם שלום — סליחה, מזכר הבנות — והנשיא דונלד טראמפ פתאום נהפך בעיני הימין המקומי מאוהב לאויב, הבנתי את הדברים אחרת. העניין הזה עם אובססיית המשיח שלנו לא קשור לאמונה. זה משהו אחר.
הדבר הראשון שהממשלה הבאה צריכה לעשות הוא לעקור את תרבות המשיח מן השורש, ולחזק את תרבות העשייה, היוזמה, האקטיביות
2 זה לא שאין משיח ביהדות. יש במקרא, בחז"ל, אצל הרמב"ם והלאה משם. וזה הגיוני: יש משהו אנושי בסיסי בצורך במשיח, בייחוד עבור עם שידע 2,000 שנות גלות וסבל. אני לגמרי יכול להבין את הצורך באמונה בדמות שתגיח לפתע ותגאל את כולנו מייסורינו. חוקרי דתות מראים איך במשך ההיסטוריה, בתקופות קשות האמונה הזאת נהפכה למרכזית יותר ביהדות. אבל אז באה הציונות, והציעה גאולה מסוג אחר. גאולת העם דרך גאולת הארץ. כזו שלא מחכים לה, אלא מביאים אותה. כזו שנקנית בידי בני אדם שמתיישבים על האדמה, מעבדים אותה, מקימים בה בתים ומשפחות. ואפשר גם לשלב בין שתי הגאולות, כפי שהציע הרב קוק, האב הרוחני של הציונות הדתית.
איני אדם מאמין, ולכן קשה לי באופן כללי עם הקונספט של משיח או של גאולה. מבחינתי החיים מתחילים, נמשכים ונגמרים. אין דבר אחריהם, ואין להם תכלית נשגבת, ואין ממה להיגאל. אבל אני כן שותף לשאיפה לחיות חיים טובים יותר, ובעיקר לאפשר לדורות הבאים לחיות חיים טובים יותר, בעולם טוב יותר. וברור שהשאיפה הזאת מתחזקת בתקופות קשות. יש לנו כאן ועכשיו אתגרים בשפע. סכסוכים עם מדינות שכנות ועם הפלסטינים, טרור, בעיות מים ואנרגיה, קשיים בחקלאות, מצוקות בריאות הנפש, הידרדרות החינוך, שינויים בשוק התעסוקה, שסעים פנימיים. לא חסר. אבל לנוכח כל אלה אנחנו צריכים להחליט אם אנחנו מחכים למשיח שיגאל אותנו, או שאנחנו צריכים לעבוד קשה מאוד כדי לפתור את הבעיות שלנו בעצמנו.
1 צפייה בגלריה
מסימני ההאלהה של טראמפ. איך הוא אמר בקמפיין הראשון שלו? "אני יכול לעמוד באמצע השדרה החמישית ולירות במישהו ולא אאבד אף מצביע"
(דימוי מתוך: Donald J. Trump/X@)
3 הגרעין הקשה של התומכים בראש הממשלה בנימין נתניהו רואים בו משיח. מבחינתם הוא מנהיג נשגב, שלוח אל, שכל מעשיו נכונים וצודקים. גם כשנראה שהוא נכשל, הם אומרים, הוא בעצם מצליח. כמו שנאמר: תקופה של נס.
האמונה הזו נתקלת שוב ושוב בקשיים ניכרים לנוכח המציאות, ומחייבת את המאמינים בנתניהו המשיח לנקוט פעלולים יצירתיים. זה מה שקרה השבוע. נשיא ארצות הברית החליט לחתוך את הפסדיו והלך להסכם עם האיראנים שעבור ישראל עלול להיות רע מאוד בהיבטים רבים. אבל מבחינת אנשי נתניהו, זה לא כישלון שלו. זה האמריקאי אשם. לפני רגע הרענו לו על כל דבר שעשה, ראינו בו הידיד הגדול ביותר של ישראל בכל הזמנים. אבל עכשיו הוא אשם. הוא משענת קנה רצוץ. מה פתאום יש לו אינטרסים משלו, איזה מין דבר זה. ושלוחיו, ג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף, אלה שבזכותם החטופים כבר לא נמקים בשבי וגופות החללים הוחזרו לישראל, הם עכשיו "יהודונים". כל זה לא קשור לנתניהו. כשאתה המשיח, לא משנה מה תעשה, אתה קדוש. כמו אלוהים — לא תמיד אפשר להבין, תמיד צריך לקבל ולסגוד. נסתרות אך נפלאות דרכי האל.
טראמפ, אגב, נהנה בעיני עצמו ותומכיו מאותו מעמד. איך הוא אמר בקמפיין הראשון שלו? "אני יכול לעמוד באמצע השדרה החמישית ולירות במישהו ולא אאבד אף מצביע".
4 העמדה הזאת כנראה אכן ממלאת איזה צורך, אבל המחיר שלה נורא. כי היא מובילה לשיתוק. כשאפשר להסביר כל דבר כתוכנית אלוהית, כחלק מהבאת הגאולה, אפשר להצדיק כל מעשה, וכל אי־עשייה. כשמאמינים שהמנהיג הוא שליח האלוהים, ברור שהוא מעל לחוק. כשמתמסרים ל"לא הכל אנחנו מבינים אבל הוא בטוח צודק", אין שום מקום למחשבה על הצרכים של האזרחים. כשהוא קדוש, ברור שאפשר לשרוף, מטפורית (וגם לא לגמרי מטפורית), את כל מי שכופר בו. בתוך תפיסת עולם כזאת אין שום בעיה, למשל, לפטור את החרדים מגיוס בזמן מלחמה, לשנות את החקיקה כך שאברכים יקבלו מחדש את הסבסוד למעונות שהממשלה נאלצה לשלול מהם בעקבות החלטת בג"ץ, לאפשר למנהיגות החרדית להשבית את המדינה רק כדי להפסיק את מעצרי העריקים. הכל פעמי משיח, הכל צעדים בדרך לגאולה.
אנשים הולכים עם זה למרות המחיר, ולא רק בגלל הצורך — אלא גם כי זה קל. מושיע הוא פתרון קסם. אמונה ביצורים מיסטיים שמשחררת אותנו, מאפשרת לנו להרים ידיים, להעביר את האחריות על חיינו לאחרים ולחכות לנסים. זה הרבה יותר קל מלחיות, מלפעול, מלנסות לשנות, ולהוביל את הציבור לפעול ולשנות.
כן, הרבה יותר קשה לשכנע אנשים שהם צריכים לעבוד קשה, ללמוד, לרכוש מיומנויות, לצאת לעבוד בשוק שמשתנה במהירות הגבוהה ביותר בהיסטוריה האנושית. הרבה יותר קשה לשכנע אנשים שמשבר האקלים אמיתי ושאנחנו צריכים לשנות את אורחות חיינו, לוותר לפעמים על הנוח והנעים, כדי להותיר משהו לדורות הבאים. הרבה יותר קשה לשכנע אנשים לא לדפוק זה את זה, לא לגנוב, לא לרמות, לא לחתוך בכביש, לא להפוך כיסאות כתר פלסטיק לכלי נשק, כי אם נעבוד יחד הרווחה של כולנו תגדל. הרבה יותר קשה לשכנע אנשים שמה שמחבר בינינו רב על המפריד, ושאנחנו צריכים להבין שהפערים הם אלה שעושים אותנו לחברה טובה יותר, גם אם זה אומר שצריך להתפשר על חלק מהדברים הכי חשובים לנו (מישהו אמר תחבורה ציבורית בשבת?). הרבה יותר קשה לייצר פתרונות מורכבים למציאות מורכבת. והרבה יותר קל לשכנע אנשים שיש דבר כזה ניצחון מוחלט, שהנה הוא מעבר לפינה, כפסע, רק צריך להמתין בסבלנות. המשיח עובד על זה. כל הזמן הוא עובד. הוא בקושי ישן!
ישראל שוקעת יותר ויותר באובססיית משיח. בהמתנה לגאולה. בהסכנה עם הכל. האובססיה הזו מפלגת אותנו, מנוונת אותנו, והופכת אותנו לפסיביים־אגרסיביים. אנחנו לא עושים כלום, אבל כל היום מתלוננים, או צועקים, או מרביצים.
5 מה צריך לקרות במקום זה? במקום זה צריך, קודם כל, להשתחרר מהציפייה לגואל. נתניהו אינו המשיח, וגם יריביו הפוליטיים לא. אף אחד מהם לא יגאל אותנו ברגע, והציפייה שיעשו זאת מרגיזה אותי בכל מערכת בחירות מחדש; בנט, איזנקוט, לפיד, כחלון, גנץ, בוז'י, ציפי, ברק — הרשימה ארוכה כמניין שנות נתניהו בשלטון — הם לא קוסמים.
הבעיות של ישראל מורכבות באמת, ומה שישראל צריכה הוא בני אדם מוכשרים שינסו לקדם פתרונות למען הציבור. חלק יצליחו, חלק לא, אבל אנחנו חייבים לדרוש מהם לנסות, ואנחנו חייבים לדרוש מהם טוהר כוונות, וגם שקיפות. לא "תוכנית אלוהית נסתרת", פשוט דגש על אינטרסים של הציבור וטובת המדינה, ועל שיתוף האזרחים. על גילוי לב, על אמירת אמת (מילא זה שקיבלנו משיח שקר, אבל למה משיח כל כך שקרן?). אנחנו צריכים כאלה, וצריכים לתת להם הזדמנות. אם יצליחו — מה טוב, נבחר בהם שוב. אם לא, נגיד תודה, ונבקש אחרים במקומם שיבואו לנסות.
גם אם מחר תיבחר ממשלת החלומות שלכם, תהיה אשר תהיה, הבעיות ייוותרו על כנן. אבל אם תקום ממשלת חלומות, אני מקווה שהדבר הראשון שהיא תעשה הוא לעקור את תרבות המשיח מן השורש, ולחזק את תרבות העשייה, היוזמה, האקטיביות, על חשבון הציפייה והקבלה הכנועה.
זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני דברים. קודם כל, בהגבלת הכהונה של ראש הממשלה. אני לא מצליח להבין למה נפתלי בנט לא העביר את החוק הזה כשכיהן כראש הממשלה, אבל החוק הזה מחויב המציאות. אפילו בהונגריה הצליחו להעביר אותו עכשיו, סוף כל סוף. קציבת קדנציות למנהיג, כל מנהיג, תסיר ממנו את הממד המיתי שיותר מדי שנות שלטון עלולות לטפח.
אחר כך אפשר להמשיך בפיזור סמכויות מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי. ככל שנבחרי הציבור יהיו קרובים יותר לציבור שבחר בהם, יקנו איתו במכולת ויעמדו איתו בפקק ויפגשו אותו בגן השעשועים או באספת הורים, כך כולנו נרוויח. נבחרי ציבור כאלה לא יוכלו להיות מנותקים. הם יכירו את הבעיות האמיתיות של חיינו, יהיה להם יותר תמריץ לפתור אותן, ואנחנו נחזור להבין שהם בסך הכל בני אדם.
ולבסוף, צריך מערכות ציבוריות שמבוססות הרבה יותר על שיתוף הציבור. צריך אזרחים פעילים, לא פסיביים. צריך לחזק את האחריות העצמית. זה כשלעצמו יחליש את הציפייה הנרמסת לגאולה. איך עושים את זה? למשל, באמצעות תקציב שיתופי — אם חלק (קטן) מתקציב הרשות המקומית יהיה נתון לבחירת התושבים, כולנו נהפוך לעושים ולא לממתינים. נוכל להחליט אם אנחנו רוצים להשקיע בגינות קהילתיות, במתקני ספורט לילדים, בספרייה חדשה, נוכל להציע רעיונות ולשכנע תושבים אחרים, נוכל להיות חלק מהבחירה וגם מההוצאה לפועל של הרעיונות שלנו ושל אחרים.
איך עוד עושים את זה? בשילוב הציבור בשינוי המרחבים העירוניים. בירושלים, למשל, יש גוף עירוני ששמו תחבורה ירושלים, שמזמין את התושבים לפגישות על שבילי אופניים חדשים, על נת"צים, על חניות. אנשי העירייה מסבירים, עונים על שאלות, ושומעים את תגובות הציבור, כדי להתאים את התוכניות לצרכים בשטח, כדי לשנות מה שאפשר לשנות. זה לא מושלם, אבל זה בדיוק העניין — אין מושלם, ואין מה לצפות למושלם. העיקר שנהיה עסוקים בניסיון מתמיד לשפר את חיינו, במקום לייחל לנס.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
