את החגיגה הגדולה שנחגגה בכנסת ב־30 במרץ קשה לשכוח. בקבוקי שמפניה נשלפו וחברי כנסת התחבקו ממושכות, אחרי שהקואליציה הצליחה להשלים את חקיקת חוק עונש מוות למחבלים לא־יהודים. חברת הכנסת לימור סון הר מלך, ששימשה יו"ר הכנסת באותם רגעים, סיכמה בהתרגשות: "עם ישראל חי", מולידה בלי משים כפל משמעות מקאברי.
דקות אחדות אחר כך כבר הגישו אנשי המחלקה המשפטית של האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ בדרישה לבטל את החוק הטרי. בראש הצוות, שעבד בימים שקדמו להצבעה מסביב לשעון כדי להגיב לה באופן מיידי, עומדת עורכת הדין גדיר ניקולא, המשמשת גם סמנכ"לית באגודה.
ניקולא (50) חשבה לרגע שהגשת העתירה תאפשר לה לנוח קצת בחופשת הפסח, אבל הבינה מיד שזה לא יקרה. הצעת חוק נוספת שעברה באותו יום כבר נגעה לה באופן אישי ממש, וכשניקולא גילתה על כך, היה לה ברור שחופשה כבר לא תהיה לה. היא הגיעה לביתה שבנוף הגליל, לקחה נשימה עמוקה והחלה לכתוב את העתירה נגד החוק הנוסף. העתירה הזו הוגשה על ידה יום לאחר שנפגשנו.
להבדיל מחוק עונש המוות, החוק הנוסף שניקולא מנסה לבטל על פניו נראה תמים. קוראים לו "חוק עידוד יישוב עירוני מעורב", ובנוסח שאושר בכנסת (כהוראת שעה עד 2029) הוא מקנה הטבת מס של 12% לתושבי יישובים עירוניים מעורבים שבהם יש בין 35% ל־55% תושבים שאינם יהודים.
מה בעצם הפריע לך בחוק?
"במקור ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה שלצורך הטבת המס הזו 'עיר מעורבת' תוגדר עיר ששיעור הלא־יהודים בה הוא 40%. יש בישראל כיום רק עיר אחת שעונה על התנאי הזה: נוף הגליל. זה חוק שנתפר במיוחד לנוף הגליל.
"צללתי לדיוני הכנסת, כי בחופשת הפסח היה לי המון זמן לבלות ולהעשיר את עצמי, וזה היה מזעזע. נוף הגליל לא עונה על הקריטריון הראשון שמזכה בהטבות מס, וזה הסמיכות לגבול. ומה שנאמר בדיונים בוועדות, ממש בפה מלא, זה שבנוף הגליל יש בעיה: השיעור הגבוה של התושבים הערבים בה. ואוי ואבוי, העיר נופלת! הערבים מתוארים כאיום שצריך להיזהר ממנו, כאילו אנחנו סרטן מתפשט שצריך לבלום. זה חוק מפלה, שמעניק הטבה משמעותית מכספי הציבור ללא קריטריונים שוויוניים".
זו לא פעם ראשונה שניתנות הטבות ליישובים שהממשלה רוצה לעודד.
"התכלית של הטבות מס כאלו היא למשוך ליישובים חלשים אוכלוסייה מבוססת שתתרום ליישוב. זה התחיל ביישובים מרוחקים בפריפריה וצמודי גבול, משום שהסיכון הביטחוני לצד המרחק והפריפריאליות הרחיקו מהם אנשים. אבל כבר לפני כ־20 שנה, בזכות עתירות שהגישו גופים לרבות האגודה לזכויות האזרח, בג"ץ פרסם פסק דין תקדימי שאמר שחייבים לקבוע קריטריונים ברורים ושוויוניים לחלוקת הטבות המס, ובמקרים שבהם הנימוק הוא מצב סוציו־אקונומי או מרחק מהגבול, הקריטריונים הללו צריכים לקבל ביטוי בפקודת מס הכנסה עצמה".
אז איך החוק עבר?
"בוועדת הכספים חברי הכנסת נאלצו לשמוע מרשות המסים ומפקידי האוצר שיש כבר הגדרה לעיר מעורבת, ושהמספר שמופיע בהצעת החוק יוצר רושם שתופרים פה חוק לעיר אחת בלבד. אבל במקום לסגת, מה שקרה זה שחברי כנסת אמרו 'אוקיי, נעשה את זה 35%, ואז זה רלוונטי לשני יישובים: נוף הגליל ועכו. הבעיה שלהם היתה שעכו כבר מקבלת הטבת מס, אז מה שהם עשו היה להעלות טיפה את גובה ההכנסה המקסימלית להטבת המס, כדי שגם עכו תהנה מהחוק".
ניקולא מדגישה שמטרת החוק אינה רק לייהד את נוף הגליל באמצעות עידוד אוכלוסייה חזקה (בעיקר יהודית) לגור בה, אלא גם להחליש במקביל את העיר הסמוכה — נצרת. דוגמה למדיניות המכוונת הזאת ניתן לראות גם בהחלטתו מהשבוע שעבר של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר להעתיק את מטה המשטרה בצפון מנצרת לנוף הגליל — מהלך שיעלה עשרות מיליוני שקלים ולא זכה לנימוק ענייני של השר.
"כבר שני עשורים שיש הגירה שלילית מנצרת ורבים מאוד מהתושבים המבוססים יותר שלה עוברים לנוף הגליל ובכך מחלישים אותה", אומרת ניקולא. "אם יש מקום שמחייב מתן הטבות מס כדי למשוך אליו אוכלוסייה חזקה וכדי לשמר בו את האוכלוסייה החזקה הקיימת, זו נצרת. זו עיר שבשנים האחרונות הפכה לסיוט לתושבים שלה כי היא צפופה מאוד, הפשיעה בה משתוללת ומספר הנרצחים בה שני רק ללוד. אבל במקום זה מחזקים את נוף הגליל, מושכים אליה את התושבים החזקים מנצרת, והנזק לעיר אדיר".
"אנחנו נאלצים לקבוע סדר עדיפויות, כי השיטה של הממשלה היא 'הפצצת שטיח' של הצעות חוק הזויות. הסינון הראשון הוא אם יש פגיעה בזכויות אדם, ואז בודקים את סיכויי קידום החקיקה, כי אין משאבים להתמודד עם כל חוק"
"אנחנו לא זוכים לאהדה"
במדינה שסועה ורווּיַת קונפליקטים פנימיים כמו ישראל, ידיהם של משפטני האגודה לזכויות האזרח תמיד היו מלאות. אולם מאז הקמת הממשלה הנוכחית קצב העבודה שלהם מסחרר. "בשנתיים־שלוש האחרונות", אומרת ניקולא, "אחד הדברים המרכזיים שאנחנו מתמודדים איתם הוא קביעת סדר עדיפויות, לאור העובדה שהשיטה של הממשלה והקואליציה הזו היא מעין 'הפצצת שטיח'. מוגשת כמות עצומה של הצעות חוק, רובן הזויות ברמה מטורפת. צריך לעקוב אחריהן מכיוון שאי אפשר להיות בטוחים אילו מהן יקודמו ואם נכון להשקיע בהן זמן ומשאבים, כשברור לנו שנצטרך לעתור נגד אלה שיקודמו".
הצצה ברשימת העתירות שהאגודה הגישה מספקת מושג לא רע לגבי העומס שבו נתונים 15 עורכי הדין שעובדים עם ניקולא. לא פחות מ־116 עתירות והליכים שונים הוגשו לבית המשפט העליון מאז הקמת הממשלה בדצמבר 2022 (28 הוגשו ב־2023, 32 ב־2024, 38 ב־2025, ועוד 18 מתחילת 2026). במקביל הוגשו עשרות ערעורים, עתירות ובקשות לביזיון בית המשפט בערכאות נמוכות יותר.
רשימה חלקית מאוד: בינואר 2023 עתרה האגודה בדרישה לאסור על רכבת ישראל למנוע מנוסעים שלובשים בגדים שעליהם תכנים פוליטיים להיכנס לתחנות; ביולי באותה שנה היא עתרה נגד התעמרות במפגינים שהניפו את דגל פלסטין; חודש לאחר מכן הצטרפה האגודה לעתירה נגד ביטול עילת הסבירות; בספטמבר 2023 הוגשה עתירה נגד השימוש שהמשטרה ושב"כ עושים ברוגלות ללא אישור; באפריל 2024 עתרה האגודה נגד שב"ס בדרישה לספק לעצירים ביטחוניים יותר מזון; בדצמבר באותה שנה הוגשה עתירה בדרישה לאפשר למבקשי מקלט להוציא רישיון נהיגה, ובדצמבר 2025 הוגשה עתירה בעניין מניעת כניסתם של אוהדי הפועל תל אביב למשחקים משום שלבשו חולצות המתגרות במשטרה ובשר שאחראי לה.
איך אתם מחליטים מה לתעדף?
"אי אפשר ללכת על הכל, אז השאלה הראשונה שאנחנו שואלים היא אם במצב שאנחנו פועלים נגדו יש פגיעה בזכויות אדם. זה הסינון הראשון שלנו. אם אין פגיעה כזו, אין לנו כמעט מה להתערב, גם אם הנושא חשוב פוליטית. שיקול נוסף הוא פוטנציאל ההתקדמות. בתקופה האחרונה, למשל, בשל הלחץ, החלטנו לא להתערב בחקיקה מסוימת שעדיין בשלב הקריאה הטרומית אלא לחכות לראות אם היא תעבור קריאה ראשונה. זה לא אידאלי כי התערבות מוקדמת מגדילה את הסיכויים להשפיע, אבל כמות הצעות החוק מול המשאבים המוגבלים שלנו מאלצת אותנו לפעול כך.
"צריך לזכור שהמטרה שלנו היא שמירה על זכויות אדם, והגשת עתירות היא רק כלי לשם כך. לכן אנחנו מנסים להיות מעורבים ככל יכולתנו עוד בתהליכי החקיקה. זה מאוד קשה, כי בשנים האחרונות רבות מוועדות הכנסת הפכו למקום רעיל. עורכות הדין שלנו הותקפו בדיונים רבים ולא נתנו להן לדבר, ולכן לצערי היכולת לעבוד בתוך הכנסת ולהשפיע נפגעה. אבל אנחנו עדיין עושים את העבודה הזו — מגישים ניירות עמדה ביחס להצעות חוק כדי להסב את תשומת לב המחוקק לפגמים מהותיים ומציעים כיצד לתקן אותן".
מול ממשלה שדוהרת קדימה, העבודה שלכם מניבה גם ניצחונות?
"יש לנו הרבה תוצאות חיוביות, גם אם לא כל דבר אפשר להגדיר ניצחון. קשה לי עם המילה ניצחונות, כי המאבק סיזיפי וכדאי לנו להיות ריאליים לגבי מה שאנחנו יכולים להשיג ומה באמת הכוחות שלנו. לפעמים אתה מגיע לבג"ץ ויודע שלא תצליח לשכנע אותו להיות מעורב כפי שאתה רוצה שהוא יהיה, אבל בדרך אתה משיג שיפור במציאות. היא לא הופכת אידאלית, אבל מושגים הישגים קטנים שמשפרים חיים של אנשים, וזה מה שנותן לנו כוח לקום בבוקר ולעשות את העבודה הזאת".
4 צפייה בגלריה
שוטרים ואוהדים באצטדיון בלומפילד. בדצמבר 2025 עתרה האגודה נגד מניעת כניסתם של אוהדי הפועל תל אביב למשחקים משום שלבשו חולצות המתגרות במשטרה
(צילום: עוז מועלם)
4 צפייה בגלריה
אסיר פלסטיני משוחרר בעזה, אוקטובר 2025. באפריל 2024 עתרה האגודה בדרישה לספק לאסירים ועצירים ביטחוניים כמות סבירה של מזון
(צילום: Abdel Kareem Hana/AP)
4 צפייה בגלריה
שופטי בג"ץ בדיון המורחב על ביטול עילת הסבירות. ביולי 2023 הצטרפה האגודה לעתירה נגד ביטול העילה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
דוגמה טובה לאופי הסיזיפי של המאבקים שמנהלת האגודה ניתן לראות בניצחון לכאורה שהשיגה לפני כשבועיים, כשבג"ץ הורה לשר לביטחון לאומי לאפשר לאנשי הצלב האדום לבקר אסירים ביטחוניים בבתי הכלא הישראליים, לראשונה מאז 7 באוקטובר 2023. הפסיקה הזו הגיעה אחרי שבמשך יותר משנתיים המדינה גררה רגליים, נמנעה מהגשת תגובה לעתירה וביקשה עוד ועוד ארכות ודחיות דיונים. "התנהלות יוצאת דופן זו, שבגדרה ניתנו למדינה הזדמנויות רבות מספור להציג את עמדתה, הביאה להתמשכות ניכרת של ההליך", כתבה בפסק הדין השופטת דפנה ברק־ארז. "אף על פי כן, לבסוף נמצאנו עומדים בפני שוקת שבורה. עמדה סדורה, מנומקת ומפורטת מטעם המדינה (...) — אין".
את חושבת שהפסיקה הזו תכובד?
"יש מצב שניאלץ לפנות לבג"ץ בבקשות ביזיון".
אפשר להניח שלא תזכו לאהדה ציבורית רבה בעקבות הפסיקה הזאת.
"אנחנו לא זוכים לשום אהדה. לא מהציבור ולא מבית משפט. לפעמים אפילו לא מהתומכים שלנו. אבל כארגון כמו האגודה ברור שישנם דברים — דווקא בשעות הקשות — שאסור לנו לוותר עליהם ולהתכופף, כי אם נעשה את זה לא ייוותר פה דבר. אני תופסת את זה לא רק כאחריות כלפי כל אדם באשר הוא כדי לשמור על זכויותיו, אלא כלפי החברה הישראלית כולה".
את מתוסכלת מכך שקשה להסביר לרוב הישראלים את החשיבות שאתם רואים במאבקים כאלו?
"זה מאוד קשה, ולכן המאבק הציבורי שאנחנו מנהלים לא פחות חשוב מהמאבק המשפטי. אנחנו רואים בעצמנו גורם שיש לו אחריות להסביר, לחנך, להעלות את המודעות, לשקף את האמת. ואני יכולה לומר שיש התפתחות חיובית בהשוואה לקושי שראינו בתקופה הראשונה של התמודדות הציבור עם מה שאנחנו מנסות באגודה לקדם. אני פוגשת אנשים שבעבר כעסו עליי - למשל משום שנלחמנו על חופש הביטוי בעקבות רדיפה של אנשים שכתבו דברים ברשתות בחודשים שאחרי 7 באוקטובר — והיום אומרים לי 'תודה ששמרת על ערכינו, שלא נתת לייאוש, לכעס וליצר הנקם להשתלט'. מבחינתי זה לא דבר קטן. משום כך אנחנו מאוד משקיעים בקשר עם העיתונות, בכנסים, בדברור ובניצול כל הבמות של הרשתות החברתיות, אפילו בטיקטוק. אנחנו חיים בעולם מאוד שונה מזה שהיה פה לפני 20 שנה ואנחנו צריכים להתאים את עצמנו אליו".
"בן גביר מנסה להבעיר את השטח כדי לדכא הצבעה, אבל החברה הערבית תצביע באחוזים גבוהים כהבעת עמדה וכדרישה למעורבות המדינה בתחום ביטחון הפנים והפשיעה. זה יגרום לערבים לנהור לקלפיות"
4 צפייה בגלריה
בן גביר בכפר טראבין בנגב, דצמבר 2025. "הערבים ינהרו לקלפיות בדרישה למעורבות המדינה בביטחון הפנים והפשיעה"
(צילום: הרצל יוסף)
"חדשות בעברית היה דבר נורא"
ניקולא חיה עם בן זוג שגם הוא עורך דין, ולשניים יש תאומות בנות 17. היא גדלה בנצרת כבת בכורה מבין שלושה אחים במשפחה נוצרית לא מאמינה. אמה היתה פקידה במס רכוש ואביה קבלן שיפוצים. "עד כיתה ג' גרנו קומה מתחת לסבא וסבתא, ואז עברנו לבית שאבא שלי בנה בכפר יפיע שבסמוך לנצרת, אבל אני המשכתי ללמוד בעיר", היא מספרת. "בחטיבת ביניים עברתי לבית ספר אל מוטראן בנצרת, שהוא בית ספר כנסייתי, אבל אפשר לומר שהייתי אתאיסטית מאז ומתמיד. בבית לא הלכנו לכנסייה ולא התפללנו. המקסימום שעשינו היה לחגוג את שני החגים המרכזיים מסביב לשולחן".
היא מתארת את הבית שבו גדלה כמודע מאוד מבחינה פוליטית ורגיש לעוולות (דודתה מצד אמה היא חברת הכנסת עיידה תומא סלימאן מחד"ש), ואומרת שתמיד התעניינה בזכויות האדם והאזרח: "אמא שלי מאוד פוליטית ודעתנית ואבא שלי רגיש מאוד לפגיעה בזכויות ולעוול, ואני חושבת שלקחתי את הרגישות שלי לנושא ממנו. הוא חווה מחסור וכשהוא היה בכיתה ד' כבר הוציאו אותו לעבוד, אז לא צריך להסביר לו על קשיים שאנשים חווים בחיים.
"להורים היה חשוב שתהיה לנו השכלה כדי לאפשר לנו עתיד טוב. הם לא דחפו אותנו למעורבות פוליטית, אולי אפילו להפך, אבל המודעות הפוליטית תמיד היתה שם. אחד הדברים הנוראיים שהיו נהוגים בבית, וזה קורה עד היום, זה שהם תמיד רואים בערב חדשות בעברית ואחר כך היינו מדברים על מה שראינו".
למה נוראיים?
"מבחינת ההורים, צפייה בחדשות היתה גם חלק מהכרת השפה העברית. אבל לצפות בהן היה סבל, כי הרבה פעמים האמת רחוקה מאוד ממה שמדווח. היינו שומעים ומתווכחים בינינו לגבי מה שעולה בחדשות".
כשהיתה בשנה שלישית בלימודי משפטים באוניברסיטת חיפה שמעה שארגון עדאלה שרק נוסד מחפש מישהו לטרום־התמחות, הגישה מועמדות והתקבלה. "לא תכננתי את זה אבל אני מניחה שבכל מקרה הייתי מגיעה לתחום, כי הוא תמיד עניין אותי", היא אומרת. "אחרי ההתמחות נשארתי עוד חמש שנים, שבמהלכן נסעתי לשנה אחת לוושינגטון על מלגה של הקרן החדשה. לאחר מכן עבדתי בקליניקה המשפטית של אוניברסיטת תל אביב במשך ארבע שנים, ואז עשור בארגון קו לעובד — שם התמקדתי בנושא של הבטיחות בעבודה. זה גם עניין אותי וזה גם היה קשור לתחום של אבא שלי". לפני שש שנים הצטרפה ניקולא לאגודה לזכויות האזרח ומונתה לתפקידה הנוכחי לפני שנה וחצי. היא הערבייה הראשונה שמשמשת בו.
לא חשבת לנסות להשפיע על המציאות באמצעות כניסה לפוליטיקה כמו דודה שלך?
"לא. מה שאני אוהבת בעבודה שלי הוא שזה מאבק שמנותק מכל פוליטיקה. אין לי שיקולים מלבד הערכים שבהם אני מאמינה. אני לא אתפשר ואני מוכנה להפסיד, אבל אם אני אפסיד אני אפסיד בכבוד".
"בן גביר לא היה חכם מספיק"
ניקולא מסבירה שבעיניה כל הנושאים שהיא עוסקת בהם קריטיים, אבל מסכימה שה־מאבק הצפוי לה בחודשים הקרובים יהיה הניסיון להבטיח שהבחירות הקרובות יהיו הוגנות. כשאני שואל אותה על היערכות האגודה לתרחיש של פגיעה בהוגנות ההליך, ועל היכולת של פעילות משפטית להגיב למציאות בזמן אמת, פניה מתקדרות.
"אני חוששת שאנשים לא יצליחו לממש את זכותם לבחור משום שהם יפחדו להגיע לקלפי", היא אומרת. "אני לא רוצה לתת רעיונות למי שלא צריך, אבל דמיין למשל מקרה שבו יש ירי ליד קלפי. זה יכול להיות ירי שמקורו בפשיעה רגילה, וגם לא יתרחש ממש ביום הבחירות, המשטרה יכולה בתגובה אליו לנקוט צעדים דרמטיים שיעכבו את תנועת התושבים באותו מקום.
"רואים פעילות כזו של המשטרה בלא מעט יישובים ערביים כבר עכשיו, וגם הגשנו עתירות בנושא. בג'סר א־זרקא למשל המשטרה חוסמת כביש ביישוב. אני לא מדברת איתך על חסימה ששוטרים מציבים, כמו במקרה של תאונת דרכים, אלא על חסימה של ממש, עם בטונדות שהמשטרה הציבה ואז נעלמה.
"דרך אחרת להשפיע על שיעור ההצבעה היא מה שעושה בן גביר זה תקופה. הוא מנסה להבעיר את השטח באמצעות ביקורים ביישובים ערביים, והחשש שלי הוא שפעולות כאלה ייצרו אווירה שתוביל לייאוש. ראינו ששיעור ההצבעה במגזר הערבי ירד מאז שהמשטרה ירתה באזרחים ערבים באוקטובר 2000 ומאז לא חזר לאותה רמה. כשאתה הולך לקלפי אתה מממש את הזכות הראשונה שנגזרת ממעמדך כאזרח, ואם מעמדך כאזרח מעורער, זה ישפיע על האופן שבו תממש — או לא תממש — את הזכות הזו".
פעולות לדיכוי הצבעה עשויות להתרחש לפעמים בתוך שעות, ממש ביום הבחירות. למשל הפצה של מידע כוזב ברשתות. כמשפטנית, את חושבת שאפשר בכלל להשפיע על המציאות בסיטואציות כאלה?
"ברור שהכלי המשפטי מוגבל מאוד בכוחו, וזה נכון בכל נושא שדורש דחיפות. כארגון זכויות אדם אני לא יודעת מה אנחנו יכולים לעשות לפני הבחירות, כי אני יוצאת לפעולה רק ברגע שזכות נפגעת. אני יכולה להתכונן לכל מיני תרחישים וליצור תנאים שבכוחם למנוע פגיעה בזכות הבחירה, אבל אני מתקשה לראות כיצד, כארגון, אוכל להשפיע על המצב לפני הבחירות".
אז את סבורה ששיעור ההצבעה בחברה הערבית יהיה נמוך?
"לא. בשנים האחרונות החברה הערבית מודעת יותר לתפקידה המרכזי ולכוחה, אבל לא באופן שהציבור היהודי חושב. איך שאני קוראת את הדברים, החברה הערבית תלך להצביע באחוזים גבוהים כהבעת עמדה וכדרישה למעורבות המדינה בתחום ביטחון הפנים והפשיעה. זה מה שיגרום לערבים לנהור לקלפיות, ולכן בן גביר לא היה חכם מספיק. אם הוא לפחות היה מטפל כמו שצריך בפשיעה, אולי זה לא היה כך".
מה יכול לעשות מי שהדמוקרטיה חשובה לו?
"החברה הערבית והמפלגות יודעות להתארגן לקראת מצבים כאלה. צריך להכין את החברה לקראת מה שעשוי לקרות, למנות סדרנים שישמרו על הסדר בקלפיות, דברים כאלה. החברה הערבית לא מחכה למפלגה ערבית שתקום ותגיד לה 'תיזהרו', כי זה מובן מאוד. זו חברה שעברה את הנכבה והיא לא רוצה לעבור אותה שוב. היא תעשה את הכל כדי שלא לעבור את הנכבה שוב".
